הנפש שלי, ביג דאטה: ההשפעות הפסיכולוגיות של ניטור עצמי

כששרה ריגָרֶה היתה בת 13 היו לה קשיים בתנועה, בהליכה ובשיווי המשקל — תופעות חריגות לגילה, שרק כעבור כמעט 20 שנה יזוהו כסימפטומים מוקדמים של פרקינסון. חרף המחלה, ריגרה (45) מנהלת חיים שכמעט אינם מוגבלים: היא עושה דוקטורט באינפורמטיקה בבריאות באחד ממכוני המחקר הרפואי הגדולים באירופה, קרולינסקה בשטוקהולם, עיר מגוריה, מגדלת ילדה ומרצה ברחבי העולם על האופן הייחודי שבו היא עוקבת אחר המחלה שלה ושבזכותו מצבה כל כך טוב והיא יכולה לעשות את כל אלה.

בשש השנים האחרונות ריגרה מנטרת מדדים כמו התזונה שלה, כמה שעות ישנה ומה היתה איכות השינה, כמה צעדים הלכה, אילו סימפטומים חוותה ובאיזו עוצמה, הכל כדי לנהל את המחלה הכי טוב באמצעות ניהול נכון של התרופות — מה היא לוקחת, מתי ומה ההשפעה. "ניטור עצמי וטיפול עצמי חשובים, זו הדרך להישאר בריאה ככל האפשר עם מחלה שהיא שותפה קשה לחיים", היא מסבירה. "אני רואה את הנוירולוג פעמיים בשנה, לחצי שעה בכל פעם, אבל בשאר השעות בשנה אני מטפלת בעצמי בדרך הכי טובה שאני יכולה. רופאים כבר אמרו לי שהדרך שבה אני מנהלת את התרופות שלי האטה את התקדמות המחלה".

הניטור המתמיד, היא אומרת, משנה חיים. "אם לא הייתי מנטרת את עצמי לא הייתי יכולה לנסוע בעולם כפי שאני נוסעת, לעבוד כמו שאני עובדת ולחיות כמו שאני חיה. הדבר החשוב הוא שאני מבינה מה טוב ומה רע לי, ולכן אני יכולה לנבא ולשלוט טוב יותר בחיי, למרות המחלה המורכבת. ניטור עצמי הוא באמת המפתח לבריאות ולרווחה הנפשית שלי. הוא גורם לי להרגיש חזקה יותר", היא מדגישה את התועלת הפסיכולוגית בשיחה עם "מוסף כלכליסט". "אני יודעת מה אני צריכה לעשות ב־99% מהמקרים, אני מסוגלת להסתדר בעצמי ולא צריכה כל כך את הרופא שלי. זה משחרר אותי להיות בשליטה, מאוד מעצים אותי ואני יודעת שיש לי האומץ לעשות דברים. הנשק הכי חזק שלי נגד הפרקינסון הוא התבוננות עצמית".

"השבוע של התלונות": צבע הקו מסמל את נושא התלונה (בן הזוג, הבריאות, מזג האוויר וכו'). המיקום על הדף מסמל את כיוון התלונה (לעצמי, לאוזני אחרים או תלונה כלפיי). סדר התלונות הוא כרונולוגי.

לא מעייף לפעמים לעקוב אחרי עצמך כל הזמן? לנטר הכל?

"אני לא מנטרת הכל כל הזמן. אני אוספת כמעט כל יום נתונים שקשורים לפעילות הפיזית שלי, אבל ניטור ממש — שכולל לקבוע מטרות, לאסוף מידע, לנתח אותו ולפעול לפיו אני עושה באופן מזדמן, לפי הצורך. כמובן שאני מתעייפת מדי פעם ולפעמים לא בא לי, אבל אני יודעת שאם לא אעשה את זה היחידים שיסבלו הם אני והמשפחה שלי, ולכן זה שווה את זה. לדעתי חיוני שנכיר את הדאטה שלנו, נשים אותו בקונטקסט ונהרהר במשמעותו. אז קורה הקסם".

לעשות סדר בכאוס

ניטור עצמי אינו דבר חדש. מיליוני אנשים בכל העולם מכמתים את עצמם באופן פעיל (מה שמכונה Quantified Self, העצמי המכומת). הם משתמשים בשעונים מיוחדים ובאינספור אפליקציות כדי לנטר פרמטרים כמו דופק, מרחק יומי שהלכו, כמה בעלייה וכמה בירידה, את מצב רוחם והטריגרים שלו, מה אכלו, מתי וכמה קלוריות, כמה זמן ישנו ומה היתה איכות השינה.

הנתונים האלה עוזרים לאנשים להשתפר בספורט או לשמור על הבריאות, אבל יש להם תועלת מפתיעה נוספת, כפי שריגרה עצמה מעידה על סמך שש שנות ניטור: מעקב כזה תורם לרווחה הפסיכולוגית ומחזק נפשית. התובנה הזאת עולה היטב הן מעבודתם של חוקרים בתחום והן מניסיונם האישי של מי שמשתמשים בניטור עצמי לא רק בפרמטרים פיזיים אלא גם ככלי למעקב רגשי. הטכנולוגיה, הם מעידים, מציעה לאדם כלים חדשים להתבוננות בעצמו, להכרת עצמו, לשינוי של עצמו, לשליטה בחייו, לשיפור מתמיד, לטיפול.

"השבוע של הקנאה": הצבע של הנקודה הפנימית מסמל במי קינאה היוצרת. צבעי הספירלה מסמלים את הסיבה — אנשים שיש להם יותר זמן פנוי, שלוקחים דברים יותר בקלות וכו'. גודל הספירלה מסמל את עוצמת הקנאה. צבע שלושת הקווים הקטנים מסמל מה למדה מהקנאה. ציר ה־X מסמל את תדירות הקנאה וציר ה־Y את השאלה אם אפשרלחולל שינוי כדי להידמות למי שמקנאים בו.

והתהליך הזה דוהר קדימה כל הזמן. פרופ' יאיר עמיחי־המבורגר, ראש המרכז לחקר הפסיכולוגיה של האינטרנט בבי"ס סמי עופר לתקשורת במרכז הבינתחומי הרצליה, היה שותף לפרסום מאמר שהציע מודל לטיפול פסיכולוגי באמצעות האינטרנט וטכנולוגיות כימות עצמי. בין השאר הציעו החוקרים לאסוף נתונים על מצב הרוח, הדופק, המוליכות העורית (שמעידה על מצבי התרגשות ועוררות) וכו'. סנסורים עתידיים יוכלו לנטר דברים מורכבים יותר, כמו פעילות המוח (EEG), ולתת אינדיקציה למדדים קוגניטיביים ורגשיים. עושר הנתונים יוכל לזהות סיבתיות ותבניות חוזרות שגורמות לקשיים פסיכולוגיים, למשל הקשר בין מקום וזמן למצב רוח או סימפטומים מסוימים.

כלים כאלה יוכלו להפוך את הניטור לכלי טיפולי אקטיבי עוד יותר, אבל כבר כיום הכימות העצמי עושה זאת במידה מסוימת. הוא מאפשר לנו להחזיר לעצמנו את השליטה בחיינו ונותן מקום לדברים שחשובים לנו באמת, וככל שהשימוש בו משתכלל אפשר לנטר גם את מה שקשור במישרין למעמקי הנפש, הכאבים, השמחות ושאר הרגשות שמרכיבים את איכות החיים הפסיכולוגית שלנו.

"אנחנו חיים בעולם כאוטי, כל הזמן רודפים אחרי הזנב שלנו", אומר עמיחי־המבורגר. "אנחנו מרגישים קורבנות של החיים, שאיבדנו שליטה על מה שקורה לנו. כלי המדידה עוזרים לנו למקד את עצמנו, לעשות סדר בכאוס. זה נותן לנו כוח ומעצים אותנו — המדידה והעיבוד מאפשרים לי לעבור תהליך פנימי שבו אני מודע לדברים שקורים לי וליכולת שלי להשפיע עליהם. זהו מעבר מפסיביות לפרואקטיביות וליצירת שינוי בחיים. אני יכול לשנות, אני יכול לפעול על העולם.

"נניח שאני רוצה לרדת במשקל ולשפר את הכושר. הבעיה היא שהעולם מלא בגירויים שסותרים את הרצון הזה, ואני יכול לענוד שעון שכל הזמן יעלה לי למודעות את העובדה שכל פעולה יכולה לתמוך ברצון שלי או לסתור אותו. בעתיד יהיו סנסורים יותר רגישים ומתוחכמים, ואוכל לדעת אילו דברים יוצרים אצלי סטרס, איפה ומתי, לנתח את הנתונים ואז לתרגם לפעולות יזומות את השאיפה שלי לחיות חיים רגועים יותר".

נוסף על כך, הוא אומר, טכנולוגיות הניטור מעצימות את האמון ביכולת האישית להשפיע על חיינו ("חוללות"), אבל כל זאת בתנאי שלא מגזימים והופכים להיות עבדים של הטכנולוגיה ואיסוף הנתונים.

האמניות סטפני פוסאבק (מימין) וג'ורג'יה לופי: "אם יש משהו שאתה רוצה לשנות בחייך תתחיל לספור מה קורה לך"

מה היתרון של הטכנולוגיות על תיעוד עצמי באמצעות כתיבת יומן?

"אני לא יכול לכתוב ביומן כל דבר, והסנסורים נותנים לי פידבק לדברים שאני לא מודע להם. הם אוספים מידע כל הזמן, מידע מקיף ואובייקטיבי שנותן לי משוב על עצמי. הטכנולוגיה גם מאפשרת לעשות אנליזות ולהצליב מידע ממקורות טכנולוגיים שונים. לאורך זמן העקביות צצה, ואני יכול לגלות למשל אילו דברים מלחיצים אותי ואני לא מודע אליהם".

תיעוד האֶבֶל הוא עיבוד האֶבֶל

דרך אחת שבה ניטור עצמי של רגשות מסייע לשיפור ברווחה הפסיכולוגית אפשר למצוא בפרויקט האישי של דנה גרינפילד, סטודנטית לרפואה באוניברסיטת ברקלי, שהשתמשה בכימות עצמי כדי להתמודד עם האבל על מות אמה לינדה. האם היתה רופאת אף־אוזן־גרון ילדים, עד שבספטמבר 2013 נפלה במדרגות ונחבלה בראשה. חמישה חודשים היתה מאושפזת בתרדמת עמוקה, עד למותה. "היה לה גוף חזק שהתגרש מהמוח שלו, שפעם היה מופלא", תיארה זאת גרינפילד הבת בהרצאה מרגשת שנשאה באחד המפגשים של תנועת ה־Quantified Self. "התחלתי לנוע בחיים אחרת. למשל כשהושטתי את היד להתקשר אליה ולספר על מאמר שקראתי ואז נזכרתי שהיא איננה, והעולם קרס לרגע. רציתי לתעד את זה, איך הרגשתי. אולי מפני שקיוויתי באופן נואש שזה ישתנה, ואולי גם כי רציתי לראות איך הרגעים המרסקים האלה מתרככים לזיכרונות נעימים".

גרינפילד יצרה לעצמה מסמך גוגל שיכלה למלא מהטלפון, כדי שתוכל לתפוס את הרגעים החמקמקים של ההיזכרות. עם הזמן היא כינסה אותו לארבע קטגוריות. לראשונה היא קוראת "תצפית אמא", ושם היא מתעדת את סוג הזיכרון של אמה שהתעורר בה ומה עורר אותו — מראה, צליל, ריח, נושא שיחה.

הקטגוריה השנייה היתה תיבת הערות, שהתגלתה כמהותית בזכות העובדה שאפשרה לה לשהות עוד קצת ברגע הזיכרון. "חשבתי שאכתוב מילה או שתיים על הרושם הראשוני שלי מהרגע, אבל תיבת הטקסט הזאת נהפכה להזמנה לעצור ולהתעמק בזיכרון, ברגש או בחוויה. מצאתי את עצמי חוקרת את הרגע הזה, מבססת אותו, מזכירה לעצמי יותר מהעבר, שנראה שהיה חבוי". הקטגוריה השלישית היתה המקום (שצוין בעזרת GPS או מד צעדים), והרביעית מצב הרוח או הרגש שלה באותו רגע — והיא יכולה לתאר מגוון רגשות עם שמות סובייקטיביים. הרבה פעמים הרגישה "חמה", המילה שלה לתיאור מצב שבו היא אוהבת ואסירת תודה במקביל. את המסמך ליוו גם תמונות פליקר.

"שבוע החיוך לזרים": כל טור מסמל יום, והחיוכים מצוירים בו כמשולשים, בסדר כרונולוגי. הצבע סביב המשולש מסמל את מיקום החיוך (בבית, ברחוב וכו'). הטקסטורה בתוך המשולש מסמלת את מושא החיוך (גבר, אשה, ילדים). צבע המשולש מסמל את התגובה (חייכו בחזרה, לא חייכו בחזרה, לא שמו לב שחייכתי)

מה הניבה לה העבודה הסיזיפית של תיעוד רגעי הזיכרון האלה? "חוויתי חיים ואובדן אחרת. נתתי לעצמי את הזמן והמרחב להיאחז בזיכרון החמקמק, לחקור אותו, לנצור ולהניח אותו בארכיון הגדל שלי. היה בזה משהו תרפויטי. התוצאות של הפרויקט שלי ברובן אינן ידועות — אולי אזהה מגמה שקשורה למיקום או לזמן, אולי אוכל לראות את הכעס והגעגועים נהפכים לחום והכרת תודה. אולי אני אוספת עכשיו נתונים שלעולם לא אקרא. עד כה נראה שכל כתיבה ותיעוד הם קריאה, וקריאה מחודשת, שמאפשרות לרגעים אישיים ושבירים להיות איתנים, מלאי פוטנציאל ובעלי הרבה יותר משמעות מכל מזכרת אחרת מאמי או גיליון נתונים".

גילוי עצמי חדש

בהרצאה של דנה גרינפילד באמסטרדם ישבה בקהל פרופ' תמר שרון, בעלת דוקטורט מאוניברסיטת בר אילן ומרצה בכירה לפילוסופיה של הטכנולוגיה באוניברסיטת מאסטריכט ההולנדית. במשך שלוש שנים ערכה פרופ' שרון מחקר אמפירי־פילוסופי על קהילת ה־Quantified Self מנקודת מוצא ביקורתית: היא חוששת מאוד מהשימוש שממשלות וחברות יכולות לעשות עם המידע הפרטי שלנו לשם מעקב ומטרות מסחריות. כדי להעשיר את הבחינה הביקורתית ביקשה שרון להבין מה אנשים מוצאים בניטור, אילו ערכים יש בו מעבר לתפיסה שלהם כפטישיסטים של מידע שרוצים לעשות לעצמם אופטימיזציה.

במאמר שפרסמה השנה עם עמיתה שלה, ד"ר דורין זנדברגן, הן מזהות שלוש מוטיבציות לכימות עצמי. הראשונה נוגעת להיכרות של אדם עם עצמו ולאפשרות לחוות דברים יותר לעומק. "עקבתי לאורך זמן אחרי אלברטו פריגו, אמן שמצלם כל אובייקט שהוא מחזיק בכף יד ימין, שמתעד את החלומות שלו, מזג האוויר והמוזיקה שהוא שומע במקומות ציבוריים", מספרת שרון. "המטרה שלו היא לא לעשות אופטימיזציה לעצמו. הדאטה שהוא מייצר פחות חשוב מהפעולה שמכריחה אותו לעצור באותו רגע ולהיות מודע לסביבה באופן שלדבריו לא היה מודע לה קודם. משום שהוא חייב לעצור ולתעד הוא יותר נוכח בזמן ובמקום. כמה פעמים עצרנו ושמנו לב למוזיקה במקום ציבורי? יש משהו בהתעסקות באיסוף המידע שיוצר תשומת לב, ופעולות התיעוד והאינטגרציה של הדאטה יוצרות את הסיפור העצמי שמאפשר לאנשים להגיע להבנה עצמית עשירה יותר".

הערך השני שאנשי קהילת ה־QS מוצאים בכימות הוא התנגדות לנורמות. "הם מחפשים תשובות אינדיבידואליות לשאלות, לא לעשות מה ש'צריך'. דנה גרינפילד, למשל, עשתה על עצמה ניסוי רך, שנתן לה שני דברים: זה היה תרפויטי, כי היא יכלה להתעסק באבל; והפרויקט גם יצר לה מרחב להתאבל בו, והיה מן התנגדות לחברה שלא נותנת מספיק זמן ומקום לכך".

נוסף על כך, שרון וזנדברגן מצאו שהשימוש במספר, שנתפס כנייטרלי, עוזר לאנשים לדבר על חוויות קשות ומביכות. "למישהו היו בעיות בשלפוחית השתן, אז במקום לשאול אחרים מה הם עוברים עם שלפוחית השתן הוא הפך את הבעיה למספר ואמר: 'אני הולך לשירותים 12 פעמים, אתה הולך פחות או יותר?'. יש אנשים שמנטרים את עצמם כדי להתמודד עם מחלות כרוניות, בעיות פסיכולוגיות והרגלים לא טובים, והתרגום של הבעיות האלו למספר עוזר ליצור דיאלוג ולשתף, כדי לעזור לעצמם וגם לעזור לאחרים", אומרת שרון. כעת, במחקריה הנוכחיים, היא מתעניינת בשאלה אם כימות עצמי עשוי להוביל לצורות חדשות של סולידריות.

תחילתו של שינוי

שרון. "תרגום של בעיות למספר עוזר"

סטפני פוסאבק וג'ורג'יה לופי נפגשו בפסטיבל האמנות EYEO במיניאפוליס ביוני 2013. החיבור ביניהן היה מיידי, בין השאר על רקע תשוקה משותפת לדאטה, מילדות ועד היום, כששתיהן עוסקות בוויז'ואליזציה של מידע. ההיכרות הולידה את הפרויקט "Dear Data", שרוכז בספר מרשים, סוקר בעיתונים נחשבים ואף נקנה לאוסף הקבוע של ה־MoMA בניו יורק.

מדי שבוע בחרו פוסאבק ולופי נושא שבו יתמקדו — תחבורה ציבורית, מגע פיזי, קניות, תלונות, התמכרות לטלפון, האנשים שאיתם בילו, אוכל, טיפוח, מחמאות, רעשים, קנאה, קללות וכו'. במשך השבוע כל אחת אספה את הנתונים על עצמה בנושא הזה ובסופו ריכזה אותם, בחרה איך להציג אותם — וציירה זאת על גלוית דואר, שנשלחה לשותפתה לעבודה. כל גלויה מציגה בצדה החיצוני גרף מקורי ומעניין ובצדה הפנימי מקרא מורכב ומפורט, המסביר כיצד הגרף מסכם את הנתונים שנאספו, ובמידה רבה חיים של שבוע.

"רצינו לשתף פעולה וליצור משהו, ולבדוק אם באמצעות הדאטה נוכל ללמוד להכיר זו את זו, וזה קרה", אומרת לופי בראיון עם שתיהן, ופוסאבק מוסיפה: "הגלויות והדאטה היו רק התחלת השיחה בינינו. כל אחת קיבלה גלויה, העבירה איתה זמן, ואז המשכנו לדבר על הנושא ולגלות עוד דברים זו על זו".

כל אחת בחרה את הקטגוריות שלפיהן אספה מידע ואת הטכניקה שלה לאיסוף, בחירות שהשפיעו על הנתונים והצגתם. פוסאבק השתמשה באפליקציית הקלטה ובאפליקציה ייעודית לאיסוף מידע, בעוד לופי נעזרה בהקלטה, בפונקציית הפתקים בטלפון ובגיליונות נתונים. פוסאבק: "הנתונים של ג'ורג'יה היו מפורטים באופן מדהים, הרבה יותר משלי, וניסיתי להגיע לתוצאה דומה, אבל הדרך שבה אספנו מידע היתה שונה והתוצאה נבעה מזה. זה גם עניין של אישיות, ולכן הגלויות שלי לעולם לא יהיו מפורטות כמו אלה של ג'ורג'יה".

מה למדתן על עצמכן בשנה הזאת?

לופי: "להיות יותר מודעות לעצמנו ולסביבה שלנו. כשאת אוספת את המידע, באותו רגע זה לא אומר לך הרבה, אבל אז את מבלה זמן בלנתח אותו ולצייר את הדאטה — זה כמו לכתוב יומן, לקרוא אותו שוב ושוב ולתרגם אותו לפורמט אחר. התהליך הזה גורם לך להבחין בדברים חדשים שקודם לא הבחנת בהם".

פוסאבק: "למדנו הרבה דברים קטנים. בשבוע של הריחות, למשל, אחרי שהסתכלתי על הנתונים שלי פתאום הבנתי שאני מריחה בעיקר ריחות סינתטיים, שזה משהו שאת לא חושבת עליו בשגרה. וגיליתי כמה אני מרוכזת בעצמי. בשבוע של הרגשות ג'ורג'יה אספה דאטה על הרגשות שלה ושל אחרים, תגובות סביבה. היא הסתכלה החוצה ואני אספתי רק את הדאטה שלי. אולי כי אני עובדת מהבית לבד, אולי כי אני אדם שמסתכל פנימה, אני לא יודעת".

מתוך מודעות לפוטנציאל שטמון בעיבוד של דאטה, אחת לכמה שבועות לופי ופוסאבק לקחו על עצמן משימה שנועדה להפוך אותן לאנשים טובים יותר, לפחות לשבוע: להיות נחמדות יותר, לחייך לזרים, לפגוש אנשים חדשים או לנסות משהו חדש. "המשימה הראשונה היתה להיות נחמדות יותר", מספרת לופי. "בדיוק באותו שבוע הייתי באיטליה עם ההורים והמחותנים שלי. ידעתי שאהיה עצבנית אבל התאמצתי להיות נחמדה יותר, והצלחתי. והיתה משימה לחייך לזרים; אפילו עכשיו, יותר משנה אחרי, אני שמה לב שכשהעיניים שלי פוגשות עיניים של אדם אחר אני מחייכת יותר".

אבל לא צריך משימות מוצהרות כדי לחולל שינוי בחיים, עצם הניטור הפשוט יכול לעשות זאת. "אם יש משהו שאתה רוצה לשנות בחייך תתחיל לספור מה קורה לך. עצם ההבחנה יכולה לעזור. והקבלה של דברים שאתה לא אוהב בעצמך מגיעה מההכרה בהם", אומרת לופי, ופוסאבק מוסיפה: "כל אחד יכול לעשות את זה. לא צריך תוכנות אנליזה מיוחדות. אתה פשוט יושב, אוסף את הדאטה שלך ומציג אותו איך שאתה רוצה. כל מה שצריך זה עיפרון".

מידע אישי על ענן כללי

רוב האנשים שמנטרים את עצמם נעזרים באפליקציות שפותחו לשם כך או בקבצים שיושבים על ענן — ולכן הדאטה הכל כך פרטית הזאת נמצאת בפועל אצל מישהו אחר, עם אינטרסים אחרים. "היום יש המון פיסות מידע חיצוניות, כמו שם ותאריך לידה, אבל גם פיסות מידע פנימיות כמו דאטה פיזיולוגית, והן מאפשרות לעשות ניבויים על התנהגותם של אנשים", אומר פרופ' אולף־דיטריך רייפס, ראש קבוצת iScience שעוסקת בפסיכולוגיה ניסויית ומדעי האינטרנט באוניברסיטת קונסטנז בגרמניה. "זה יוצר סיכונים פליליים. אפשר, למשל, לנבא מהנתונים מתי לא תהיה בבית ואז לפרוץ לביתך. ויש עסקים גבוליים כמו חברות ביטוח שמשיגות את הדאטה האישי מהטכנולוגיה הלבישה, מסיקות שאתה נהג לא מסוכן ומציעות לך ביטוח רכב זול יותר".

מפתחי אפליקציות באמת מוכרים דאטה אישי לצד שלישי?

"כן, תלוי במדינה ובמצב המשפטי שבה. בחלק מהמדינות התחום הזה מפוקח אבל יש מדינות נוקשות פחות כמו ארצות הברית ובריטניה. לפעמים מכירת הדאטה חוקית ולעתים לא, וכבר היו מקרים של עובדים ממורמרים שלקחו את הדאטה של חברה ומכרו אותו באופן לא חוקי.

"ויש מקרים שבהם חברות מציעות לעובדים שלהן תוכנית בריאות ומבקשות מהם להשתמש בטכנולוגיות לבישות כדי לנטר אותם, אבל תחת התווית של שיפור בריאות מנטרים את העובדים גם במונחי יעילות בעבודה. היו מחקרים על זה ועובדים אמרו שגם אם זה לא מוביל לפיטורים, הם הרגישו לחץ להיות מצוינים, אז דווקא תחת הכותרת 'שיפור הבריאות ורווחת העובדים' הרווחה המנטלית יורדת. חשוב מאוד שהטכנולוגיות הללו יתפתחו ויכללו כלים לניהול פרטיות, שישאירו את הכוח בידיים של האנשים, כך שכל אחד יחליט איזה מידע הוא רוצה לשתף ועם מי".