לשתי פרשות נתניהו החדשות מניע אחד: רצונו לקבל, לקבל, לקבל

1

מתנה אישית אסורה

"ישראל היום": טובת הנאה כפולה לנתניהו

אחת האירוניות המשעשעות בפרשות הנחקרות עתה בעניינו של ראש הממשלה היא שם משפחתו. קוראים לו נתניהו אבל כל תכליתו ומהותו הן לקבל, לקבל, לקבל. לא נתניהו אלא קבליהו. וכך נכרכו להם תיקי 1000 ו־2000 זה בזה. תיק 1000 עוסק בקבלת סיגרים ושמפניות. תיק 2000 בקבלת סיקור חיובי לכאורה, כאשר טובת הנאה זו נסחרת בידי נתניהו בתמורה לטובת הנאה נוספת שהוא מקבל: "ישראל היום". נתניהו מנסה להמיר טובת הנאה אחת באחרת.

במובן זה, ההתנפלות על ארנון מוזס, הבעלים והמו"ל של "ידיעות אחרונות", מתעלמת מתכלית המשא ומתן שניהל: לפגוע ב"ישראל היום". לפגוע בטובת הנאה שנתניהו מקבל. טובת הנאה שנגועה פעמיים. ראשית, היא סוג של מתנה אישית אסורה לראש הממשלה; שנית, היא סכנה ממשית לעיתונות החופשית בישראל, כולל "הארץ", בימים שהוא לא מספק שירותי הדפסה ל"ישראל היום". אין תקדים בעולם לחינמון מושקע שמתקיים בלעדית על מאות־מיליוני שקלים שמשקיע תושב חוץ רק כדי לשרת ראש ממשלה ולהכחיד את העיתונות שמבקרת אותו. לתושב חוץ שמנסה לקנות כאן חברת ביטוח יעשו, ובצדק, את המוות הרגולטורי, אבל עיתון – כל אחד יכול לפתוח, לחלק חינם, לשטוף מוחות, לאיים על קיומם של מתחריו ועל המרחב הדמוקרטי.

לחקור את הח"כים

מי תמך בחוק "ישראל היום" ומי לא

חוק "ישראל היום" נועד לטפל בבעיה זו. 43 חברי כנסת תמכו בו והוא עבר בקריאה טרומית. האם כל חברי הכנסת שתמכו בחוק אוימו או פונקו בידי מוזס? אם כן — שייחקרו כולם ויועמדו לדין. למה רק נתניהו שדווקא התנגד לחוק, ופירק בגללו את הממשלה? לעניין זה יש לו בהחלט טענה טובה של "הגנה מן הצדק".

וקיימת גם אפשרות נוספת - שחברי הכנסת הבינו שהם אמנם מסייעים למוזס, אבל האמינו גם שהחוק צודק בגלל ש"ישראל היום" באמת מאיים על התקשורת החופשית בישראל. בחוק תמכו כמעט כל ראשי המפלגות, ביניהם הרצוג, לבני, בנט, לפיד וליברמן. זהבה גלאון התנגדה. האם היא לא קיבלה טובת הנאה כפולה מ"ישראל היום" בדמות טור קבוע שכתבה בו, ו־400 שקל תמורתו, כפי שאישרה בראיון ברדיו - גם במה וגם תשלום? וזה עוד עבור קידום מיזם שבעיניה נתפס כבלתי מוסרי: הקשר אדלסון־נתניהו.

נתניהו. איום על המרחב הדמוקרטי צילום: איי פי

לימים הציע נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק להתייחס לעיתון כגוף דו־מהותי, כלומר להטיל עליו כעסק פרטי חובות מהמשפט הציבורי כשקיפות, הוגנות וכיו"ב.

שופט בית המשפט העליון חנן מלצר התייחס לתכלית הכפולה הזאת וציין את הדרגות השונות בתקשורת: רשות השידור היא תאגיד סטטוטורי. חברות החדשות של ערוצים 2 ו־10, אמנם מאוגדות במשפט הפרטי, אולם 40% מחברי הדירקטוריון שלהם מתמנים על ידי הרשות הרגולטורית שלהם. הדרגה השלישית הן הזכייניות של הערוצים, גופים פרטיים, אשר קיבלו זיכיון לשימוש במשאב מוגבל. ובתחתית החובות הציבוריות מצויה העיתונות הכתובה, שאינה עושה שימוש במשאב מוגבל. אגב, בראש ה"סולם הציבורי" ניצבת רשות השידור, מה שלא הפריע לקברניטיה לצ'פר ולפנק פוליטיקאים כדי שיגנו וישמרו עליה, כפי שפורט בסרטו המצוין של דורון צברי "המדריך למהפכה".

מרחב התמרון של המו"ל

מה מצוי בטווח שיקול הדעת העריכתי הלגיטימי

האם העובדה שהעיתונות הכתובה היא בתחתית הרשימה מאפשרת לה לעשות ככל העולה על רוחה? התשובה שלילית. בישראל יש חקיקה עניפה שממשטרת את החופש העיתונאי (לשון הרע, הגנת הפרטיות, צנזורה), ישנם כללי האתיקה ומועצת העיתונות, ומעל לכל יש את המחויבות והתודעה של העיתונאים ההגונים שמשרתים את הקוראים, את זכות הציבור לדעת, ובעיקר את האגו המקצועי שלהם, שאינו מעמיד את מצפונם ומקלדתם למכירה. היכולת של מו"ל לשעבד לצרכיו את כל אלה היא מוגבלת, ובהקלטות נותן מוזס ביטוי למגבלות אלה. לכן "מרחב התמרון" שמונח על השולחן נע בהורדת מפלס העוינות לנתניהו מ-9.5 ל-7. וזה בהחלט עולה בקנה אחד עם הפריבילגיה של המו"ל, לפי פסק דין ג'ואנה יחיאל.

לכן המשא ומתן הזה אמור להיבחן במשקפיים ציבוריים יותר מאשר פליליים. לא רק בגלל מה שמוזס מציע, שמצוי בטווח שיקול הדעת העריכתי־הלגיטימי, אלא בעיקר עבור מה: הסרת מפגע דמוקרטי, שהכנסת עצמה עמדה להסיר וברוב גדול, אלמלא פיזר אותה נתניהו.