לחגוג כאילו זו 1917: איך לצלוח את 2017 בשוק ההון ולצאת בשלום

"הספר הפוליטי המסוכן ביותר שמעולם לא שמעתם עליו", כך מגדיר אותו פרופ' אדם וויינר, מומחה לרוסיה המלמד בוולסלי קולג' היוקרתי במסצ'וסטס. הספר "מה לעשות" של הפילוסוף המהפכן הרוסי ניקולאי צ'רנישבסקי, לא זכה לחשיפה מעבר לגבולות ארצו, אבל הוא ניחן בהשפעה כמעט מאגית על מגוון רחב של אנשים, בעיקר צעירים בתחילת המאה ה־20. בין מי שהעידו על עצמם שהספר, שיצא לאור ב־1863, הפך עבורם למעין תנ"ך היו ולדימיר לנין, שהודה כי קרא את הספר לא פחות מחמש פעמים וגם אחת עליזה רוזנבאום, צעירה ממשפחה אמידה מסנט פטרסבורג.

לנין הסיק את מסקנותיו מהספר והוביל את המהפכה הקומוניסטית ברוסיה ב־1917, ואילו עליזה רוזנבאום תימלט עשור לאחר מכן מרוסיה הבולשביקית לארה"ב כדי להפוך לאיאן ראנד, אחת מהוגות הדעות המפורסמות של המאה ה־20 ומי שנחשבת ל"אם המייסדת" של הקפיטליזם הרפובליקני. יש מי שרואה בה את הדמות המכוננת של התפיסה הליברטריאנית, הרואה בחירות האישית מפתח לשגשוג כללי.

איור: דניאל גולדפרב

בעוד לנין הוא לנין, סמלו הנצחי של הקומוניזם — השיטה האוטופית שהניסוי של ברית המועצות הוכיח שאינה ישימה — הרי שראנד היא אחד מסמלי הקפיטליזם, השיטה שכן הצליחה — או לפחות אחת מגרסאותיו הצליחה. ראנד היא המוזה של כלכלנים מודרניים רבים ובראשם אלן גרינספן, יו"ר הפד המיתולוגי, שהערצתו לסופרת היתה כה גדולה עד שהביא אותה, לצד אמו, לטקס השבעתו כיועץ כלכלי בכיר בבית הלבן ב־1974. גם הנשיא הנבחר דונלד טראמפ דיבר על הזדהותו עם הווארד רוארק, גיבור "כמעיין המתגבר" של ראנד.

לכאורה צמחו מהספר הנשכח של צ'רנישבסקי שני מסלולים היסטוריים נפרדים, שהובילו לשני קצוות נבדלים. אבל עכשיו קצוות אלה נפגשים — כך טוען מאמר מכה גלים שפורסם לאחרונה ב"אקונומיסט", שמסביר כי קווי הדמיון בין העולם ערב המהפכה הבולשביקית ב־1917 לבין העולם ערב 2017, הם בולטים מכדי להתעלם מהם.

גם לפני שנתיים, במלאת 100 שנה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, היה מי שהצביע על קווי הדמיון בין אז להיום. אין פלא: שני האירועים של תחילת המאה ה־20, מלחמת העולם והמהפכה, הם שיצרו ועיצבו את הסדר העולמי. הם הובילו לעליית הפאשיזם, מלחמת העולם השנייה, פיתוח נשק גרעיני והמלחמה הקרה — שהסתיימו בשני עשורים חסרי תקדים של גלובליזציה. אבל אם לפני שנתיים היה מדובר בעיקר בתרגיל אינטלקטואלי, הרי שהתהפוכות הפוליטיות של 2016 מעלות ביתר שאת את השאלה האם ייתכן שההיסטוריה שוב תנוע במעגל. האם תהליכי העומק שהתפרצו השנה, וילבשו נופך מוחשי עוד יותר ב־2017, ירחיקו אותנו מהסדר הליברלי שנבנה במאמץ כה רב במאה החולפת, ויובילו את העולם לסדר חדש?

אין סיבה לחשוש ממהפכה בארה"ב או ממלחמה באירופה. ההיסטוריה, גם אם היא חוזרת, עושה זאת תמיד בגרסה שונה ובלתי צפויה. עם זאת, הסדר הליברלי מותקף היום מכמה כיוונים. הגלובליזציה והסחר החופשי נמצאים בנסיגה שצפויה רק להחריף עם כניסתו טראמפ לבית הלבן. האו"ם וקרן המטבע הבינלאומית מוצאים את עצמם בלב שערוריות ותחת מתקפה. בריטניה רוצה לעזוב את האיחוד האירופי, המוסד הקדוש שהוקם על חורבות אירופה כדי לבנות קשרים כלכליים בלתי ניתנים לשבירה. וברקע יש כוחות שיבוש, ה"דיסראפשן", שמטרתם המוצהרת היא שינוי הסדר הקיים: סין ורוסיה.

לנין ודונלד טראמפ צילום: איי פי

כשאדריאן וולדרידג', פרשן "האקונומיסט", ניתח את הסיבות להתרחשויות המרכזיות של השנה החולפת, מסקנתו היתה שמרבית האירועים הם תולדה של מקריות מוחלטת. טראמפ כנראה לא היה נבחר לנשיאות לו מועמד אחר, כמו ברני סאנדרס, היה מתמודד מטעם המפלגה הדמוקרטית במקום הילארי קלינטון. הבריטים לא היו מצביעים על הברקזיט לולא ההחלטה התמוהה של דיוויד קמרון להעמיד את היציאה מהאיחוד למשאל עם.

ובכל זאת, לא הכל יד המקרה, ויש לא מעט נתונים כלכליים שמסבירים את "ההתקוממות האזרחית" השנה. ובכלל, בהתפתחויות הכלכליות של השנים האחרונות אפשר למצוא לא מעט קווי דמיון לאלה שהתרחשו לפני 100 שנה.

1. האחוזון וכל השאר

הקו המחבר הבולט ביותר בין אז להיום, הפרדוקס הכלכלי שלא נפתר אחרי 100 שנים של סדר ליברלי ושגשוג חסר תקדים, הוא אי־השוויון. הפערים האדירים בין המעמד הגבוה לבין המעמד הנמוך ברוסיה בסוף המאה ה־19 דחפו למהפכה הגדולה של לנין. פערים דומים מטלטלים היום את המערב: החלוקה המפורסמת בין האחוזון העליון וכל השאר הפכה לנרטיב מרכזי בבחירות לנשיאות בארה"ב. מחקרם של הכלכלנים המשפיעים תומאס פיקטי ועמנואל סאיז מראה כי אי־השוויון בהכנסות בארה"ב היה דומה בסוף שנות ה־2000 לזה של 1928, ערב השפל הגדול. למעשה, רמת אי־השוויון כיום גבוהה יותר מערב מלחמת העולם הראשונה. אז, פחות מ־20% מההכנסה לפני מס התנקזו לידי 1% מהאוכלוסייה, לעומת כמעט רבע מההכנסה כיום.

חוסר השוויון מורגש היטב לא רק ברמת הפרט, אלא גם ברמת החברות. ענקיות טכנולוגיה כמו גוגל ואמזון שולטות היום בנתחי שוק שיש מי שמשווים אותם לאלה בהם החזיקו הברונים של תחילת המאה בארה"ב, כמו משפחות רוקפלר, קרנגי או וונדרבילט, ששלטו ללא עוררין בתשתיות מרכזיות כמו נפט, מתכות ומסילות ברזל. גוגל, למשל, מחזיקה בנתח של 85% משוק החיפוש בארה"ב, ואילו אמזון חולשת על נתח שוק של 70% מהקמעונאות ברשת.

2. הקדמה שהכזיבה

אם מדברים על טכנולוגיה, לא ניתן להתעלם מכך שהן תחילת המאה הקודמת והן תחילת המאה הנוכחית עומדות בצלן של מהפכות. לפני 100 שנה, המהפכה התעשייתית, המצאת הטלפון ותור הזהב של ספינות הקיטור, יצרו תחושה של קרבה גדולה יותר בין מדינות העולם והגבירו את הסחר העולמי. היה קל יותר לתקשר עם הקצה השני של העולם, ופשוט יותר להוביל את הסחורות. אלא שהפתיחות הזו הובילה גם למתחים פנימיים במדינות, שבהן עובדים החלו להתאגד ולגלות את עולם השביתות, וגם לחששות: בבריטניה ובצרפת החלו לראות בגרמניה איום גדול לאור התחזקותה הכלכלית; בגרמניה חששו מזליגת הרעיונות הקיצוניים מכיוונה של רוסיה; ואילו באוסטרו-הונגריה חששו כי חוסר השקט באיזור הבלקן והתחזקות הזרמים הסלאביים שם, תערער את יציבות האימפריה.

גם המהפכה הטכנולוגית של סוף שנות התשעים יצרה עולם חדש שבו הכל קרוב וזמין והגבירה את הגלובליזציה. אבל כעת, בדיוק כמו לפני 100 שנה, מגיעה ההתפכחות. בניגוד למה שגורסת תיאוריית החלחול, שלפיה הצמיחה הכלכלית מיטיבה עם כלל האוכלוסייה ומעלה את רמת החיים גם עבור החלשים, רבים, בעיקר במערב המפותח, מגלים היום כי מצבם לא השתפר, אלא דווקא הורע עם מעבר מקומות עבודה למדינות המתפתחות. בארה"ב הנתונים מראים כי לראשונה מאז השפל הגדול, רמת החיים של דור הצעירים הנוכחי תהיה נמוכה מזו של הוריהם.

3. ארה"ב בדד תשכון

את תהליך פתיחת הגבולות הקודם, במאה ה־19, הובילה בריטניה, שהיתה אז המעצמה המרכזית. את התהליך הנוכחי מובילה ארה"ב. אבל כמו במקרה של בריטניה שעייפה ממאבקים סביב הקולוניות וחששה מערעור מעמדה העולמי, בעיקר מכיוון גרמניה, כעת ארה"ב מתעייפת מתפקידה כשוטר העולמי.

ערב מלחמת העולם הראשונה, ארה"ב כמעט לא היתה פעילה בזירה העולמית וניצלה את בידודה כדי לבנות את יסודות הכלכלה המשגשגת שלה, בעוד שמדינות אירופה התכתשו ביניהן על הבכורה. מאז סיומה של מלחמת העולם הראשונה, אז החלה ארה"ב להיפתח יותר לעולם, היא בנתה את מעמדה המוביל בו. אך כעת נראה כי טראמפ רוצה להחזיר את הגלגל 100 שנה לאחור ולאפשר לארה"ב להיבנות מחדש, ללא השתתפות גורמים חיצוניים. הוא הבהיר בלא מעט הזדמנויות שלדעתו אמריקה מפסידה מהסכמי הסחר שהיא חתומה עליהם יותר משהיא מרוויחה.

בניתוח שפרסם לפני כשנה תומס רייט, ממכון המחקר ברוקינגס, הוא הדביק למדיניות החוץ המסתמנת של טראמפ תווית ברורה של "מדיניות החוץ של המאה ה־19". רצונו לחקות את החומה הסינית באמצעות בניית חומה שתפריד את ארה"ב ממקסיקו, והקריצה לשלטון חזק דוגמת זה של ולדימיר פוטין ברוסיה, מסמנים את רצונו לסגת מתפקיד ארה"ב כשומרת הסדר העולמי. ובמהלך הקמפיין, טראמפ גם הבהיר שלטעמו גרמניה אמורה לתרום יותר למימון הוצאות הביטחון של אירופה.

4. המוסדות העולמיים נחלשים

מדיניות הבידוד של טראמפ, לפחות זו המוצהרת, היא חלק ממגמה עולמית של התכנסות במדינת הלאום וסגירת הגבולות. תהליך זה מלווה בהיחלשות המוסדות הבינלאומיים, ובהם האו"ם (שעליו צייץ טראמפ רק השבוע שהפך ל"מועדון שבו אנשים נפגשים, מדברים ונהנים"), נאט"ו וקרן המטבע הבינלאומית, שנבנו כדי לשמור על הסדר העולמי, אבל לא בהכרח מצליחים למלא את תפקידם. האו"ם יושב על המדוכה בכל הקשור לשואה המתרחשת בסוריה ורחוק מלשמש בתפקיד השוטר העולמי שלשמו הוקם לאחר מלחמת העולם השנייה. יו"ר קרן המטבע כריסטין לגארד הורשעה בשבוע שעבר בעבירת רשלנות, שאמנם לא קשורה לתפקידה בקרן, אך הדבר וודאי לא מוסיף יוקרה לארגון שאמון על יציבות המערכת הפיננסית העולמית.

טראמפ הבהיר שבעיניו נאט"ו הוא פשוט מיותר, ואפילו הנשיא אובמה רמז כי בארגון יש יותר מדי טרמפיסטים שמסתמכים על התקציב האמריקאי הגדול שזורם אליו מדי שנה. במסגרת הברית הצבאית שהוקמה עם תחילתה של המלחמה הקרה, המדינות החברות בנאט"ו התחייבו לסייע אחת לשנייה במקרה של התקפה מצד רוסיה, וב־2014 הן אף התחייבו שכל אחת מהן תקצה 2% מהתוצר השנתי שלה לתקציב הביטחון. אלא שכיום רק חמש מדינות מתוך 28 החברות בנאט"ו עומדות בכלל זה - ארה"ב, בריטניה, פולין, יוון ואסטוניה - והן מביעות תסכול על כך שלתפיסתן הן נושאות בעיקר הנטל.

לפני 100 שנה, כמובן, המוסדות הבינלאומיים עדיין לא היו קיימים, והדבר הקרוב ביותר לשיתוף פעולה בין־מדינתי היה הקונצרט האירופי מתחילת המאה ה-19, שהיה אולי ניסיון ראשון של מדינות אירופה לאחד שורות, כפי שניסו במסגרת האיחוד האירופי. היום, אחרי עשרות שנים של ניסיון לטשטש את גבולות המדינות ולהפוך את כולם ל"אזרחי העולם", מדינת הלאום שבה. שני עשורים של גלובליזציה הספיקו, כאשר דווקא המדינות העשירות יותר רוצות להסתגר בגבולותיהן.

נשיא סין שי ג'ינפינג וקנצלר גרמניה לשעבר אוטו פון ביסמארק צילומים: איי אף פי POOL

5. איך ייראו החילופים בצמרת

אם ערב מלחמת העולם הראשונה נשפה גרמניה בעורפה של בריטניה, היום סין מערערת על מעמד ארה"ב, אם כי כלכלית היא רחוקה ממה שגרמניה היתה במאה הקודמת בהשוואה לבריטניה. ערב המלחמה ייצרה גרמניה כמות פלדה כפולה מבריטניה, ותעשיית הרכב הגרמנית פיתחה מנועים מתקדמים לאין שיעור מאלה של בריטניה. סין עדיין לא שם — לא כלכלית ובעיקר לא במונחי עוצמה צבאית. אך אם לא יהיו ברבורים שחורים, סין תחליף כנראה את ארה"ב כמעצמה המובילה בתוך כמה עשורים.

השאלה הגדולה ביותר היא איך זה יקרה. במונחי תוצר ובעיקר תוצר לנפש, סין עדיין רחוקה מארה"ב. במידה שהצמיחה המואצת שלה תימשך גם בשנים הקרובות, הפער ילך וייסגר. נכון לעכשיו, זה הכיוון המסתמן: לאחר מה שנראה כעת כגיהוק בקצב הצמיחה, שהאט לכיוון 5% במחצית השנייה של 2015, סין שבה לצמוח. בכל אחד משלושת הרבעונים של 2016, צמחה הכלכלה הסינית בקצב מהיר של 6.7% והתוצר שלה מגיע כעת ל־11 טריליון דולר, והיקף צמיחת המשק הסיני בשנה החולפת היה שווה בגודלו לכלכלת שבדיה כולה. התוצר האמריקאי, לצורכי השוואה, נשק ב־2016 ל־18.5 טריליון דולר. מעבר לצמיחה המהירה, הסינים מיישמים ברחבי העולם מה שנראה כמשנה סדורה להתרחבות, שבכללה סגירת פערי ידע וטכנולוגיה באמצעות רכישות — גם בישראל.

הנעלם הגדול הוא האם סין מעוניינת להפוך באמצעות כוחה הכלכלי האדיר להגמון עולמי, על חשבון ארה"ב. אם התשובה לשאלה זו חיובית, השאלה הבאה היא האם תהליך זה יכול לקרות בדרכי שלום. זו התהייה שהעלה במאמר מדובר חוקר מדעי המדינה ג'ון מרשהיימר, וליתר דיוק ענה עליה : "סין לא יכולה לעלות ללא מלחמה".

את המאמר שלו מרשהיימר כתב ב־2014, כשאיש לא דמיין כי טראמפ יהיה נשיא ארה"ב. בינתיים, הנשיא הנבחר הספיק לשחרר הצהרות כלכליות לוחמניות, שבוודאי גורמות לפקידי הממשל בבייג'ינג לתהות על עתיד היחסים עם ארה"ב. כך למשל, הוא צייץ: "כל רעיון ההתחממות הגלובלית הומצא על ידי הסינים ועבורם כדי להפוך את התוצרת האמריקאית לתחרותית עוד פחות".

הכלכלן זוכה הנובל פול קרוגמן כתב לאחרונה שהוא מעריך כי מלחמה בין ארה"ב לסין היא בלתי נמנעת, אלא שזו לא תהיה מלחמה במובן הקלאסי שלה, אלא מלחמת סחר שתהפוך במהרה לכלל־עולמית.

עם זאת, יש לזכור כי תלותה של ארה"ב בסין עצומה. היקף הסחר בין שתי המדינות הסתכם ב־627 מיליארד דולר ב־2015, יותר מהסחר של ארה"ב עם יפן, בריטניה וגרמניה גם יחד. לכן מה שיכול, בכל זאת, להוביל לאופטימיות מסוימת הוא אמונתו המוחלטת של טראמפ בשיטה הקפיטליסטית, שבה מה שחשוב הוא השגשוג הכלכלי, שזקוק לתנאי שלום — ולכן אמור למנוע עימותים.

2017

מקבץ אירועים או תהליך שיסלים

היחסים בין ארה"ב לסין לא יהיו הגורם המערער היחידי בשנה הקרובה. מגמת ההקצנה הפוליטית שהחלה ב-2016 עשויה אף היא להימשך, כשהבחירות מדירות השינה מכולן יהיו בצרפת ובגרמניה. בצרפת צפויה מרין לה פן לעלות לסיבוב השני בבחירות לנשיאות, במאי 2017. אם יתממש התרחיש הלא סביר בו מפלגת הימין הקיצוני "החזית הלאומית" של לה פן תנצח בבחירות תישאר למעשה אנגלה מרקל, קנצלרית גרמניה, המנהיגה היחידה בעולם שמייצגת את התפיסה הליברלית.

אך גם מעל ראשה של מרקל, שתלך לבחירות באוקטובר 2017, מרחפת עננה של מתנגדי האיחוד האירופי. בשלב זה הסקרים חוזים את נצחונה, גם אם ברוב קטן מבעבר. אבל החשש הוא מהפתעה מכיוון מפלגת AFD, שהמצע שלה הוא אנטי כל מה שליברלי – הגירה, חברות באיחוד האירופי וסובלנות דתית - ומזכיר את העמדות ששלהבו את מתנגדי הברקזיט. אם בבחירות בגרמניה תהיה הפתעה נוסח 2016, קיומו של האיחוד יהיה בסכנה ממשית.

כל מי שמנסה לחזות את העתיד על בסיס העבר חוטא כמובן בהנחה שמה שהיה הוא שהיה. גם כאשר הצאר הרוסי השקיף על המהפכנים, הוא לא האמין כי הדבר יסתיים במותו כעבור חודשים ספורים. בזמן אמת הכל נראה כמו אוסף של אירועים, כשאת התהליך ניתן לזהות רק בדיעבד. ובכל זאת, אפשר לנסות לאתר מספר כיוונים אפשריים אליהם מוביל הקו שמתקבל כשמחברים את אירועי 2016.

ייתכן כי המתחים הפנימיים במדינות המערב, בשילוב עם הסלמת החיכוך עם סין ורוסיה, יובילו להתפרצות מלחמה של ממש, כמו שהיה לפני מאה שנה. אבל התרחיש הזה נראה מרחיק לכת ולא מציאותי במאה ה-21. מנגד, יש הגורסים כי אנחנו כבר מצויים מספר שנים במלחמת עולם שלישית, שפשוט לא באה לידי ביטוי בקרבות מטוסים וטנקים, אלא בהתקפות סייבר ובמלחמות מטבע וסחר. בגרמניה כבר חוששים שרוסיה תנסה להתערב וירטואלית בבחירות, כפי שעשתה ככל הנראה בארה"ב.

ויש מקום גם לתרחיש אופטימי יותר, ובו מנהיגי המערב יפנימו את חוסר שביעות הרצון של אזרחיהם, שהתפרץ השנה. במקרה כזה, ייתכן שהתוצאה תהיה לא הסלמה בזירה הבינלאומית, אלא דווקא שורת 'תיקונים' פנימיים, כשכל מדינה תטפל בנקודות הכואבות ביותר שלה. התוצאה ברמה הבינלאומית עשויה להיות חיפוש נקודת איזון ליברלית חדשה, שבה בסדר העולמי יימצא מקום גם לאלה שמצאו עצמם מודרים ממנו בתחילת המאה ה־21.