"מבחינתי שימותו זה לא מעניין אותי"

לפני פחות משלושה חודשים קרסה תקרת חניון שהיה בבנייה ברמת החייל על הפועלים במקום. שישה פועלי בניין נהרגו בתאונה הקשה, ויותר מ־20 נפצעו. אולם כל מי שחשב שמדובר ברגע מכריע במאבק נגד התאונות בענף, כזה שישנה את הגישה לנושא הבטיחות – טעה. 2016 מסתמנת כאחת השנים הקשות בענף הבנייה, כשמספר ההרוגים בענף עומד על מעל ל־40 הרוגים מתחילתה.

מאחורי הכותרות השגורות כל כך - "פועל נפל מבניין" או "פועל נפצע באתר בנייה" - מסתתרת מציאות מורכבת. ברוב המקרים אי אפשר להטיל את האשמה רק על קבלן חסר אחריות, או על עובד שזלזל בנוהלי הבטיחות. לתמונה העגומה אחראים לחץ כלכלי, שמוביל לתרבות של עיגול פינות וגלגול אחריות: מהיזם אל הקבלן, ממנו אל קבלני המשנה, ומהם אל הפועל הפשוט באתר, שתלוי בעבודה לפרנסתו. אלה מתווספים לגלגול האחריות אל חברות הביטוח, להכשרה לא מספקת ולהיעדר מנגנוני פיקוח ואכיפה ראויים. כך נוצרת תרבות ענפית של זלזול, כסת"ח והשלכת האחריות מצד אחד לאחר - קרקע פורייה לתאונות תכופות בענף עבודה שממילא הוא מהמסוכנים ביותר. הנפגעים הם תמיד אלה החשופים בצריח: העובדים השקופים שמבצעים את העבודות הקשות יותר והמשתלמות פחות. גם חייהם, מתברר, שווים פחות.

"מבחינתי שימותו, זה לא מעניין אותי. יש מנהל עבודה בשטח ויש מנהל פרויקט", כך אמר ע' (השם המלא שמור במערכת), בעלי חברת קבלנות והנדסה שהיתה קבלן הביצוע הראשי באתר בנייה במרכז הארץ, שבו פועל נפל אל מותו מהקומה החמישית.

קריסת החניון ברמת החייל. האירוע לא הוביל לשינוי בנורמות הבטיחות בענף צילום: דנה קופל

ע' אמר את הדברים הקשים בעת שנחקר במשטרה על אחריותו לתאונה, אך בהמשך, בשיחה עם "מגזין כלכליסט", הסביר וטען שלקבלן הראשי אין שליטה על המתרחש תחת קבלני המשנה באתרי הבנייה השונים. הוא בחר להפנות את חוקרי המשטרה לקבלן המשנה באתר, ועל פי תמליל החקירה הכחיש כי הפועל ההרוג היה אחד מעובדיו: "מה שידוע לי זה שמישהו בא לראות את העבודה ונפל מהפיגום", אמר. כשנשאל מדוע לא סיפק לפועל ציוד ואמצעים הנדרשים לביצוע עבודה מגובה, לפי תקנות בטיחות בעבודה, השיב: "למה לא שאלת את מנהל העבודה? אני לא יודע את החוק. יש מנהלי עבודה באתר, אני לא יכול לבוא לשבת באתר העבודה - ויש לי 100 אתרי עבודה - איך אני אספיק לשבת בכל האתרים? למה אנחנו משלמים משכורות למנהלי עבודה? כל קבלן משנה אחראי על הפועלים שלו", הוסיף.

בתגובה לפניית "מגזין כלכליסט" בנושא, אמר ע': "לא לזה התכוונתי. יש תאונות קשות אצל כולם בענף. אנחנו מקפידים על בטיחות, אבל כשזה קורה - זה מן אללה. כדי שלא יהיו תאונות, משרד העבודה צריך להגביר פיקוח באתרים. לגבי מי שנפל - אני לא יודע איך הוא הגיע לאתר, לי לא ידוע שהיה עובד שלנו", אמר, והפנה גם אותנו לקבלן המשנה שביצע עבודות חיפוי אבן באתר.

את תמליל חקירת המשטרה בנושא חשף בפני "מגזין כלכליסט" עו"ד ישראל אסל, מומחה בנזקי גוף ובתאונות עבודה המייצג את משפחתו של הפועל שנהרג. לדבריו, הפועל, שנהרג בנפילה מפיגום לא תקני, לא היה פועל חדש באתר וקיבל את שכרו בצ'קים מקבלן משנה שקשור על פניו לקבלן הראשי. על התנערותו של ע' מאחריות אומר אסל: "זה השרשור שמאפיין את כל הענף. אומרים, 'אני הקבלן הראשי, לא יודע מי קבלן המשנה וזה לא מעניין אותי'. לא אכפת להם משום דבר, וזה רק קצה הקרחון. מדובר בענף חולה ורקוב. הדנ"א שם משובש לגמרי, ואני בספק אם אפשר לתקן את זה, אבל חייבים לצמצם את מספר התאונות".

חיסכון במחיר יקר

אסל, שמספר כי תיק החקירה נגד ע' נסגר מחוסר ראיות, מפנה אצבע מאשימה לרצונם העז של כל המעורבים בהליכי הבנייה לחסוך עלויות בכל מחיר, כולל במחיר חיי אדם. לדבריו, "הכל מתחיל מהיזם שלוחץ לקבל את המחיר הכי נמוך מהקבלן הראשי, שלוחץ את קבלני המשנה וזה מחלחל עד לפועל. ואיפה חוסכים בסוף? בבטיחות. האחריות על תאונות היא של הקבלן והיזם. אם נפל עובד של קבלן המשנה – אומרים שזאת לא אחריות של הקבלן הראשי. אני רואה את זה בתיקי נזיקין כל יום", הוא אומר.

עו"ד ישראל אסל, "ההתנערות מאחריות מאפיינת את כל הענף. אומרים: 'אני הקבלן הראשי, לא יודע מי קבלן המשנה וזה לא מעניין אותי'. זה ענף חולה ורקוב, הדנ"א שם משובש לגמרי" צילום: עמית שעל

סגירת התיק נגד ע' אינה דבר חריג. לפי נתוני "הפורום למניעת תאונות עבודה", ארגון שפועל להגברת המודעות לבעיה, בשש השנים האחרונות נהרגו 180 פועלים באתרי בנייה. 78 תיקי תביעה הועברו לפרקליטות, מתוכם 11 הבשילו לכתבי אישום בגין גרימת מוות ברשלנות; מבין אלה, שמונה הסתיימו בהרשעות, אך רק מורשע אחד נשלח למאסר בפועל. אוזלת היד של רשויות הפיקוח, האכיפה והמשפט משתלבת היטב עם הגישה המתחמקת של אלה האחראים בפועל על אתר הבנייה. "התאונות שקורות מן אללה הן תאונות בודדות מדי שנה. כל יתר המקרים הם בידי אדם", מבהיר אסל.

אז מי אחראי?

"מבחינה נזיקית האחריות הכוללת היא של הקבלן הראשי, אבל כל קבלן שמכבד את עצמו עושה פוליסת ביטוח, ואז, כשמתרחשת תאונה, הם זורקים את האחריות לחברת הביטוח. הם יודעים שהחשיפה שלהם מסתכמת בעלות ההשתתפות העצמית בפוליסה, אז הם רגועים. אם מחר ייהרג פועל, חברת הביטוח תריב עם המשפחה שלו ותשלח הודעות צד ג', עם שרשור של התביעה לכל מי שלדעתה היה אחראי לנזק. ואז יבוא הקבלן הראשי ויגיד שאצלו האתר היה בית מרקחת: 'הכל בטיחותי', הוא יאמר, 'כל בוקר עשינו שירה בציבור של הסכנות ושל בטיחות בעבודה'. כשאתה יודע שהרשלנות שלך מבוטחת, מה אכפת לך אם אתה נושא באחריות או לא? למה אתה צריך מעקה?"

איך אפשר לשנות את המצב?

"לתגבר מאוד את כוח האדם והסמכויות של אגף הבטיחות בעבודה, שכיום מסונף למשרד הרווחה; להקים במשטרה יחידה מיוחדת של חוקרי תאונות בנייה, שיתמחו בתחום – כי שוטר רגיל שמגיע לאתר אחרי תאונה לא יודע מה לשאול. זה תחום סופר־מקצועי. כשמישהו עובר עבירת מס, הוא נחקר ברשות המסים. כך צריך לנהוג גם במקרה הזה: להקים בפרקליטות יחידה עם עורכי דין שמתמחים בנושא. אם אני הייתי יושב בפרקליטות, למשל, הייתי שותה את הדם של כולם, כי אני יודע מה לחפש. כך, במישור הפלילי, האכיפה תהיה אפקטיבית יותר. מנהלי עבודה יתחילו להבין שאם הם ייתפסו הם ייכנסו לבית סוהר, או יישלחו לעבודות שירות והרישיון שלהם יישלל.

"הבעיה היא שכולם בענף הזה נמצאים תחת כפייה כלכלית. מנהל העבודה, במובן הזה, הוא באותו מצב כמו מפעיל עגורן שמצביע על ליקוי ואומר למנהל האתר ‘לא אעלה על העגורן אם לא תתקנו את זה’. מנהל העבודה חי בחשש שאם לא יעשה את רצון בעל הבית, יזרקו אותו. כולם רוצים לצאת בסדר עם המעסיק כדי לשמור על הפרנסה. לפעמים גם מנהל העבודה מסכן, כי אם הוא בא לקבלן ראשי ואומר שצריך מעקות בטיחות, והקבלן עונה לו 'שב בשקט, אני לא מתכוון לשלם' - המנהל לא יכול להכריח את בעל הבית להקשיב לו. לכן הפיקוח החיצוני חשוב כל כך".

תאונה באתר בנייה. משרד העבודה והרווחה בוחן הטלת קנסות על קבלני ביצוע וקבלני משנה צילום: הפורום למניעת תאונות עבודה

אחד המקצועות המסוכנים ביותר באתרי הבנייה הוא מפעיל עגורן צריח (מנופאי). אסל מתלונן גם על הבטיחות הלקויה של העגורנים, ומספר כי "משרד העבודה פתח כבר פעמיים קורסים להכשרת בודקי עגורנים, אבל אף אחד לא מוכן לעבוד בזה. אנשים לא מוכנים לקחת על עצמם את האחריות אם יקרה משהו. המאגר הקיים של הבודקים מצטמצם והולך, כי האנשים בתחום כבר מבוגרים, ובודק בן 60 או 70 לא ימהר לטפס על עגורן. אז הפיקוח והבדיקה נעשים מהקרקע, מלמטה".

בתחילת נובמבר שלח עו"ד אסל מכתב לזאב דיבסק, מנהל תחום כלים טעוני בדיקה במשרד הכלכלה והמסחר, בדרישה להפעיל אמצעים למניעת תאונות בעגורני צריח, לקראת החורף. "ממידע שקיבלתי מארגון מפעילי העגורנים עולה כי תאי מפעיל רבים פרוצים לגשם ולרוח, ולא מותקנים בהם מגבי שמשות ומפיגי אדים – מה שמונע מהעגורנאי שדה ראייה טוב", אומר אסל.

"כדי למנוע קריסות עגורנים במזג אוויר סוער יש לבדוק את תאי המפעיל, את ביסוס העגורן, את שבשבות הרוח ואת עיגונו של העגורן למבנה. אי אפשר להסכים למצב שבו עגורנים קורסים, אנשים נהרגים ומנהל הבטיחות עומד מנגד בחיבוק ידיים", מוסיף אסל.

משרד העבודה: מספיק 18 פקחים

בינתיים, עיקר הפעולות לשינוי המצב בשטח לא מגיעות מהממסד, אלא מאנשים אחרים – כמו למשל עו"ד הדס תגרי, יוזמת הקואליציה למאבק בתאונות הבניין. פעיל בולט נוסף בשנה האחרונה הוא ראובן בן־שמעון, מייסד הפורום למניעת תאונות עבודה ולשעבר עובד של סולל בונה, המצוי כיום בעימות עם החברה. לטענתו, החברה התנכלה לו לאחר שחשף "ליקויי בטיחות בעבודה והתעמרות בעובדים". סולל בונה, מנגד, טענה שבן־שמעון עושה שימוש לרעה במסמכים שלקח עמו כשעזב בהסכמה במארס 2016, ודרשה כי ישיב את המסמכים — אלא שבית הדין לעבודה דחה את הבקשה וקבע כי "מתגנב החשש" שדרישת סולל בונה היא ניסיון להשתיק את בן־שמעון.

ישראל גודוביץ', לשעבר מהנדס העיר תל אביב, מנסה לקדם יישום ישראלי של מודל בריטי ייחודי שבו הגורם המבטח הוא גם המפקח, שספק אם יתאים למציאות הישראלית, אבל בהחלט מהווה חומר למחשבה: "לפני כ־90 שנה, אחרי שהתגלו כמה כשלים בבנייה סביב לונדון, נוסד ארגון בשם NHBC שביצע בקרת איכות וסיפק ביטוח מפני תקלות", הוא אומר, "לאט לאט הוא זכה לאמון הציבור וגם לאמון של הבונים, היזמים והקבלנים. כיום, אם לקבלן אין תו איכות של הארגון הזה, אף אחד לא יקנה ממנו דירה. הוא גם המפקח וגם המבטח וזה טוב - כי הוא לוקח אחריות".

לגודוביץ' יש הצעה נוספת: "בכל אתר בנייה יש 100-50 פוליסות ביטוח. על הכאוס הזה כולם חוגגים. אם המדינה תאחד את כל הגופים המבטחים ותחייב את כולם בביטוח חובה, ביטוח מקיף וביטוח צד ג', כמו שעושים לרכב על הכביש - לא יהיה מצב שבו הקבלן מבוטח אך כל היתר נופלים בין הכיסאות". ההצעה כמובן, תגרור עלייה בפרמיות הביטוח של הענף.

במישור הממסדי, בכיר בלשכת שר העבודה והרווחה חיים כץ, שמשרדו אחראי על נושא הבטיחות בעבודה, סיפר ל"מגזין כלכליסט" כי "לפני חודשים אחדים השר כינס שלוש ישיבות עם מפקחת העבודה הראשית במשרד ורדה אדוארדס ועם צוותה. בשל הניסיון הפרלמנטרי שלו, הורה השר לתקן תקנות לחוק שחוקק בזמנו בוועדה - החוק לאכיפת דיני עבודה - שמתוקפן יוטלו קנסות כספיים על מנהלים של אתרי בנייה ועל החברה היזמית שבשטחה לא מקיימים את נוהלי הבטיחות המתחייבים. התקנות יובאו לאישור הכנסת לאחר דיון בוועדת העבודה והרווחה".

ל"מגזין כלכליסט" נודע כי ההצעה הראשונית, לפני דיון, כוללת השתת קנסות על קבלני ביצוע (עד 36 אלף שקל) ומנהלי עבודה (עד 5,110 שקל), שיוטלו על ידי פקחי המשרד בגין הפרת כללי בטיחות. לגבי הטלת אחריות על היזמים, הדבר לא נמצא בבחינה.

ביקורת נשמעת גם על מספר הפקחים הנמוך, 18 בלבד, שאוכף תקנות הבטיחות מטעם משרד העבודה והרווחה. על כך עונה הבכיר במשרד: "בחנו את הנושא וגילינו כשלים לכל הרוחב. מצאנו שלושה כלי רכב שיושבים במחסן ולא אושרו לצורך פעילות הפקחים, והדבר מטופל כעת. 18 פקחים יכולים לדגום את אתרי הבנייה בישראל, בבדיקה מדגמית מספקת. המצב שבו לפקחים אין סמכות לעשות דבר ישתנה ברגע שייתנו כלים לעבוד".

"לא נהיה עלה תאנה לקבלנים"

מנכ"ל התאחדות בוני הארץ, אליאב בן־שמעון, אומר בתגובה לכתבה כי "אין לנו בעיה עם זה שיגבירו את כמות הבדיקות, וייתנו סמכויות לגופי אכיפה. אם יש קבלנים סוררים שעוברים עבירות בטיחות, שיקבלו קנסות ויבואו על עונשם. לא נשמש להם עלה תאנה".

מה אתם ממליצים לשנות?

"אחת ההמלצות היא לאשר הכשרת מנהלי עבודה להיות ממוני בטיחות".

על מי מוטלת האחריות בסופו של דבר? יש מאות ואלפי תאונות, אך מוגשים רק כתבי אישום בודדים.

"צריך להפעיל גם לוגיקה בהתמודדות עם תאונות. אנחנו נגד הצעות חוק פופוליסטיות בנוסח ההצעה שכל אתר שהיתה בו תאונה, ייסגר לחמישה ימים. לדעתנו, זה לא נכון. זה להשליך את התינוק עם המים של האמבטיה. כשיש תאונת דרכים, לא סוגרים את הכביש".

מה אפשר ללמוד מקריסת החניון ברמת החייל?

"כל הסממנים מלמדים שלא היה כשל בטיחותי, אלא כשל הנדסי. צריך להכניס לאחריות המקצועית והבטיחותית גם מהנדסים ומפקחים באתרי הבנייה. נגיש את כל ההמלצות שלנו לוועדת העבודה של הכנסת, וגם למוסד לבטיחות וגהות ולמשרד השיכון".

"ידעתי שאם הוא לא מתקשר עד 7:00 קרה משהו"

משפחה נוספת שחרב עליה עולמה בעקבות רשלנות בטיחותית שהיה ניתן למנוע, היא משפחתו של סמיון חודוף משדרות, מפעיל עגורן שנפל אל מותו בעת שטיפס עליו. לריסה היא קטועת רגל בגלל מחלת הסוכרת, ועם מותו של סמיון נותרה המשפחה ללא מקור הכנסה. על יום התאונה, באוקטובר 2015, מספרת האלמנה: "הוא יצא כל בוקר ב־4:30 או 5:00. ידעתי שאם הוא לא מתקשר אליי עד 7:00 בבוקר, כשהוא כבר למעלה — בתוך העגורן — קרה משהו. התחלתי לחפש אותו והוא לא ענה. דיברתי עם מנהל העבודה שלו, שאמר שכנראה משהו לא בסדר עם הטלפון שלו. התקשרתי לחברת סלקום, והנציגה אמרה שאין תקלה.

"ב־10:45 הגיעו אליי הביתה משטרה, מג"ב ואמבולנס. קראתי לבן שלי שיבוא מהצבא, וסיפרו לי מה קרה. אני לא רוצה שזה יקרה במשפחות אחרות, שילדות יישארו בלי אבא שלהן. את יודעת כמה הבן שלי, גבר שמשרת בצבא, קיבל את זה קשה? כמה קשה לילדים קטנים להישאר בלי אבא? אפילו אם אין ילדים — במה אשם אדם שעובד כל כך קשה ויכול למות ככה?!"

"היינו נשואים כמעט 25 שנה, ומאחר שהוא תמיד סיפר לי הכל, כמעט הפכתי בעצמי למנופאית. אני יודעת הכל — מה חייב להיות על החגורה ועוד. אני גם יודעת שלמנופאים יש בעיה — בכל פעם שהם מתלוננים בפני מנהל העבודה באתר על בעיית בטיחות, אומרים להם 'רד מהכלי ולך הביתה'. לפעמים בעלי היה חייב להתחיל לעבוד כבר ב־6:30, לפני שמנהל העבודה מגיע לאתר ואפשר לדבר איתו על בעיות בטיחות. כל העובדים כבר באתר ואסור שזמן הטיפוס של בעלי יהיה על חשבון זמן העבודה של העובדים, אז הוא היה חייב לעלות ולהתחיל לעבוד".

"ממנהל עבודה מצטיין הפכתי לאדם שחי על תרופות"

סאמר יאסין (36), תושב כפר עראבה הסמוך לכרמיאל, היה מנהל עבודה קפדן במיוחד. "לא ויתרתי לאף אחד בבטיחות. הייתי מקפיד שלא ייכנסו לאתר עובדים בלי הדרכה או אמצעי בטיחות, עד שהיו צוחקים עליי. יש הרבה זלזול בכללי הבטיחות מצד קבלנים וחברות, כי מה אכפת להם? הייתי רב עם הרבה קבלנים בשטח. קבלן רוצה להיכנס לעבוד, לפעמים מביא פועלים מהשטחים, ואני לא הכנסתי אף אחד בלי הדרכה. אמרתי: 'מי ילך לבית סוהר אם יקרה משהו? אני'. לפעמים קבלן המשנה אומר, 'אין לי זמן להדרכות. יאללה, תן לפועל לעשות את העבודה וללכת. לא יקרה כלום'. אבל אני לא הייתי מוותר. את תעודת ההצטיינות על בטיחות באתר שניהלתי לסולל בונה אני שומר עד היום.

סאמר יאסין צילום: גיל נחושתן

"הפציעה היא דבר שאי אפשר לשכוח. זה קרה ב־24 בנובמבר 2013, בשעה 8:30 בבוקר", הוא משחזר את התאונה, שהתרחשה בעיצומו של סיור בפרויקט "מיד טאון" שניהל, במתחם מנחם בגין בתל אביב (המשותף לאלקטרה ולסולל בונה). "הייתי בסיור עם קבלן החפירה, מנהל הפרויקט ורכז חברת הקידוחים צמנטכל. פתאום הזרוע של המחפרון שחפר מתחת למפלס הקרקע עלתה, והשן שלו מעכה לי את הרגל דרך הנעל, וממש חתכה לי את האצבעות. חיברו לי את האצבעות והדביקו עם תפרים. חזרתי הביתה בוכה מכאבים, הרגל התנפחה לי כמו כדורגל. אחר כך התברר שהעצמות מרוסקות, בגלל הציוד המכני הכבד. כיום מערכת העצבים ברגל שלי לא פועלת, והתקינו לי קוצב חשמלי בעמוד השדרה כדי להחיות אותה, כך שאוכל לדרוך על הרגל. אני חי על תרופות חזקות נגד כאבים, וממנהל עבודה מצטיין, שעבד 20 שנה — כל החיים מגיל 16 — הפכתי לבנאדם שלא עושה כלום.

"מה קרה באתר? עד עכשיו אני לא יודע. ביקשתי מסולל בונה את ההקלטה מהמצלמות במעגל סגור שהיו באתר, ואמרו שאין. ביקשתי את דו"ח החקירה הפנימית בחברה — וסירבו להעביר לי אותו. אני מקווה לקבל אותו בצו בית משפט. השכר המבוטח שלי היה 7,500 שקל, אבל אני מקבל מחברת הביטוח הראל רק 1,700 שקל. בעיה גדולה יותר היא עם חברת הביטוח של המחפרון. בהתחלה, הקבלן שהפעיל אותו אמר שחברת הביטוח (שירביט) לא מכירה בפוליסה לנהג בכלי שפגע בי. אבל יש פוליסה, אני אישית בדקתי את הביטוח של כל הציוד באתר. עכשיו, כשהם הכירו בתאונה, הם דורשים את דו"ח האירוע משיכון ובינוי, ובינתיים לא משלמים. עברתי כמה משפטים עד שהכירו בתאונה, ואני עוד עובד בחברה הכי גדולה ומסודרת במדינה, אז מה יגידו אחרים?"

משירביט נמסר: "זו תביעה מורכבת. לא התנערנו מהכיסוי. הקושי המקורי נבע מטעות במספר הרישוי של כלי הרכב שהוצג לנו".