מצביעים בהדסטארט: כך הפכו אתרי מימון ההמונים לזירה החמה למחאה חברתית

הקמפיין היה מוצלח מאוד: התנועה יצאה לדרך עם יעד של 60 אלף שקל, וגייסה כמעט כפליים, 105,277 שקל, מ־1,013 אנשים. "תומכים, לא תורמים", מדייק הירשמן. כי הכסף כמובן חשוב, אבל התמיכה חשובה לא פחות.

השילוב הזה הפך בתקופה האחרונה את אתרי מימון ההמונים לדרך בולטת לביטוי מחאה ציבורית ופוליטית. הם מצליחים במקום שבו הרשתות החברתיות כשלו: במקום לצקצק בסלון ולצפות במהדורת החדשות בהפגנה דלת־המשתתפים שלא יצאו אליה אבל כן עשו לה לייק בפייסבוק, מימון המונים מאפשר לאנשים לפעול — לומר לממשלה שהם לא מסכימים עם החלטה שהיא מקבלת באמצעות תמיכה כספית בסכום סמלי (ולעתים קרובות בתוספת מילות תמיכה בעמוד הגיוס או שיתוף בפייסבוק).

צילום: אוהד צויגנברג

"המאגר הביומטרי הוא נושא שמציק להרבה אנשים, וחלק מההליכה למימון המונים נועדה להראות לנבחרי הציבור שזה מעסיק ומעצבן המון אנשים", אומר הירשמן. "יותר מאלף אנשים כעסו מספיק כדי להכניס את היד לכיס. פעם אמרו שישראלים לא תורמים, אבל אני חושב שהם יותר חכמים מהקרדיט שנותנים להם. בן אדם יושב, רואה משהו שמעצבן אותו ומרגיש שהוא חייב לעשות משהו. בקמפיין הוא רואה מטרה שחשובה לו ושהוא רוצה לתמוך בה, אבל לא בצורה הישנה. כשהם רואים משהו עם מטרה מוגדרת ומבינים שבלעדיהם זה לא יקרה, הם מוכנים לתמוך ולפתוח את הכיס. ראינו את זה גם בגל האחרון של התפקדות לליכוד — רוצה להשפיע על המדינה? 64 שקל".

הירשמן סבור שהקמפיינים הציבוריים והפוליטיים מצליחים מפני שאנשים כבר מרגישים בנוח לשלם באינטרנט, ומפני שהם אוהבים את הגישה הישירה לנושא שמעסיק אותם, בלי מתווכים ומשכורות בדרך. "במשך שנים תרמתי כל חודש לארגון מסוים", הוא אומר, "עד שלפני שנתיים גיליתי שהמנכ"ל שם מרוויח ברוטו 40־50 אלף שקל לחודש. הפסקתי. אם זה השכר שלו, למה שאתן לו כל חודש את ה־20 שקל שלי? אנשים מוכנים לתת, אבל הם יותר מתוחכמים. הם נותנים לדברים שחשובים להם ורוצים לראות שהכסף מגיע במישרין למטרה ועושה משהו. אנחנו שבעים מהבטחות ובלופים".

ואולי כל מה שהם רוצים זה את התשורה תמורת התמיכה? אצלכם היה אפשר לתרום ולקבל כרטיסים להופעה של דנה ברגר, שעת הכנה לאודישן עם ריקי בליך או דיסק של יהלי סובול. מפתה.

"כיף לקבל תשורות אבל לדעתי בקמפיינים כאלה מה שבאמת מעניין אנשים זה הנושא. חצי מהתומכים, 516 אנשים, תמכו ב־25 שקלים, והתשורה על זה היתה ציון שמם ברשימת התומכים של התנועה. זה כאילו שאמרנו לאנשים: תעשו משהו שיהיה יותר מלייק בפייסבוק.

צילום: עמית שאבי

"ויש כאן עוד התארגנות של 10־15 אנשים בעלי שם שאומרים: 'אנחנו רוצים לתת מעצמנו כדי שזה יקרה. נעביר הרצאה, ניתן כרטיס להופעה, נשלח דיסק'. דנה ברגר נתנה שני כרטיסים להופעה. זה לא הרבה כרטיסים ולא הרבה כסף, אבל היא נתנה את השם ומימנה כרטיסים. אז התשורות הן דבר נחמד, אבל הן מראות שיש עוד מישהו שקשור למחויבות הזו".

ממני נפתלי עד אלאור אזריה

בשנים האחרונות אתרי מימון המונים, שנולדו כדי לסייע לאנשים להגשים חלומות, מספר הילדים שתמיד חלמו לכתוב עד מיזם עסקי שדורש מימון ראשוני, נהפכו לכלי עבודה יעיל לגיוס דעת הקהל לטובת מאבק ציבורי או פוליטי. תחילה אלה היו פוליטיקאים פעילים או בהתהוות, כמו מרב מיכאלי, איילת שקד, גבי אשכנזי ונינו אבסדזה, שהשתמשו בפלטפורמת מימון המונים כדי לגייס את הכסף הנחוץ להתמודדות בבחירות. לאחר מכן החלה הפלטפורמה הזאת לשמש גם את מי שזקוקים לתמיכה אידאולוגית בדמות גב רחב — וכסף.

גם בעולם פלטפורמות גיוס המונים עוסקות בסוגיות פוליטיות ומגייסות דעת קהל לצד כסף. Fundly האמריקאית, למשל, פופולרית מאוד בקרב פוליטיקאים מקומיים שרוצים תמיכה כדי להשיג כיסא במועצת העיר שלהם, וכרגע מתנהלים בה גם קמפיינים למשרות תובע מקומי. נוסף על כך היא זכורה כפלטפורמה שבה מג וויטמן, אשת עסקים ויו"ר HP, גייסה 20 מיליון דולר כשהתמודדה על תפקיד מושל קליפורניה.

לצד קמפיינים לתפקידים פוליטיים מתנהלים בפלטפורמות האמריקאיות קמפיינים אקטיביסטיים. אחד המצליחים בימים אלה הוא המאבק בצינור הנפט בדקוטה, מאבק שבו החלה קהילה קטנה של ילידים אמריקאים שביקשו לגייס 4,500 דולר למימון מאהל מחאה באתר. המאבק זכה לתמיכה רחבה ותהודה רבה, סחף עשרות אלפי מתנדבים וגייס 2.7 מיליון דולר שמממנים כעת מאבק משפטי.

אתרי מימון המונים נהפכו בשנים האחרונות גם לדרך המועדפת על שוטרים אמריקאים למימון הגנה משפטית, במקרים שבהם הם מואשמים בירי בצעירים שחורים ובעבירות אחרות. הקמפיינים האלה מעוררים דיונים סוערים על מוסר וגזענות, וסוחפים לתוכם גם את הפלטפורמות עצמן, שלעתים מחליטות לא לאפשר אותם. אתר GoFundMe, למשל, החליט להפסיק קמפיין של שוטר שתקף מינית שש נשים ועצר את הקמפיין של השוטר שירה בצעיר לא חמוש בפרגוסון - בשני המקרים בעקבות הלחץ הציבורי.

צילום: דנה קופל

בארץ השימוש במימון המונים למטרות כאלה גבר מאוד בשנה החולפת. באוקטובר האחרון מני נפתלי, אב הבית לשעבר במעון ראש הממשלה שנמצא במאבק משפטי עם משפחת נתניהו, גייס באמצעות אתר מימונה 66,419 שקל, 33% יותר מסכום היעד; זה, אגב, הגיוס השני של נפתלי — במרץ 2015 גייס בהדסטארט כמעט 76 אלף שקל. הסתדרות העצמאים גייסה בקיץ כמעט 140 אלף שקל, 16% יותר מהיעד, למימון מאבק בהחלטת משרד האוצר להעביר חוק פנסיה לעצמאים.

ההגנה המשפטית על אלאור אזריה, החייל היורה מחברון, ממומנת בין השאר בעזרת קמפיין בהדסטארט שהגיע ליעד שלו, 400 אלף שקל, בתוך 12 שעות, ובסופו של דבר גייס 661,882 שקל, פי 1.6 מהסכום המבוקש. כצפוי, הוא עורר תגובות רבות, שמוכיחות שמי שהשתתפו בו הם תומכים יותר מתורמים. "התרומה באה בתגובה למאמצים שעושה המערכת להבטיח הרשעה במשפט ולא כהזדהות עם המעשה של אלאור. כאשר אני רואה התגייסות נרחבת כזו נגד חייל, אני אטה לתמוך בחייל גם אם מעשיו לא נראים בעיניי", כתב למשל אחד התומכים, שלמה, בדף הקמפיין בהדסטארט.

בשבוע שעבר הסתיים הקמפיין "מצילים את עמונה — עכשיו!", למימון מאבקם של תושבי ההתנחלות בפינוי. הם הצליחו לגייס 471 אלף שקל (היעד היה 400 אלף), וקיבלו הודעות תמיכה רבות. שמות התשורות שהוצעו לתומכים בקמפיין הזה מציגים את השילוב בין אידאולוגיה למתנה: "אל נא תעקור נטוע", "הפעם מנצחים", "עוצרים את ההרס", "ידיד אמת".

לא לכל אידאולוגיה יש מקום באתרי מימון המונים (ראו עוד בהמשך). אהרון צוף מההתנחלות אש קודש ניסה להעלות בהדסטארט קמפיין למימון שיקום של מבנים לא חוקיים במאחז גבעת גל, והקמפיין נפסל. לכן צוף הקים פלטפורמת גיוס המונים חדשה, פרוג'קטור, שמיועדת אך ורק למטרות של מתנחלים ומציעה גם אפשרות לתמיכה ארוכת טווח, בתשלומים קבועים. אחד הגיוסים הגדולים והמוצלחים של פרוג'קטור היה 862 אלף שקל למשפחת גרינפלד, תושבת מעלה מכמש, ששניים מילדיה נהרגו בתאונת דרכים בחופשה משפחתית בגיאורגיה. בקמפיין אחר גויסו כמעט 156 אלף שקל להקמת פינה חמה לחיילים ביישוב מעלה מכמש, שבו גדל וחי ינאי ויסמן, לוחם הנח"ל שנטרל מחבל בסופרמרקט ונהרג.

כי לצאת מהבית זה פאסה

גם הקמפיין המצליח ביותר בהדסטארט אי פעם היה מאבק ציבורי נגד החלטת ממשלה. יהודה הישראלי לחם בצוק איתן ונפצע אנושות בניסיון חילוץ של הדר גולדין ז"ל. לאחר שנתיים שבהן היה מחוסר הכרה הוא החל בתהליך שיקום, וכדי להמשיך בו מחוץ לבית החולים היה צריך להפוך את ביתו לנגיש. משרד הביטחון נושא בעלויות ההנגשה למען פצועי צה"ל, אבל במקרה של הישראלי, כיוון שהבית נמצא בעופרה שעליה חלות כעת הגבלות בנייה, משרד הביטחון לא אישר את המימון הנדרש.

כך נולד לפני חצי שנה הקמפיין "מחזירים את יהודה הביתה". "אנחנו, האזרחים, לא יכולים לעמוד מנגד ולהותיר את יהודה ומשפחתו פצועים בשטח. אנחנו, האזרחים, לא יכולים לתת לביורוקרטיה ולפוליטיקה לגבור על ערכי המוסר הבסיסי והרֵעות שעליהם גדלנו ועליהם מושתתים צה"ל והחברה הישראלית כולה", נכתב בעמוד הקמפיין. "בואו הצטרפו אלינו בהתגייסות למען יהודה ומשפחתו".

"לא ראינו בזה גיוס כספים גרידא, המטרה שלנו היתה להפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות — משרד הביטחון ומשרד ראש הממשלה, שיעבירו את הכסף שמגיע לחייל לשיקום", אומרת שרה העצני־כהן, יו"ר תנועת ישראל שלי שיזמה את הקמפיין.

"עלות הבנייה הוערכה ב־1.2 מיליון שקל. הפרויקט הכי גדול עד אז בהדסטארט היה 450 אלף שקל, אז אמרנו שלא נקפוץ מעל הפופיק, ובידיים רועדות שמנו יעד של 600 אלף שקל. בתוך פחות מ־12 שעות הגענו ליעד הזה, וכעבור עוד כמה ימים לקצת יותר מ־1.5 מיליון שקל. הופתעתי זו לא מילה". בסך הכל גויסו למען משפחת הישראלי 1,565,957 שקל, פי 2.6 מסכום היעד.

"אבל", מדגישה שוב ושוב העצני־כהן, "זו היתה הצבעת מחאה, לא תרומה. הציבור הצביע בכיס שלו נגד הממשלה והמדיניות המפלה שלה. המטרה היתה להחזיר את יהודה הביתה כמה שיותר מהר, וחשבנו שהדרך הנכונה, הנורמטיבית, היא דרך המערכת, כמו כל חייל אחר. לצערי זה לא קרה; לשמחתי הציבור התגייס". מספר התורמים, 8,382, יוצא דופן, והעצני־כהן מספרת על ילד שתרם את דמי הכיס שלו, על תושבת עוטף עזה שכתבה שהישראלי נתן לה כשלחם ועכשיו היא תיתן לו את מתנת יום ההולדת שלה ועוד דוגמאות שמעידות על עומק ההזדהות שמאחורי התרומה.

אתם, כתנועה, פועלים לייצר פעילות ציבורית באמצעות הרשתות החברתיות. איך את מסבירה את המעבר של אנשים מפסיביות של לייק בפייסבוק למחאה דרך הכיס במימון המונים?

"אנשים לא אוהבים לצאת מהבית להפגנות, זה פאסה. לדעתי זה נובע מההרגשה שאני יכול להשפיע גם בלי לצאת. והאתגר שלנו, כמי שמנסים לעורר אקטיביזם, הוא למצוא דרכים שבהן ההשפעה של הציבור תהיה גדולה גם בלי לצאת מהבית. מדי פעם אנחנו מובילים מחאה בשטח אבל רוב העשייה שלנו היא אונליין ודרך הרשתות החברתיות. הקמפיין בהדסטארט היה מזל, והוא תפס כדרך מחאה שצוברת תאוצה. הכסף חשוב, אבל העדיפות הראשונה היא לעודד אקטיביזם, לחץ ציבורי על מקבלי ההחלטות, ולהעלות נושא לסדר היום".

בהדסטארט מקדמים אחווה

אחד השושבינים הפעילים של האקטיביזם החדש הזה הוא יוסי מאירי, מנכ"ל הדסטארט ואחד ממייסדיו. "יש לנו גיוסים מכל הסוגים ואנחנו מערבים את דעתנו האישית", הוא אומר. תחת הכותרת "אחווה חברתית" הדסטארט עוזרת לנהל ולקדם קמפיינים עם אלמנטים של סולידריות, וכך עשתה בין השאר עם הקמפיינים להקמת בית כנסת בקצרין על שם תאיר ראדה, לגיוס כסף למען משפחת דוואבשה ולקידום תוכנית חינוכית לסובלנות על שם שירה בנקי.

"לא נסרב לאף גיוס שעומד בתקנון, מימין ומשמאל, כל עוד הוא לא פוגע באף אחד ולא מייצר משהו לא חוקי. בסיפור של יהודה הישראלי כולם ראו דבר אחד מול העיניים, וזה לא קשור לדעה הפוליטית שלו, או של הוריו או לכך שהוא גר בהתנחלות: אם אתה לא יכול לשקם מישהו בביתו, אל תיקח אותו להילחם. הוא יצא מביתו ולשם הוא צריך לחזור. זה עניין של צדק בסיסי, ואנשים הצביעו בארנקיהם, זה היה מדהים".

חשבת שהדסטארט ייהפך לכלי להתבטאות פוליטית ומחאה?

"לא חשבתי שמימון המונים יגיע לזה, אבל באופן כללי כמעט כל מה שמימון המונים הגיע אליו לא נבע מתוכנית עסקית. זה לא שבתוכנית העבודה שלנו היה כתוב שחברות התקליטים לא מתפקדות אז נתקוף את עולם המוזיקה. זמר אחד העלה פרויקט, הוא הביא עוד חמישה והם הביאו עוד 25. נעשית הרבה עבודה מאחורי הקלעים כדי שקמפיינים כמו של יהודה הישראלי יצליחו. והם מצליחים כי אנחנו מייצרים ודאות שהכסף יגיע למי שמאמינים בו, כי זה מאפשר לאנשים להיות חלק מקהילה תומכת, וכי זו פלטפורמה לעשייה, לא לתרומות".

כשבהדסטארט הבינו שקמפיינים אקטיביסטיים תופסים מקום מתרחב, הם הקימו פלטפורמה־בת, Give Back, שמיועדת לתרומות ולעשייה למען הקהילה. "פה מדובר בתרומה, לא בתמיכה — לא חייבים לתת תשורות, הטרמינולוגיה אחרת, וגם זה עובד טוב. אתה מבקש בכלים אחרים ובצורה אחרת, אבל בסוף אנשים רוצים לדעת מה הכסף שלהם עושה". ב־Give Back מגויסות כעת, בין השאר, תרומות למימון המאבק המשפטי של דיילי אל על על חוזי ההעסקה שלהם; למימון סטודנטים בעלי מוגבלות שכלית שלומדים לתואר ראשון; ולקניית בגדים חמים ושמיכות לבני נוער במסגרות חוץ־ביתיות ובתהליכי גמילה מסמים.

ואולי זה רק מירוק מצפון?

האמנם נמצאה הדרך לגרום לאנשים להיות אקטיביסטים לוחמניים מהספה באמצעות לפטופ ו־25 שקל? או שאולי זו דרך קלה ונוחה למרק את מצפונם כשלא הם אלה שנאבקים באמת, במאגר הביומטרי או בכל עוול אחר? יש כאן הקצנה של הפרטת אחריות המדינה לידי גופים במגזר השלישי, אנשים טובים שעושים את מה שהרשויות היו צריכות לעשות; אם המדינה לא מנגישה את ביתו של יהודה הישראלי, הישראלי הטוב יעשה זאת במקומה. אבל הבעיות נותרות לא פתורות. אולי אנשים מודעים להן יותר, ובכל זאת בחרו בפתרון הקל, עם כסף.

חוקרת האינטרנט ד"ר דורית גייפמן סבורה שהיתרונות של קמפיינים כאלה עולים על החסרונות, ו"יש משמעות לכך שאדם שם כסף במשהו שהוא מאמין בו, זה יותר משמעותי מלייק. העובדה שאנשים לוקחים על עצמם תפקידים שהמדינה היתה צריכה לקחת על עצמה לא חדשה, זה קיים לאורך כל הדרך. בהרבה דברים המדינה היתה צריכה לקחת יותר אחריות, וזה שלאנשים אכפת לא ייצור מהפך משמעותי. מצד שני, האינטרנט מעצים את הפרט, ומימון המונים מאפשר לו להשפיע על דברים שבעבר רק בעלי ההון יכלו להשפיע עליהם. תסתכלי על המתעשרים החדשים מתאגידי ההייטק, שהקימו קרנות שתורמות סכומים אדירים לפי האג'נדה שלהם. פה השאלה המשמעותית יותר היא אם הם לוקחים על עצמם תפקידים שאמורים להיות בידי המדינה ומה ההשלכות, זה משמעותי יותר מהדברים שאנשים עושים במימון המונים. ואני שמחה לראות שאנשים שמים כסף על נושאים שחשובים להם".