משיב הצוף: ראש המועצה האזורית שמנסה להציל את הדבורים, החקלאות והשלום

הוא מסיר כיפה סרוגה מראשו ומכניס אותה לתוך הכיס, ניגש לשיח רוזמרין מדובלל שנשתל לא מכבר ומתכופף לעברו. "אנחנו רואים פה צמח רוזמרין פשוט לכאורה, אבל זה אחד מהעקרונות שהתוויתי במועצה. לקחנו חוקרים ופיתחנו מודל שבו חישבנו כמה צוף גרענו מכל יחידת שטח בנוי שהקמנו. לדוגמה, בהקמה של באר גנים עקרנו 500 דונם פרדסים, וחובה עליי להעניק בחזרה את הצוף שגרעתי. עדיין אין שום חוק שמחייב אותי לעשות את זה, אבל אני מקווה שבעתיד יהיה חוק כזה, וכל אדם שגרע צוף יהיה חייב להשיב אותו".

"יערת דבש", כך נקרא הפרויקט השאפתני של פרג'ון, שבמסגרתו הוא שואף להחזיר לדבורים בהדרגה 30 אלף דונם של שטחי צמחים צופניים (בעלי פרחי צוף), המקבילים להיקף השטח הבנוי במועצה, שמשתרעת על פני 170 אלף דונם. כדי להשיג את המטרה הוא ייעד את כל תקציב הנטיעות במועצה לעצים צופניים, ובעתיד הוא מתכנן להגיש בקשות לקרן קיימת לישראל להחלפת הצמחייה הקיימת בעצים צופניים. לדבריו, הוא אפילו עקר חלק מהשתילים החדשים בבאר גנים כי קבלן הביצוע, שקרא חוזה שנחתם לפני ארבע שנים, שתל צמחים נטולי צוף.

פרג'ון. "לקח לי כמה שנים לגרום לאנשים לשנות דיסקט. יכולתי לבוא ולהגיד: 'אני מקים פה אזור תעשייה', אבל אני לא מאמין בתעשייה, אני מאמין בטבע" צילום: עמית שעל

החזון של פרג'ון נועד מבחינתו לקיים את ההבטחה התנ"כית לארץ זבת חלב ודבש. "אני רואה את הביטוי הזה כציווי הלכתי לשמור על הטבע שבארץ הזאת. אם תרצף את כל הארץ בבטון, תאבד את החלב והדבש. כל הארץ צריכה להימדד לפי יחידות צוף, וכך אני מצפה גם מקרן קיימת לישראל ומכל מתכנני הנוף, שיורידו מהרפרטואר כל צמח שאינו צופני. אין להם זכות קיום. יש שפע של צמחים שהם יפים וטובים מאוד וגם צופניים. עצי ברוש ואורן צריכים לצאת מהרפרטואר.

"לקח לי כמה שנים להרגיל את האנשים לרעיון ולגרום להם לשנות את הדיסקט", אומר פרג'ון בחיוך. "תראה, יכולתי לבוא ולהגיד: 'אני מקים פה אזור תעשייה ותהיה עבודה לכולם' ולצעוק בפאתוס: 'תעשייה, תעשייה'. אבל אני לא מאמין בתעשייה, אני מאמין בטבע".

שיחי רותם במקום ברושים

צוות מומחים מטעם האו"ם פרסם לפני כשנה דו"ח שעוסק באוכלוסיית המאביקים (בעלי החיים שמעבירים אבקה בין פרחים ומסייעים להתרבותם), ושקובע כי 75% ממיני הגידולים המשמשים למזון תלויים במאביקים ו־8% מכלל התוצר העולמי תלוי בהם במידה גבוהה. השווי הכלכלי של חלק התוצר הזה מגיע ל־577 מיליארד דולר. הסכנה העיקרית לאוכלוסיות המאביקים היא הבינוי המתרחב בעולם, שמביא להתמעטות שטחי ה"מרעה" שלהן, אבל זו לא הבעיה היחידה שלהן.

באמצע שנות השמונים הופיעה לראשונה בישראל אקרית הוורואה, חרק טפילי שהדביק את הדבורים בווירוסים אלימים, חיסל כוורות שלמות ואף הביא להכחדה של תת־מין מקומי. הדבוראים הישראלים הצליחו להתמודד עם הבעיה בעיקר על ידי חיסול האקרית בעונות שבהן הכוורת נמצאת בשפל של ייצור דבש. אך המאבק הממושך עם האקרית, שעם הזמן פיתחה עמידות לאמצעי הדברתה, עדיין גובה חללים.

חיים אפרת, שהיה מנהל תחום הדבורים במשרד החקלאות ופרש לגמלאות לפני שלוש שנים, מתריע כי התמעטות הדבורים היא בעיה חמורה ורחבת השפעה: "צריך להבין שהנזק לחקלאות כתוצאה מהידלדלות אוכלוסיית הדבורים יהיה גדול יותר מזה שייגרם לתעשיית הדבש. ללא הדבורים לא נוכל לגדל בישראל תפוחים ואגסים, אפשר לשכוח מגידול אבוקדו ושקדים, ואפילו לא נוכל לגדל חלק מהמלפפונים והפלפלים. הבעיה חמורה במיוחד כשמביאים בחשבון שעונת הפריחה של רוב הגידולים החקלאיים היא קצרה, למשל שבועיים במקרה של השקדייה".

הדבוראי בועז כנות על רקע כוורות במושב אביגדור. פרג'ון: "קק"ל ומתכנני הנוף צריכים להוריד מהרפרטואר כל צמח שאינו בעל צוף" צילום: עמית שעל

אנחנו ממשיכים לנסוע לאורכו של הכביש החדש של באר גנים. פרג'ון עוצר את הרכב, חוצה את הכביש, ונעמד ליד שיח רותם שנשתל זה עתה. "כל השדרה הזאת היא צופנית", הוא מכריז בגאווה, "הקבלן ממש רב איתי כדי לשתול ברושים. אמרתי לו: ‘אני רוצה רותמים’". הוא מצביע על השיח ואומר: "זה רותם המדבר. הוא נכנס לגינון בשנים האחרונות מטעמים של אנרגיה. כמות הפריחה שלו היא אדירה, יש כחודש של פריחה. יש כאלה שיאמרו: 'העלים שלו לא רחבים והוא נראה מדולדל, אנחנו רוצים משהו ירוק יותר'. לזה אני אומר: ‘בשום פנים ואופן לא’".

לצדנו יש פרדס קלמנטינות ששייך לקיבוץ ניצנים השכן. גדר סברס מפרידה בינו לבין שביל האופניים. "קח לדוגמה את גדר הסברס הזאת", אומר לי פרג'ון, "התוכנית של האדריכל היתה לשים גדר. אמרתי לו: 'אני לא רוצה גדר. יש סברסים'. זו הגדר הכי טובה, גם לצאן וגם לאדם. היא אפילו מעניקה לך אוכל. הסברס הוא צופני בצורה יוצאת מן הכלל".

דבורים למען עזה

אם ציווי הלכתי ושיקום החקלאות לא שכנעו אתכם בנוגע לחיוניות הדבורים , לפרג'ון יש טיעון מנצח נוסף: השבת הדבורים תשפר את רמת המחיה של שכנינו בעזה ותתרום לדו־קיום. ראש המועצה האזורית, שחולקת גבול עם הרצועה, מספר שמדי פעם הוא הולך לצפות בשטחים החקלאיים של הפלסטינים. "עזה נבנית באינטנסיביות, וזה פוגע גם בנו. אין לי דרך לשלוט במה שקורה שם חוץ מלהקיף את הגבולות בצמחייה צופנית. הדבורים יכולות להגדיל להם את היבול, במקום טונה מלפפונים מהשדה הם יוכלו לקבל שש טונות".

כדוגמה לתלות האקולוגית בין הרצועה למועצה מביא פרג'ון את סיפור המכון לטיהור שפכים, ששכן בסמוך למחנה הפליטים בית חאנון בצפון עזה ופעולתו הופסקה. עקב זאת שפכים מוצקים ממפעלי האזור מגיעים לוואדי חאנון, ומשם לנחל שקמים ולים. מי השפכים זיהמו את מי התהום, שאותם שותים גם העזתים וגם תושבי המועצה. בעקבות הזיהום נסגר מפעל ההתפלה של אשקלון, שאחראי להתפלת 20% מהמים בישראל, כמה פעמים בשנה שעברה.

פרג'ון לא מתרגש מהדימוי של היפי מחבק־עצים שעולה כשהוא מדבר בלהט על סברסים במקום גדרות. הוא רגיל אליו. לפני שנבחר לראש המועצה ב־2008 הוא ניהל במשך 25 שנה את בית ספר שדה שקמים של החברה להגנת הטבע בניצנים. "כשיצאתי לקמפיין לראשות המועצה הפיצו פליירים שהראו אותי מריח פרחים. רצו להגחיך אותי. מישהו העלה סרטון שלי עושה מדיטציה, והלביש עליו את המוזיקה של השיר 'הליכה לקיסריה': 'אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם'. ההנחה היתה שלא רוצים רוחניק כזה כראש מועצה, אלא בולדוזר שיבנה בתים ויריב עם כולם. אמרו: 'הוא בטח יריח פרחים, יישב ליד המדורה ויעשה פיתות'.

גדרות סברס בבאר גנים. "האדריכל רצה לשים גדר. אמרתי לו: 'אני רוצה סברסים'. זו הגדר הכי טובה" צילום: עמית שעל

"מפה לשם, אני כבר עשר שנים במועצה. כשהתחלתי לעבוד דיברתי עם אנשי המועצה בז'רגון שהם לא מכירים. היו לי קרבות קשים מאוד עם מה שנקרא היחידה הסביבתית (יחידה בתוך המועצה שמופקדת על קידום איכות הסביבה — א"ל). היא אמנם נקראת סביבתית, אבל הקשר שלה לאקולוגיה היה ממנה והלאה. לקח לי הרבה זמן להכניס אותם למשימה הזאת".

אנחנו ממשיכים ליישוב ניצנים, שנמצא בסמוך לאתר הקרוואנים ושבו הוא גר. פרג'ון מבחין בגינה ציבורית גנרית, כזאת עם צמחייה שבמרכזה מתקני שעשועים, ועוצר את הרכב לידה. הוא רוצה לדבר עליה לרגע. התוכנית לבנייתה נהגתה עוד לפני שנבחר. "אני לא רציתי את הגינה הזאת, כי היא לא אקולוגית", הוא אומר בלהט, "אמרו לי: 'מה אתה משנה לנו תוכניות?'. לא הצלחתי לשנות את המבנה של הגינה, אבל ברגע האחרון הצלחתי להוסיף לה שתילת עצים צופניים".

אנחנו נכנסים כדי לראות את העצים הצופניים, אך פרג'ון לא נראה שמח במיוחד. הוא מצביע על הטפטפות במבט מיואש. "זה כמו שדות אורז. שמים כאן טפטפת כל 4 ס"מ. למה? אנחנו משופעים במים? זו גינה שאולי מתאימה למרכז אורבני ל־5,000 משפחות, אבל בשביל 100 משפחות זה בזבזני".

ובכל זאת הוא מוצא נקודת נחמה. פרג’ון מצביע על שטח שנמצא ליד הגינה ומספר: "פעם היו מרססים את השטח בחומר הדברה ושותלים דשא. במקום זה אמרתי, נשתול עצי איקליפטוס גדולים לצד עצים שמניבים פירות, ניתן להם מים שלוש שנים, ואז יש לך חורשה". השטח המדובר היה בעבר מחנה תחמושת בריטי. כיום הוא מכוסה כולו בגזם (שאריות מצמחייה שנגזמה) גרוס. פרג'ון כורע על ברכיו, תוחב את שתי ידיו אל הגזם והופך אותו. "זה קומפוסט", הוא אומר ומתענג על הריח. "בהתחלה כשהבאנו את הגזם אנשים אמרו: 'יהיה פה זיהום', ועניתי להם שכל הרעיון הוא שילדים יבואו ויהפכו את זה, והגזם ייהפך לקומפוסט. אחרי הגשם הראשון זרענו פה חומוסים ופול כדי שיתפרקו וייתנו חנקן לקרקע", הוא אומר ומצביע על הנביטה של החומוסים והפול.

"הרעיון פה הוא שבמקום גן רגיל יהיה יער מאכל", מדגיש פרג’ון, "אמרתי לתושבים: ‘למה שלא נהיה קצת אקולוגיים? לא רק הסנובים עם המשקפיים מתל אביב יכולים. הרעיון שלי הוא שיבואו הילדים וייהנו פה, ובעתיד אני אבקש מהם שישפיעו על הוריהם לשתול צמחים צופניים בגינות הפרטיות שלהם. אני רוצה שבכל בית ייתנו ויתרמו את מה שהם לקחו מהטבע".