אל ראש ההר: שיפוץ שמשלב בהצלחה בין המסורת הדרוזית לקו המודרני

נתוני פתיחה

הנכס: בית פרטי בן שתי קומות, 150 מ"ר כל אחת (300 מ"ר בנוי בסך הכל), בכפר הדרוזי יאנוח שבגליל המערבי.

בית משפחת סעד מבחוץ צילום: אלעד גרשגורן

יאנוח: כפר המשתייך למועצה המקומית יאנוח־ג'ת, המונה כ־6,000 תושבים. הכפר זכה לשמו בעקבות אחת הדרכים המתפתלות בו, "דרך החוף", ששיירות גמלים עלו בה מאזור חוף הים בעכו. גובהו הממוצע הוא 468 מטר מעל פני הים. ארכיאולוגים מצאו בכפר את העיר המקראית ינוח.

בני הבית: משפחת סעד: סוהיר (34), רכזת משפחתונים, בעלה וארבעת ילדיהם — ג'אד (13), ראם (9), לין (7) ודנה (6).

איש המקצוע: ליאור מרום, אדריכל עצמאי ומעצב פנים.

טרום־שיפוץ: בניית הבית הושלמה ב־2001, עם נישואי הזוג, וסגנונו התאפיין באלמנטים הקשורים במסורת הדרוזית. ברבות השנים החלו להתעורר בו בעיות כמו קשיים בחימום בחורף ועד רצון לחלק באופן שונה את חלל הבית כך שיתאים למשפחה שהתרחבה.

ציפיות: "חיפשתי עיצוב מודרני באינטרנט", מספרת סוהיר איך הגיעה לאדריכל ליאור מרום. הוא היה מעט מסויג בתחילה: "כשסוהיר פנתה אליי חששתי שלא נגיע להבנה בנוגע לקו העיצובי, אבל היא מאוד רצתה שניפגש, וחשבתי לעצמי שבטח בסוף הפגישה אומר לה: 'טוב, היה נחמד, אבל…', ובאמת גם אמרתי לה את זה, רק לא תיארתי לעצמי שאתאהב במשפחה הזאת".

קמין בחדר המשפחה. עדות לתקופת הפרה־שיפוץ של הבית, טרום החימום צילום: אלעד גרשגורן

תיאום ציפיות: "אמרתי לסוהיר שאני לא בא בשביל לשים פה עמודים קורינתיים", מספר מרום. "יש אדריכלים שזה הסגנון שלהם, לא שלי. רציתי שיהיה ברור שהקו שלי הוא קו מודרני־עכשווי, לא ניאו־קלאסי, והיא מיד אמרה שזה גם הכיוון שלה". תהליך התכנון ארך כחודשיים, ובהם גובשה אסטרטגיית השיפוץ.

התקציב: מסגרת התקציב לשיפוץ, שארך כשנה, היתה 600 אלף שקל, כולל שבירת קירות, החלפת תשתיות, ריהוט ואבזור מחדש - סכום לא גבוה ביחס לגודלו של הבית. מרום, לדברי סוהיר, לא נבהל: "כשאמרתי לליאור שאנחנו מוגבלים מבחינה תקציבית, הוא עשה לנו תוכנית מודולרית". בסופו של דבר, בני הזוג חרגו מהתקציב רק במעט.

המטבח. אי רחב ידיים, פינת קפה ופינת אוכל מטולמנס. בשיפוץ שופר המבנה שלו אך מקומו המרכזי בבית נשמר צילום: אלעד גרשגורן

עקרונות מנחים

נוף: הבית שוכן בגובה 640 מטר מעל פני הים, ומחלונותיו נשקף נוף מרהיב הכולל בין היתר את הר תבור, הר החרמון וביום בהיר אפילו לבנון. מרום בחר להדגיש את היתרון הזה ככל האפשר, בין היתר בפתיחת מרפסת מחדר המשפחה בקומה העליונה, שיוצרת אפקט דרמטי ומרהיב. המרפסת מרוצפת דק שעליו מערכת ישיבת חוץ ועצי נוי.

חם/קר: גובהו של הבית מייתר, למרבה הפלא, את הצורך במיזוג. ורק למען הסר ספק: אין מזגנים בבית. מרום שכנע את הזוג להתקין מאווררי תקרה. "המיקום של הבית מאפשר מסדרון אוויר לא ייאמן שמגיע מהוואדי", אומרת סוהיר. "בעשרה ימים בשנה שבהם האוויר עומד, אנחנו מפעילים את המאווררים". בכל יתר ימות השנה, מאשר מרום, ישנים עם חלונות פתוחים ופוך. למיקום הבית יש גם חסרונות, ואחד מהם זירז את השיפוץ — בחורף קר מדי. "מערכות החימום פה לא תפקדו", אומר מרום, "השיפוץ היסודי שעשינו איפשר לפרוס חימום תת־רצפתי. היום כשאני בא לפה בחורף, ממש כיף לי לראות את הילדים רצים בבית בבגדים קצרים".

שני סלונים, אפס מחיצות: המסורת הדרוזית מחייבת הפרדה בין נשים לגברים גם באירוח, ומשום כך נהוגים שני סלונים בכל בית, עם מחיצה ביניהם. "בבית לפני השיפוץ אכן היתה מחיצה, אבל החברה הדרוזית נמצאת בתהליך, וסוהיר אמרה לי ש'זה כבר לא בתוקף'", מספר מרום. "מזה הסקתי שאפשר לאחד אותו לסלון אחד - אבל לא". הסלונים בבית כיום אמנם כבר לא מופרדים במחיצה, אבל בהחלט ישנם שני חללים - אחד "ייצוגי", שמיועד לאירוח, ואחד פורמלי פחות, לצפייה בטלוויזיה וכו'.

הסלון הרשמי (מימין) וסלון המשפחה (שמאל). כבר לא מופרדים במחיצה צילום: אלעד גרשגורן

אירוח: בני המשפחה משתייכים למשפחה הגדולה ביותר ביאנוח, ומרבים לארח. עדות לכך אפשר למצוא במטבח רחב הידיים, שכולל אי, פינת אוכל גדולה ופינת ישיבה קטנה. "הבאנו בתחילה שולחן אוכל קטן כי חשבתי שזה יספיק לכל המשפחה המורחבת, ואחר כך החלפנו אותו באחד גדול", אומרת סוהיר. "היה לי חשוב שהמטבח יהיה גדול ומרווח כי אני אוהבת לבשל. היום הוא גדול יותר ממה שהוא במקור, סימטרי ונוח יותר". מרום מסביר: "בתצורה המקורית של הבית, הוא התפתל על כל הקירות וקצת איבדת את עצמך בחלל. היה לי חשוב לשמור על הכוח של המטבח ועל המרכזיות שלו דאגתי להשמשת האי בצורה נכונה יותר לבישול ואכילה, וניצול נכון יותר של החלונות לאור ולנוף".

לבית שלי 27 פינות: "לבית הזה יש 27 פינות", אומרת סוהיר, ולמרות זאת, כיום, "בכל פינה שתשבי בה תהיה לך פרטיות על אף שיש לנו שכנים". הפרטיות הושגה, בין היתר, באמצעות וילונות כפולים בשתי הקומות.

לגדול ביחד: סוהיר ובעלה הם הורים לארבעה ילדים, וכמקובל בעדה הדרוזית, מתוך שאיפה שיהיו קרובים זה לזה, עמדו על כך שלא יקבלו חדרים משלהם אלא יגדלו ביחד - הבנות בחדר אחד והבנים בחדר שני. כך, בוטל חדר מגורים אחד שעמד ריק בקומה העליונה, מה שאיפשר את הרחבת פינת המשפחה והמרפסת הסמוכה אליה.

המרפסת, הפינה האהובה על סוהיר. “לבית יש מסדרון אוויר שלא ייאמן, והאוויר הצח שבא מצפון הופך את הישיבה כאן לסוג של מדיטציה” צילום: אלעד גרשגורן

לאחר מעשה

השיפוץ, מבחינת כל הצדדים, הוכתר כהצלחה, ומרום ובני הזוג נותרו חברים טובים. "ליאור הצליח לשלב בין המודרני לתרבות שלנו", אומרת סוהיר. "קצת פחדתי מהשינוי, אבל היתה כאן המון סבלנות, הוא תמיד ניסה למצוא את ההקשר ולחבר אותו לבית". לדברי מרום, "זה הפרויקט היחיד שהפסקתי לספור בו שעות, אבל בסופו של דבר זה הילד המשותף שלנו, וידוע שכשההורים אוהבים - אז הילדים יוצאים יפים", כולם צוחקים. בניגוד למקובל, השיפוץ גם קירב בין סוהיר לבעלה. "זה גיבש את הזוגיות שלנו", היא אומרת, "לעשות הכל יחד מהקטן ועד לגדול. וגם לילדים נוח, הם קצת מוגבלים מבחינת ניקיון, מבחינת לבן, אבל אני לא נכנסת בהם באטרף. הם התרגלו שהם צריכים לשמור על הבית".

כלי עבודה חקלאיים מסורתיים שהיו בשימוש דורות קודמים של המשפחה צילום: אלעד גרשגורן

חרטות קטנות, או: בית מזכוכית

כשסוהיר נשאלת מה היתה עושה אחרת בדיעבד, היא מהרהרת מעט ואז משיבה: "הייתי עושה בית מזכוכית". מרום מחייך ומסביר: "יש פה עניין של להבין את הדינמיקה של חמולה, בעיקר מבחינת הפרטיות. אני חשבתי שהבית הזה צריך להיפתח הרבה יותר לנוף, לשייך אליו את הנוף. רציתי שהדרמה האמיתית תהיה שמדלת הכניסה ירדת עוד שלוש מדרגות וקיבלת את הנוף - בזה הצלחנו למעלה, וזה נורא חסר לי למטה. אבל הבית צריך לגונן מהקור, מהחוץ, ואמנם היום באמצעות טכנולוגיה אפשר להתגבר עליה, אבל מטעמי צניעות ופרטיות לגיטימיים הוחלט לא לעשות את זה. אני חושב שהם לאט־לאט ישתכנעו, והיד עוד נטויה".

חדר הרחצה של ההורים, עם נוף להרי הגליל. כל כלי הסניטריה בבית נרכשו ב־HeziBank צילום: אלעד גרשגורן

עתידות

מושג הבית בעדה הדרוזית שונה מאוד מבחברה היהודית, שאך טבעי עבורה להחליף נכסים בנקודות מפתח בחיים. הדרוזים רואים בביתם מקום שבו יגורו עד יום מותם, ומתוך גישה זו, נוטים להשקיע בו מעל ומעבר. המשמעות מבחינת מרום היתה קריטית: "החשיבה היא לא על בית שמחר אמכור אותו, אלא על בית שבו אחיה עד יומי האחרון. בשל כך גם יש לי סוג של אחריות על העיצוב שיחזיק את פרק הזמן הזה, שיהיה רלבנטי גם בעוד 20 שנה ושיתאפשר להם לחיות בבית הזה עם אורך רוח". בשום אופן, הוא אומר, "לא באתי לכופף להם את היד בגבולות, כי הם חיים בבית הזה ולא אני. אני יכול רק להגיד את דעתי". הדרוזים, שבדומה ליהודים מייחסים חשיבות מיוחדת לבן הבכור, נוהגים להעביר לו את הבית עם נישואיו, וסוהיר מוכנה לתסריט שכזה. "יהיה לי קשה לוותר על הבית", היא אומרת, "אבל אם יהיו אילוצים אז אני אעשה את זה".

שולחן הקפה בסלון המשפחה צילום: אלעד גרשגורן