החורף כבר כאן
הרגולציה המעיקה חיזקה מגמה עולמית של קיפאון בבורסות: במקום להתרגש מחברות חדשות, הדרמה היחידה באחוזת בית היתה מחיקתה של אסם. דווקא שוק האג"ח היעיל מציג פעילות תוססת ומוכיח שהשוק צמא למכשירי מסחר אטרקטיביים
מנהלים טובים של חברות ציבוריות ראויים להערכה, אך מה שבעיקר בולט ברשימת המנהלים השנה הוא השמות המוכרים: הרשימה של השנה דומה מאוד לזו של לפני חמש שנים. אותן חברות מלוות אותנו לאורך זמן, וזה קורה כי חברות חדשות כמעט לא נכנסות לבורסה.
הולכים אחורה. מספר החברות הציבוריות בישראל בשפל. הנפקות מניות של חברות חדשות הן אירוע נדיר, והנפקות מניות של חברות ותיקות בקושי מתרחשות. בשנה האחרונה לבדה עזבו את הבורסה בתל אביב 15 חברות - חלקן עזבו בשל מיזוג, חלקן מחוסר עניין של הציבור וחלק פשוט לא רצו להיות פה. במקביל הונפקו ארבע חברות בלבד.
המאזן השלילי הזה של חברות ציבוריות הוא לא נקודתי, הוא מתמשך. הבורסה בתל אביב חזרה לאחור 22 שנה: בכל שנה מאז 1994 היו בבורסה יותר חברות מאשר כיום. זה קרה בתקופה שבה מהפכת המחשוב הפכה את המסחר בבורסה לנגיש ולזמין. הכלכלה הישראלית השתפרה מאז באופן פלאי, התמ"ג זינק ביותר מפי שלושה, במונחים דולריים, אבל הבורסה מתכווצת. בעשור האחרון בלבד צנח מספר החברות בה ב־30% - מ־654 חברות ל־452 חברות, והיד עוד נטויה. הנפקות חדשות לא נראות באופק, והשלכות ועדת הריכוזיות, שהמליצה לצמצם את הפירמידות בבורסה, טרם הבשילו. צפויות עוד מחיקות.
גרועים מהעולם. הסיפור הזה לא ייחודי לאחוזת בית 2. בכל העולם קיימת מגמה של צמצום במספר החברות הציבוריות. שנים של הדפסת כסף וריביות נמוכות בכלכלה העולמית יצרו עודף של נזילות. כסף מחפש תשואה וסיכון, והנפקות פרטיות בסטארט־אפים הן הדבר החם בזירת ההשקעות.
בורסה, לפי ספרי הכלכלה, אמורה להיות מפגש בין חברות להון. אבל בסביבה כזו לא צריך הנפקות, ולא צריך בורסות. מניות של חברות פרטיות נחטפות עוד לפני שהוצעו לשוק, ומקבלות תמחורים גבוהים לעומת התמחור המקובל בשוק.
ובכל זאת, לא צריך להיתלות במגמות עולמיות. הירידה במספר החברות הציבוריות בתל אביב הורגשה בעוצמה חריגה. הבורסה בתל אביב משמשת בעיקר כזירה של מאבקים בין הוועד להנהלה, בין מנהלים מסוג מסוים למנהלים מסוג אחר, בין האוצר לבנקים וכן הלאה. כל זה על חשבון הכלכלה הישראלית.
לסגור את הדלת האחורית. המכה הקשה ביותר שהבורסה ספגה השנה היתה מחיקתה של אסם. אחת מחברות המזון הגדולות בישראל, שהוקמה עוד ב־1942, עזבה את הבורסה אחרי 24 שנים. אסם היא בדיוק מסוג החברות שהיינו רוצים לראות בבורסה: רווחית, צומחת ואיתנה פיננסית. היא הונפקה ב־1992 לפי שווי של 430 מיליון שקל. בפברואר 2016 בעלת השליטה נסטלה מחקה אותה לפי שווי של 9.13 מיליארד שקל.
אסם לא נמחקה מהבורסה בדרך המקובלת, באמצעות הצעת רכש הדורשת רוב של 95% מבעלי המניות: היא נמחקה בדרך של מיזוג הדורש רוב חלש יותר, רק 75%, ואינה היחידה שנמחקה כך מהבורסה. דרך זו מאפשרת למחוק חברות מתחת לערכן הכלכלי. משום מה, תקנון הבורסה משאיר את הדלת הזו פתוחה.
ואף מילה על רגולציה. בזמן שמספר המניות צומצם, שוק האג"ח משגשג בכל הפרמטרים: במספר החברות המגייסות, בהיקף הסדרות ובשווי המצרפי של החוב. וכל זה אף ששוק החוב סבל בשנים האחרונות מיחסי ציבור איומים: הסדרי החוב בדלק נדל"ן של תשובה, באי.די.בי של דנקנר ובאפריקה ישראל של לבייב סיפקו אינספור כותרות, והמילה "תספורת" חדרה ללב הז'רגון הישראלי. ובכל זאת, החוב פורח. לא רק שהחברות מקומיות עושות בו שימוש נרחב, הבורסה המקומית מושכת חברות זרות שמגיעות מצפון אמריקה כדי לגייס בלבאנט.
למה הבורסה טובה לחוב, ולא טובה למניות? הרגולציה בחוב לא פחותה מהרגולציה במניות, ואולי אף קשה ממנה. דו"חות החברות שגייסו כספים באג"ח צריכים לכלול דו"ח תזרים מזומנים חזוי, שמפרט מהיכן יבוא הכסף להחזרי החוב. זה גילוי שחברות שגייסו כסף במניות בלבד לא מחויבות לו.
אולי זה המקום לפרגן מעט למערכות המסחר של הבורסה המקומית. מי שמכיר את שוק האג"ח מחוץ לישראל יודע עד כמה מסחר האג"ח בתל אביב יעיל. בשוק החוב האמריקאי, לדוגמה, ציטוטים - מחירים לקנייה ומכירה - הם כמעט סודיים, ואין את השערים הברורים והשקופים שמאפשרים מסחר יעיל כמו בתל אביב. זה מראה שלמרות הכל, המשקיעים והחברות המנפיקות יודעים לזהות מוצר טוב.
שוק האג"ח היעיל בתל אביב, שמחזורי המסחר בו עולים בהרבה על מחזורי המסחר במניות, מראה כי זמנה של הבורסה בתל אביב לא עבר. היא רק צריכה לדעת לייצר מכשירים שייתנו ערך למשתמשים בה.
כך דירגנו
זו השנה התשיעית שבה מגזין כלכליסט פונה לכל הגופים הפיננסיים בישראל, החשופים לפעילות החברות המובילות בישראל כמממנים וכמשקיעים, ומבקש מהם לדרג את ניהול החברות במדד ת"א־100. הדירוג מופנה לאנליסטים, למנהלי השקעות ולבכירים בגופים הפיננסיים, ובסך הכל משתתפים בו כ־100 מדרגים שונים. הדירוג נעשה ביחס לארבעה פרמטרים: הוגנות, ביצועים, שקיפות והתחשבות בבעלי מניות המיעוט. משקלול הציון בפרמטרים אלו מתקבל דירוג 50 המנהלים הטובים בישראל.
