לגעת באושר. כמעט

בשלוש השנים שחלפו מאז חרשתי את אסיה ואירופה. את השנה הזאת החלטתי להתחיל במקסיקו, והכרטיס הכי זול היה לקנקון. דניאל, שעובד בהוסטל, מחייך אליי ועורך סיבוב היכרות. הוא ממליץ לא לשתות מי ברז, יש מינרליים חינם במטבח, וגם קפה ותה וטקילה חופשי. "אל תתביישי", הוא אומר.

מאוחר יותר יצאתי להסתובב בעיר. קנקון הוקמה רק בשנות השבעים כיעד לתיירות אמריקאית, ויש בה שפע ריזורטים יוקרתיים. אבל העיר עצמה שונה מאוד. היא קטנה, בנויה מבתים נמוכים, הארכיטקטורה אקלקטית ודי מכוערת, מזכירה פרברים אמריקאיים נידחים. הבתים, רובם פרטיים ומתפוררים מלחות, מוקפים שערים וחומות וסורגים גסים. כך נראית עיר שנבנתה כדי לשכן את עובדי הריזורטים, וגדלה לא תכנון אלא בשל הצלחת תיירות הנופש, שדרשה עוד ידיים עובדות.

איור: דנה לב לבנת

התחושה היא שיחד עם התיירים, החלום האמריקאי חלחל גם לכאן. אשליה שאם נמתח את היד מספיק, ניגע בהצלחה. אבל המציאות היא שאפילו הים רחוק מדי וכדי להגיע אליו צריך מונית שירות. גם הנוכחות המשטרתית המסיבית סודקת את החלום. בכל פינה משוטטים ג׳יפים ענקיים עם שוטרים חמושים. בהתחלה נלחצתי, שבויה בקלישאות הוליוודיות על עיירה מקסיקנית שלווה למראה, שמסתירה עולם אפל. אך השוטרים לא חדלו לחייך. שאלתי אותם איפה כדאי לאכול, והם שלחו אותי לפארק דה לס פלאפס (Parque de las palapas), שם נתקלתי באשה שמכרה טאקוס מצידנית קטנה. זוג מקומי שזלל בהנאה הסביר לי שזה טאקוס דה קנאסטה — מהסל — אבל בימינו הנשים מוכרות את הטאקוס מצידנית כדי לשמור על טריות. היתה לזוג אנגלית טובה בזכות שנות עבודה בארצות הברית, והם שלחו אותי לקינוח אצל פרדי, שעומד עם האופניים שלו ושני מכלי גלידה שהכין לבד בצד השני של הכיכר. כשחציתי עברתי בין דוכני אוכל צבעוניים, עמוסים מיני מאכלים שלא הכרתי וגירו לי את בלוטות הרוק. מאז בכל פעם שאני עוברת בכיכר אני מנסה מאכל חדש. יש שם גם דוכני מזכרות, שאני לא מצליחה להבין למי נועדו מכיוון שאין כמעט תיירים באזור הזה. חולצות, צדפים וכובעי סומבררו מתייבשים לאיטם.

מבוגרים לבושים בחגיגיות רוקדים ברחבה. הם מחייכים ומזמינים אותי לרקוד. אני מסרבת בנימוס, אבל יושבת איתם ומסתכלת על החיים ההומים בכיכר. זאת היתה החלטה טובה להתחיל את פרק המסע הזה בקנקון.