הכל אישי: ישי לניאדו, מרכז הזמנות בקראון פלזה - "העבודה גורמת לי להרגיש שווה"

היסטוריה: "הייתי מורה דרך ומלווה קבוצות לחו"ל וזה תפקיד חיי - השליחות הזאת. בגיל 30 קיבלתי טרשת נפוצה. כמובן שהמחלה החלה הרבה קודם אבל לא גילו את זה. שלושה חודשים לפני שהתחתנתי גיליתי את המחלה. ואז עשיתי הסבה מקצועית למחשבים. עבדתי 3 שנים ב-EMC אבל זה לא היה תפקיד חיי ולא הרגשתי שאני יכול להישאר שם".

העבודה: "12 שנים אני בקבוצת הולידיי אין. כשהגעתי עוד לא ניכרה הנכות. עדיין לא הלכתי אפילו עם מקל הליכה. תוך כדי השנים האלה הטרשת השתוללה, והיום אני בכיסא גלגלים. מאז שהגעתי לקבוצה תפקידי לתת מענה טלפוני במרכז ההזמנות של קראון פלאזה. אתה מתחבר לאוזניית מדונה, אתה מול מחשב מתעד שיחות. אני אוהב לדבר עם אנשים".

ישי לניאדו צילום: אוראל כהן

הנגשת סביבת העבודה: "בנו שירותי נכים בשבילי, הרחיבו כל מה שהיה צריך להרחיב - דלתות, מעברים, ידיות אחיזה - כל מה שצריך כדי שאוכל לעבוד. בסך הכל הם מאוד באים לקראתי. כך אני מרגיש".

מה העבודה נותנת לי: "את התחושה שאני שווה, שאני יכול למרות המוגבלות. קצת יותר לאט אולי, אני מספיק לענות לעשר שיחות, כשכולם עונים ל־20 שיחות, השיחות שלי יותר ארוכות. אבל בסך הכל היכולת לצאת מהבית להגיע לעבודה יש סדר יום - זה מאוד תורם. נפשית זה עוזר לאדם שיוצא החוצה".

נגישות בחברה הישראלית: "ברור שיש מקום לשיפור. לא כל המדרכות נגישות. אין שירותי נכים בכל מקום. יש עכשיו חוק שאם אני הולך להופעה, אז לא צריך לשלם על המלווה שלי ולא כולם מכבדים את זה. יש בתי קולנוע שלא מכבדים את זה. באופן כללי יש יותר מודעות, אבל זה עדיין לא זה. הייתי במקום שהיו שירותי נכים, אבל הם שמו את ידית האחיזה 10 סנטימטר מהרצפה. איך אני יכול להשתמש בידית אחיזה כזאת?". לפני שאני יוצא מהבית אני צריך להכין, לבדוק, להתקשר - יש שירותי נכים? יש נגישות? הייתי במסעדה ברחוב הארבעה בתל אביב. הגישה לנכים שם היתה איומה. צריך לעלות מדרגות כדי להגיע לשולחן, ואז מביאים רמפה כזאת, וזה נורא מביך. יש מקומות שזה נגיש, אבל זה לא נגיש. זו לא תחושה טובה. כל העולם יושב שם ומסתכל עליך. ואם הייתי נופל שם מי היה מרים אותי?".

חלומות: "אני בין היתר מטפל בדמיון מודרך ואני קואוצ'ר. אני רואה בעתיד שאני פותח קליניקה ועוסק בדברים בצורה אולי קצת שונה".