בלשי העם היהודי: להפוך יורש של נספה שואה למיליונר

במאי 2011, קיבל ולדימיר באן, קשיש שמתקרב לגיל 90, טלפון לבית האבות שבו הוא מתגורר בריגה, בירת לטביה. על הקו היה גרד (גדי) קרמר, נציג "החברה לאיתור והשבת נכסים של נספי שואה", שסיפר לו כי דודו, שלמה באן, שנספה בשואה עם פלישת הנאצים ללטביה, רכש ב־1882 ארבע חלקות קרקע בחדרה. קרמר סיפר לבאן הקשיש ששווי הנכסים עומד על 8 מיליון שקל, וכי הוא ויורשים בודדים נוספים שנמצאו בלטביה יקבלו את הכסף בגין הקרקעות האלה. הסיבה לפנייה המאוחרת היתה שבניירת המתעדת את הרכישה ארץ המגורים של באן תועדה בטעות על ידי האפוטרופוס הכללי בימי המנדט כ"לפלנד", במקום "לטלנד" - לטביה בגרמנית.

מכיוון שלפלנד לא מסווגת כ"מדינת שואה" (כזו שנכבשה או היתה חלק משטחי הרייך השלישי במלחמת העולם השנייה) נכסיו של באן מעולם לא הועבר לחקר החברה להשבה, שהוקמה ב־2007 בדיוק לצורך זה: איתור נכסים שהיו שייכים לנספים והשבתם להם או ליורשיהם.

ב־2010 גילתה החברה להשבה מסמך החושף את טעות הסופרים הזאת: מכתב ששלח שלמה באן ב־1915 לאגודת חובבי ציון ממנה רכש את הקרקע בחדרה, ובימים אלה הליך השבת הכספים עומד להגיע לסיומו.

רומן בלומנטל, אחיינו של ולדימיר באן, ששוחח עם "כלכליסט" מלטביה, מטפל בהשבת הכסף תמורת האדמות. "כשדודי סיפר לי על אדמה ורכוש בישראל לא היה לי עליהם שמץ של מושג. נדהמתי מהחקירה שעשתה החברה. אמי היתה בגטו ומעולם לא דיברה על כך. ופתאום לקבל משהו ששייך לאבותי שמתו בשואה - זה יותר מהרבה כסף. זה סיפור שאפשר לכתוב עליו ספר: אח של סבו של סבי חשב על אדמה בישראל ועכשיו אנחנו נהנה ממנה, קשה להאמין".

המקרה הלא ייאמן הזה כמו כל קודמיו דרש מחקר חוצה יבשות. הנסיונות להתחקות אחר קורות היורשים של הנכסים שאותרו כולל נבירה בארכיונים, סריקה של תעודות לידה וקבורה, רישומים אוניברסיטאיים, מעבר על דפי עד ביד ושם ועוד - הכל בניסיון לשרטט עץ משפחה של בעל הנכס או החשבון שאותר - שכדי לחשוף את יורשיו החוקיים, כמו ולדימיר באן מלטביה.

המקרה של באן הוא אולי אחד האחרונים שבהם תטפל החברה להשבה, שכן אחרי 11 שנות פעילות מתוקף חוק הנכסים של נספי השואה, בסוף 2017 היא תיסגר. בתקופה זו טיפלה החברה ב־12 אלף פניות להשבת רכוש. 2,600 מהן, כרבע, נמצאו מוצדקות, ולניצולים, לצאצאיהם ולצאצאי הנספים, לכ־6,000 יורשים חוקיים בארץ ובעולם, הושבו במשך השנים כסף או נכסים בשווי כולל של 648 מיליון שקלים, שהם 31% מהנכסים שטופלו בחברה. לפחות מחצית מהסכום שהוחזר יצא מגבולות ישראל.

ישראל פלג. אני פועל מתחושה של צוואה משפחתית צילום: אוראל כהן

תיקון עוול היסטורי

לדברי מנכ"ל החברה בחמש השנים האחרונות, ד"ר ישראל פלג, יזם לסגור את החברה עתה, ארבע שנים לפני התאריך הקבוע בחוק "מתוך הבנה שאין יותר צורך בהמשך פעילותה: "עשינו הערכת מצב ב־2012, ניתחנו את פוטנציאל ההשבות, את קצב הסיוע לניצולים, ושני הגרפים האלה התחברו ב2017 ואז המלצנו לסגור את החברה.

כך חסכנו עלויות של כ־20 מיליון שקל לשנה, כלומר 80 מיליון שקלים כתקורות החברה, וזה יועבר לניצולי שואה נזקקים. בעקבות קיצוץ שערכנו השנה נגיע לעלות הוצאות של 10 מיליון שקל בלבד בתקציב 2017".

בסוף 2017 הגרף של ההשבות ושל הסיוע לניצולים מתלכדים".

החברה, מבהיר פלג "היא לא חברה לסיוע לניצולים, אך עשתה גם את זה כתפקיד ביחס לנכסים או לכספים שלא מצאנו את יורשיהם".

כשפלג נשאל מהו בעיניו ההישג של החברה הוא מצביע על הקפי ההשבות. "השבות בהיקף של 648 מיליון שקל יכולים להפוך את מדינת ישראל לדוגמה ומופת לעולם בהחשת הטיפול בנכסי נספים, ויש בו תיקון של עוול היסטורי. זה הישג שיכול להעניק לישראל תוקף כשהיא דורשת את האצת הטיפול בנכסי נספים ממדינות אחרות המזוהות כ'מדינות שואה'". עשינו פה תיקון עוול הסטורי שנעשה למשפחות. נאה דורש נאה מקיים, ואנחנו את שלנו קיימנו.

עתה, שהחברה נסגרת, מה ייעשה עם הכסף והנכסים שלא נמצאו להם יורשים?

"31% אחוז מהכסף והנכסים הועברו לניצולים או ליורשים חוקיים שאותם איתרנו. מ־69% הנותרים יועברו עתה כמליארד שקלים לשם סיוע לניצולים, בנוסף ל-820 מיליון שכבר הועברו לאורך השנים האחרונות, והיתר - לאפוטרופוס הכללי. אנחנו עוד עובדים על חקר נכסים (נדל"ן בעיקר) בשווי של 150 מיליון שקלים שנותרו. אני מניח שלא לכולם יימצא יורש. ימונה להם מפרק, והוא יוכל למכור אותם ולהעביר לסיוע לניצולים".

לשחרר כסף כלוא

לצד השבת נכסים לניצולים ויורשי נספים, ממלאת החברה להשבה גם תפקיד משני של סיוע לניצולים בכספים להם לא נמצא יורש. "אנחנו מעבירים סיוע ל־8,000 ניצולי שואה נזקקים, על פי הגדרת החוק בארץ", אומר פלג, "אבל הגורם הרשמי האמון על טיפול בניצולי השואה הוא הרשות לניצולי שואה במשרד האוצר, שתקציבה עומד על 4.9 מליארד שקל. התקציב שאנחנו העברנו לסיוע הוא משמעותי, אך מזערי ביחס אליה".

במסגרת הניסיון להשיב נכסים לבעליהם תבעה החברה להשבת נכסים של ניצולי שואה את "אוצר ההתיישבות היהודים" – חברה ציבורית שהוקמה ב-1935 להגשמת מטרות ציוניות ומחזיקה 5% ממניות בנק לאומי. לחברה להשבת נכסים 25% ממניות "אוצר ההתיישבות היהודים" (כלומר 1% ממניות לאומי) התובעת טענה כי "אוצר ההתיישבות" שרויה בקיפאון כמעט מוחלט, ודרשה לממש את ערך מניותיה בעין. עוד נטען בתביעה כי ההסתדרות הציונית, בעלת השליטה ב"אוצר ההתיישבות", מונעת מסחר במניות אלה או חלוקתם כדיבידנד.

בהסכם פשרה שהושג ב־28 בנובמבר 2016 קבע בית המשפט המחוזי לעניינים כלכליים כי מכלל המניות של "אוצר ההתיישבות ליהודים" יועבר לסיוע לניצולים סכום של 243 מיליון שקלים.

"הצלחנו לשחרר כספים שהיו כלואים ב'אוצר התיישבות היהודים' ותוצאות המשפט הן הישג עצום למען ניצולי השואה", אומר פלג "הפשרה מיטיבה עם הניצולים יותר מבקשתנו כשהגשנו את התביעה. הגשנו אותה משום שכביקשנו לממש את מניות בנק לאומי לישראל, וביקשנו חלוקת דיבידנד בעין - 'אוצר התיישבות היהודים' סרבה, והסכימה לממש רק בתחשיב שמפחית משווי המניות. בפשרה קיבלנו סכום שהוא כמעט כפול מכפי שרצו לתת לנו: גם קיבלנו דיבידנד בעין, גם החזר הוצאות משפט, וגם תרומה מההסתדרות הציונית העולמית, כך שניצולי השואה הנזקקים יקבלו סכום של 243 מליון, במקום 148 מיליון שביקשו לתת לנו. אני מאמין שעוד 35 מיליון שקלים, סכום שרשות המסים בוחנת כרגע האם לגבות מאיתנו על מכירת המניות, גם הוא יגיע לניצולי השואה בסופו של דבר. הלכנו למאבק מוצדק שאין בו מנצחים ומפסידים. המנצוחים היחידים הם ניצולי השואה".

בסופו של דבר מאילו כספי סיוע ייהנו הניצולים הודות למכירת המניות בעין בתעריף הגבוה?

"הם ייהנו מהקצבה רבעונית שמועברת מאיתנו בת כ־2,700 שקלים, ומתשלום של סכום חד פעמים של כ־4,000 שקלים".

פער מצטבר בשכר

כשישראל פלג נשאל לסיכום עם איזה תחושה הוא סוגר את החברה הוא אומר כי "החברה כולה פועלת מתוך תחושת שליחות של תיקון עוול היסטורי, אני אישית ממלא אותו בתחושה של צוואה משפחתית ממש. דודי היה מראשי מרד גטו נייסביז', ועל הסיפור הזה גדלתי. מכל התפקידים הציבוריים שמילאתי אני לא חושב שהתמסרתי באופן כל כך עמוק, כמו ההתמסרות לתפקיד הזה".

למרות השליחות שעליה מדבר פלג החברה כיכבה בדו"ח מבקר המדינה ל־2016. בין השאר מצא המבקר כשלים בנוגע להעברת נכסים מרשות מקרקעי ישראל ושיערוכם; נמצא כי תהליך איתור היורשים ושחרור הנכסים גם אינו מוגבל בזמן ולעתים נמשך זמן רב מדי; החברה גם לא עמדה כלל ביעדי מימוש הנכסים שלה בין השנים 2014־2011; המבקר הצביע גם על כך שמנכ"ל החברה קיבל במצטבר שכר הגבוה בחצי מיליון שקל מזה המגיע לו, כתוצאה מסיווג שקיבלה החברה שהוא באחריות רשות החברות הממשלתיות.

מבדיקת משרד מבקר המדינה עולה כי "הפער המצטבר בין השכר שהמנכ"ל קיבל בפועל לבין השכר שהיה אמור לקבל בדירוג זה בשנים 2015-2009 עומד על חצי מיליון שקל. לכך יש להוסיף את הפער המצטבר בעלות שכרם של חלק מהבכירים בחברה ושל היועץ המשפטי החיצוני ואת גמול הדירקטורים. סכומים שמצטברים לכל הפחות לעוד כמה מאות אלפי שקלים".

מהחברה לאיתור והשבת נכסים של נספי שואה נמסר בתגובה כי "ד״ר ישראל פלג נבחר לכהן כמנכ״ל החברה להשבה במכרז פומבי של רשות החברות הממשלתיות ועל פיו הוגדרו תנאי השכר בהתאם לסיווגה ולפי תנאי רשות החברות הממשלתיות. בנוסף, הוקדמה ביוזמתו מועד סגירת החברה בארבע שנים, מהלך שחסך כ־80 מיליוני שקלים, שכבר הועברו כסיוע לניצולי שואה נזקקים".

קו ורשה-פתח תקוה

החיים הכפולים של מאתרי הניצולים

החברה לאיתור והשבת נכסים של נספי שואה מתפקדת לא פעם כסוכנות הבילוש של העם היהודי, וגם משתמשת באותם הכלים. "מצאנו יורשים בכל מיני מקומות נידחים ואפילו אקזוטיים, הגענו ליורש בפיג'י, ואפילו באבו דאבי שם חיה אשה לא יהודייה ממוצא הולנדי, שהיא בת זוג של יורש. ומצאנו גם יורשים שהמירו את דתם", מספרת אלינור קרויטורו, מנהלת המחקר בחברה.

"עוד סיפור מדהים אחר שנתקלנו בו באחת החקירות", היא מספרת, "היה קיומם של שני יורשים לסכום של עשרות אלפי שקלים, שניהם בני יותר מ־90, גיסים שחיו במרחק 10 דקות נסיעה זה מזה ולא ידעו במשך כל השנים שאחרי השואה זה על קיומו של זה, כשכל אחד משוכנע שהוא השורד היחיד ממשפחתו. כשאמרתי לקשיש בן ה־90, 'אתה בר מזל', הוא השיב לי: 'אין לי מזל. אלוהים נתן לי לחיות את כל החיים בידיעה שאני היחיד שנותר'", מספרת קרויטורו.

מהו סכום הפיצויים שמגיע אל הזכאים?

"ירושה בודדת יכולה לנוע מסכום סמלי דוגמת 1,800 שקל, וכלה ביורשת יחידה ממוסקבה שקיבלה מהחברה להשבה 12 מיליון שקלים. כל סיפור שאנחנו חוקרים נהפך לחלק מאתנו, אנחנו נכנסים לחיים של הנספים ובונים עליהם פרופיל כל כך מקיף, ברזולוציות כל כך מדויקות שאת ממש מרגישה מעורה בחיי המשפחה שלהם. באיזשהו מקום אנחנו בחברה חיים בתחושה של חיים כפולים: בין פתח תקווה של 2017 (שם נמצאים משרדי החברה) לוורשה ב־1936. אם היתה מכונת זמן, המקום שהכי הייתי רוצה להיות בו הוא לודג' או ורשה של 1937. אם כי נתקלנו גם במשפחות שלא שמחו על החיטוט הזה, ועל שגילינו עוד צאצאים שאיתם צריך לחלוק את הירושה", אומרת קרויטורו.