האם יש חיים בעולם הבא?
כדי להבין אם זה העתיד שאליו צועדת האנושות, יצא ליאור כהנא לניסוי קטלני: 24 שעות בתוך משקפי מציאות מדומה. הוא שחה בגוף של עצמו, לחם בזומבים, נרגע עם מדיטציה ממוחשבת על חוף וירטואלי, כמעט איבד שפיות במשחק קווסט, גילה שבחילה היא שלב אחד לפני המוות וניסה פורנו בתלת־ממד. הוא חזר עם התובנה שהמציאות האמיתית, קשה ככל שתהיה, עדיפה בהרבה. עד ששלושה ימים אחרי שהסיר את משקפי ה־VR מהעיניים, גילה שבעולם האמיתי דונלד טראמפ הוא נשיא ארצות הברית
לא חלף הרבה זמן עד שאיבדתי קשר עם המציאות שממנה הגעתי, ונשאבתי כולי לעלילה המדומיינת. התחושה היתה שאני נלחם על חיי ממש — לא חייו של חייל משחק סתמי — בניסיון לשרוד. במשחק הזה השלטים נהפכים לצלמיות של ידיים, מה שמעצים את האפקט המציאותי, ואני אספתי בעזרתן כמעט כל חפץ שמצאתי על הרצפה או הקירות שמסביב וזרקתי לתיק וירטואלי על גבי כדי לעשות בו שימוש בהמשך. האפשרויות הפיזיות במשחק כמעט בלתי מוגבלות, וכך מצאתי את עצמי נשכב על הבלטות ומצמיד אליהן את הראש, כמו אינדיאני שמבקש לשמוע דהירת סוסים במרחק, כדי להאיר עם פנס ולמצוא פריט מתחת לסלע בעולם המקביל. המכשולים הפיזיים הפכו למחסום בדרך לפיצוח המשימות הווירטואליות, ויותר מפעם אחת נדרשתי להיאבק בספות שבסלון כדי לאפשר לעצמי עוד מרחב לחקרנות.
אבל דווקא אז, כשצללתי כולי לעולם המדומיין שנבנה למעני, הגיעה לפתע הבחילה האיומה. אז עדיין לא ידעתי שהיא תמשיך ללוות אותי גם שעות רבות אחרי תום הניסוי. The Gallery מציע אינספור אופציות ומרחבי תזוזה, אבל מכיוון שאי אפשר להתקדם עשרות מטרים וירטואליים בסלון של דירת סטודנטים בתל אביב, אפשרו מתכנני המשחק למשתתפים להתקדם למרחקים ארוכים באמצעות לחצני החצים שעל השלט. הבעיה היא שלתזוזה שמתרחשת על ידי לחיצת אגודל וללא צעידה של ממש אין סיכוי להסתנכרן עם הראייה, שעוברת מרחק של עשרות מטרים וירטואליים ברגע. הטֶלֵפּוֹרטינְג הזה הוא בעצם ההפך משהייה בבטן אונייה, אך עם תוצאות זהות: באונייה הראייה מדווחת למוח על מציאות יציבה, בזמן שמערכת שיווי המשקל מדווחת על סערה בלב ים. במשחק מערכת שיווי המשקל מדווחת על יום שישי שקט, בעוד הראייה מדווחת על סביבה שמשתנה במהירות. בשני המקרים המוח מתקשה לעבד את המידע, ומאותת לנו באמצעות סחרחורות להתערב ולהחליט איפה אנחנו.
עם המשקפיים בחדר. סוף סוף יש לי הזדמנות לעשות משהו מרגש. אני עובר למציאות שונה, והיא חייבת להיות טובה יותר צילום: תומי הרפז
וכך, אחרי לא יותר מ־20 דקות בתוך The Gallery התחלתי להרגיש סחרחורת איומה. אני מכיר היטב בחילות — הייתי הילד שמקיא באוטובוס בטיולים — אבל זאת היתה סחרחורת מסוג חדש, קיצונית בהרבה, אינטנסיבית ברמה שמחייבת אזהרה נוירולוגית. אל החולשה, הזיעה הקרה וההרגשה שבכל רגע אתה עלול לצנוח ולסיים את הניסוי מוקדם מהמצופה, הצטרף כאב לא סביר בעוצמתו בחלק האחורי התחתון של הראש. התחושה היתה שכל כלי הדם במוח התנפחו ולחצו על הגולגולת מבפנים, ושהנוזל האדום יתחיל לצאת מהאוזניים. כן, הייתי מודאג.
זה היה הזמן לצאת להפסקת התרעננות של עשר דקות. לאט לאט נרגעתי, ואז, ברגע מהיר, שמזכיר השתחררות מים מהאוזן לאחר מקלחת, הרפה המוח לפתע וחזר לגודלו הטבעי. זאת היתה הקלה עצומה, אלא שלפניי היו עוד כ־20 שעות עם משקפי ה־VR, שמובילים למציאות וירטואלית שאיימה להיהפך לסדרת שבי. לקחתי נשימה עמוקה, והרכבתי אותם שוב.
צילום: צילום מסך מה עדיף, LSD או Vive?
צילום: צילום מסך
יום שישי, 14:00: אני יוצא לדרך. מתחיל עם שעשועי ציור תלת־ממד וקליפ אנימציה מוזיקלי מרגיע. אחר כך מתקדם לתוכנת The Lab, שמספקת לי משחקי התנסות בסיסיים: עבודה בסדנה לתיקון רובוטים, ירייה בחץ וקשת (פגעתי!) וקרב חלליות שבו היד שלי היא... ובכן, חללית.
הרצון לברוח לעולם אחר מלווה את האנושות מראשיתה. לפני אלפי שנים מספרי הסיפורים עזרו לבני הכפר שהתקבצו סביב למדורה לדמיין את עצמם במסעות הרואיים, ובכך סיפקו להם דרך מילוט ממציאות שבה שלט רעב או רודן אכזר. במאה ה־16 כבר הגיעו לאירופה דיווחים על צמח האיווסקה, שאפשר לילידים הדרום אמריקאים לדבר עם השטן. בתחילת המאה ה־20 סונטז לראשונה ה־LSD, ובחלוף כמה עשורים ברח באמצעותו דור שלם של אמריקאים מחצי מאה של מלחמות.
משקפי המציאות המדומה החלו להופיע בספרי מדע בדיוני בשנות השלושים של המאה הקודמת, ובשנות השישים הציג הממציא האמריקאי מורטון הייליג (Heilig) את הסנסורמה — דגם ראשון של משקפי מציאות מדומה. זה היה מכשיר ענקי, מעין שילוב של כיסא חשמלי עם מיקרוסקופ עצום, שנסיינים יכלו לשבת בו, לצפות בסרטים ולחוות תחושות פיזיות מציאותיות. קצת כמו בקולנועי ה־4D של היום, הם יכלו לחוש ברוח הנושבת כשרכבו על אופנוע, ואת הכיסא מקפץ כשנסעו במכונית.
בתחילת שנות התשעים הגיע ה־Virtuality, שתמורת 73 אלף דולר סיפק לעשירים משקפת עם שני מסכים קטנים במקום עדשות, ג׳ויסטיק וגרפיקה מוגבלת. הדור החדש של משקפי המציאות המדומה, זה שסוף סוף מספק גרפיקה מרשימה במחיר אנושי, החל לצוץ רק לפני כשש שנים, כאשר הציג פאלמר לאקי (Luckey) את ה־Oculus Rift. ארבע שנים אחר כך נמכרה החברה שלו לפייסבוק תמורת שני מיליארד דולר. באותה שנה הכריזה סוני על פרויקט משלה, גוגל הראתה לכל גיק איך להכין משקפיים מכמה חתיכות קרטון ודבק, ובחלוף כמה חודשים חברה HTC הטייוואנית לחברת המשחקים האמריקאית Valve. באפריל השנה הציגו השתיים את Vive — המשקפיים שאיתם יצאתי למשימה.
"יהיה לך קשה לשרוד עם זה יממה שלמה", הזהיר אותי אורי, אחד הבעלים של "VR World מציאות מדומה" בתל אביב, כשסיפרתי לו שאני עומד להרכיב את משקפי ה־Vive למשך 24 שעות רצוף. הוא השאיל לי את הציוד אבל המליץ לי על 10 דקות הפסקה אחת לשעתיים, פשוט כדי לשמור על שפיות. העצה הזאת התגלתה כשווה זהב.
האם במציאות אחרת אחייך סוף סוף?
יום שישי, 16:00: אני אוזר אומץ ועובר למשחקי קווסט. אני מתקבע לבסוף על The Gallery ושוקע לעולם שבו פרופסור אוסף אותי מחוף הים ומבקש להביא אותי לאחותי התאומה (או להפך). בשלב כלשהו אאבד את עשתונותיי.
בסוף השבוע התמלא הסלון בדירה שלי בכבלים. שתי חצובות בגובה שני מטרים עמדו בפינות החדר, ועליהן הותקנו חיישנים לניטור התנועה שלי במרחב — קופסאות שחורות עם נורות לד ירוקות, שמהן השתלשלו כבלי חשמל שחורים. ליד הפטיפון חוברו להטענה שני שלטי תנועה מוזרים למראה, ובמקום שבו בדרך כלל ממוקמת הטלוויזיה הוצב מחשב גיימרים ענקי של לנובו, שחובר גם הוא בכבל מסיבי לחשמל. מהמחשב יצאו שלושה כבלים נוספים באורך כמה מטרים, שחוברו למשקפי המציאות המדומה שהרכבתי. השולחן הורחק והכורסאות הוסטו לאחור כדי לאפשר לי חופש תנועה. רק אז נעמדתי בתוך גבב הכבלים המסורבל, הרכבתי בפעם הראשונה את המשקפיים והנחתי את האוזניות על האוזניים.
מי שמכיר אותי יודע שאני לא אדם שמרבה לחייך. אבל האפקט הראשוני של הכניסה למציאות האחרת היה כה מטלטל, עד שהוא העלה על פניי חיוך נדיר. יותר מדי שנים של לקחת דברים ללב הפכו אותי לטפלון לא מסופק ולמלך ההדחקה. והנה, סוף סוף יש לי הזדמנות לעשות משהו מרגש כמו להעביר את עצמי למציאות שונה. היא חייבת להיות טובה יותר.
המפגש הראשון היה עם מציאות עננית. החלל מולי נצבע לבן, וכשהסתכלתי למטה, לכיוון כפות ידיי, ראיתי את שלטי המשחק מרחפים. אבל הם לא ריחפו שם באופן שרירותי. השלטים הווירטואליים היו העתק מדויק של אלה הפיזיים, והם זזו בהתאמה מושלמת לכפות ידיי. כך, כשהרמתי את הידיים מול המשקפיים שייטו גם השלטים בגובה העיניים, וכשהושטתי ידיים לצדדים פגשתי בהם, בדיוק היכן שגופי חש שהם אמורים להיות.
עם השלטים בסלון. בשלב כלשהו התנועות שלי הביכו אותי, והחשש משכנים שמסתכלים עליי היה משתק. הרגשתי כמו אסיר שכל תנועה שלו נבחנת צילום: תומי הרפז
היכולת להיות מודע לגוף שלך בתוך עולם שבנוי משורות קוד היא בְּרֶיינְפַאק רציני. היא מזכירה את ההרגשה של שימוש בסמים מסוימים, שבהם הבסיס האנושי נשאר, אך המציאות שהבסיס הזה מוליד שונה לחלוטין. זאת הרגשה משחררת, שנותנת לך את התחושה שאתה כל־יכול. אני פה, בעולם אחר, ומה שאני יכול לעשות לא תלוי עוד במגבלות הבריאה אלא במגבלות הקוד. אני רוצה שהידיים שלי ייהפכו למסור שיניים רצחני? זה אפשרי. בא לי להעביר אש ממדורה אחת לאחרת? אין בעיה, ואפילו בידיים חשופות. מתחשק לי לחוות את יום העצמאות? תנו לי רק לכוון את הידיים למעלה, ואני כבר אדאג למופע.
האם פתאום אני יודע לצייר?
יום שישי, 18:00: אני מנסה להתמודד עם חרדת הנהיגה שלי בסימולטור מכונית מירוץ. זה נגמר בתאונה. אני מנסה מרחב קהילתי וירטואלי. זה גם משעמם, וגם נגמר בתאונה. אני מבין שמשקפי מציאות מדומה מרחיקים אותך מקהילת בני האדם.
צילום: צילום מסך
כמו נער שבחסות החשכה מקשקש על קירות אולם הספורט הקהילתי, הדבר הראשון שעשיתי היה לרשום את השם שלי בענק. אבל אז, כשזזתי מעט כדי להסתכל על היצירה ממרחק, ראיתי שלשם שלי יש נפח: אפשר לראות את פנים האותיות, ולהעביר את היד מבעד להן. אפקט ה"וואו" הכה שנית, והחלל הריק קרא לי לנצל אותו. בחרתי בדיו חום ומשחתי ארבעה קווים שיצרו מלבן מקביל לרצפה. מכל פינה הורדתי קו אנכי, והנה, משום דבר יצרתי שולחן. אני, שהזרם היחיד באמנות שאליו אני יכול להשתייך הוא זה של מציירי השפמים על תמונות בעיתון, יצרתי משהו שבאמת נראה כמו וריאציה על שולחן. נדהם, החלטתי לעלות רמה: סגרתי את השולחן מלמעלה, ואיירתי ספל לבן. אחר כך בחרתי בטקסטורת עשן בצבע סגול בהיר, וליצירה הצטרפו אדים. ואז ציירתי סיגריה ענקית. יצירה שראוי להדפיס ולתלות על המקרר במטבח של ההורים.
איך זה לצלול לגוף של עצמך?
יום שישי, 19:00: אני חושב שאני צריך לאכול. הזמנת פיצה באמצעות הדסקטופ, ללא מקלדת פיזית, מתגלה כמשימה מאתגרת הנמשכת כחצי שעה. מזל שממילא אין לי תיאבון. עד שהשליח מהעולם האמיתי יגיע, אני ב־Audioshield, משחק שבו נלחמים בכדורי אש לצלילי שיר מיוטיוב. טיפשי, אבל ממכר.
נישא על אדי ההתלהבות, פניתי לכיוון החינוכי. על רקע קול פעימות הלב שבקעו הן ממני והן מהאוזניות, זכיתי להגשים חלום ישן: עליתי לאוטובוס הקסמים. אמנם גברת פריזל לא היתה שם, ואת האוטובוס החליף תפריט התוכנות של Vive, אבל אני הפכתי להיות ארנולד. בשתי לחיצות התכווצתי לכדי חלקיק מיקרוסקופי ונזרקתי לתוך רפסודה עם קירות זכוכית, ושטתי בתוך כלי דם אנושי. מסביבי זרמו כדוריות דם, ומלפניי, בתוך הרפסודה, הוצגה הולוגרמה שהסבירה מה בדיוק אני רואה. אחר כך התכווצתי עוד יותר, עד שהסביבה נהפכה להיות סגולה וכחולה וצפופה בחוטים, ומלווה במוזיקה פסיכדלית. "ברוכים הבאים לנוקלאז", אמר המדריך, וניפץ את האשליה של מסיבת אסיד. "אנחנו נמצאים במרכז הבקרה של התא, המכיל את מרבית ה־DNA שלו".
חוויית הביקור בתוך גוף האדם היתה מרשימה דווקא משום שלא ניסתה לשחזר מציאות מוכרת. ובכל זאת, אחרי משהו כמו חצי שעה בין איברים פנימיים, רציתי לחזור הביתה, לסלון שלי, אף שבפועל נמצאתי בו. רציתי להתנתק מהכבלים שחיברו אותי למחשב וגרמו לי להרגיש כמו כלב שמוגבל ברצועה. ורציתי לא להישאר מאחור כשחברים שלי יצאו לבילוי. כנראה שה־DNA שלי באמת דומה לזה של ארנולד: ילד ג׳ינג׳י חנון, שתמיד ברור לו שהוא צריך להישאר בבית.
בשלב הזה התנועות שלי בסלון הביכו אותי, והחשש משכנים שמסתכלים עליי היה משתק. הרגשתי כמו אסיר שכל תנועה שלו נבחנת. נכון, השעות הראשונות היו מעניינות, אבל את טריק המציאות המדומה הבנתי. אפקט ה"וואו" התפוגג, ובמקומו החלו להופיע תופעות הלוואי של המשקפיים.
האם הבחילה תעבור יום אחד?
יום שישי, 20:00: אני נכנס לדפדפן וצופה בחדשות מהעולם האמיתי. בדרך מוזרה, הדיווחים המדכדכים מעודדים אותי. סבל הוא עניין יחסי.
הסחרחורת שלא פוסקת הורגת את התיאבון. מבעוד מועד מיקמתי בסלון כמה שקיות של חטיפים, בידיעה שלא תהיה לי אפשרות לבשל בעודי מרכיב את המשקפיים. אבל כל הביסלי, הבמבה והתפוצ׳יפס נשארו מיותמים כשש שעות מתחילת הניסוי. לא הייתי מסוגל להכניס כלום לפה. בהתחלה מפני שהייתי מרותק למשחק, אחר כך בגלל הבחילות.
הורדתי את מפלס האינטנסיביות של התכנים, והבחילה פחתה מעט. הבנתי שהיא פה כדי להישאר. השלמתי איתה. התיידדנו. עד כדי כך שהתאמצתי והצלחתי להזמין פיצה באמצעות הדסקטופ. אבל כשהיא הגיעה, חרף הריח המגרה, ההרגשה היתה שהמוח והוושט משחקים ביניהם "משחק צ'יקן", בודקים מי יתקפל ראשון. טעים זה לא היה.
בדרך לישון. משקפי VR התגלו כפתרון מעולה לנדודי שינה צילום: תומי הרפז
החלטתי לצמצם עוד יותר את המרחק מהעולם האמיתי, בידיעה ברורה שאני לא מנצל את האסקפיזם שמשקפי המציאות המדומה מציעים לי. התיישבתי על הספה ונתתי למשקפיים להקרין לי חדשות. התוכנה של Vive מאפשרת גישה לדסקטופ של המחשב, שמוקרן מול העיניים ונראה כמסך קולנוע. אפשר לבחור ערוץ ובעזרת הדפדפן לעבור לצפייה ישירה. חלפו כבר שש שעות עם המשקפיים על העיניים, וקיוויתי ששעתיים של צפייה בפאנלים וכתבות יחצניות למחצה יעזרו לי לסמן עוד כמה איקסים קלים בטבלת הייאוש. אבל גם אחרי רצף כתבות עגומות, היה לי ברור שאני מעדיף את המציאות האמיתית, מכוערת ככל שתהיה, על זו המדומה.
מראה שחורה, או מרה שחורה?
יום שישי, 22:00: באמצעות The Body VR אני מתחיל לחקור את גוף האדם מבפנים. אחר כך אני מצטרף ל־Mars Odyssey לביקור במאדים (דיוויד בואי איננו). באווירת האסקפיזם, אני ממשיך ל־Serious Sam VR: The Last Hope, שזה שם ארוך למשחק שבו אתה פשוט מחסל זומבים. קרעתי להם את הצורה.
מנסה לצחצח שיניים. פיזרתי מבעוד מועד שקיות חטיפים בסלון צילום: תומי הרפז
ההבנה הזאת התחדדה כשצפיתי באמצעות המשקפיים בפרק הרביעי של העונה השלישית של הסדרה הדיסטופית "מראה שחורה", שבו שתי נשים צעירות מתאהבות זו בזו בעיר קיט. רק בהמשך הפרק מתברר שהפגישות ביניהן נערכות במציאות מקבילה, ושאחת מהן היא בכלל קשישה הגוססת מסרטן, ואילו האחרת כבר כמה עשורים במצב של צמח. מדבקה קטנה, שמשדרת ישירות לתודעה שלהן, יוצרת בעבורן עולם מקביל, זהה לזה שלנו.
רק בעתיד שבו יהיה ניתן להשתמש בכל החושים, להיות חשוף לכל ההנאות והכאבים, ונוסף על כך, להיות מסוגל לעשות תיקון — תהיה הצדקה לשהייה ממושכת במערכות מציאות מדומה. בינתיים, כל עוד אין בנמצא יכולת אבסולוטית לברוח מהמציאות ולצלול למציאות שלמה אחרת, מדובר בסך הכל בדרך נוספת לחוות משחקי מחשב. הבעיה שבפניי עדיין ניצבו כ־12 שעות להתנסות בדרך הזאת.
איך משפיע ג'וינט אמיתי בעולם מדומה?
יום שבת, 01:00: Guided Meditation VR לוקחת אותי למסע של דמיון מודרך. אני על חוף ים. קול וירטואלי אומר לי להפסיק לדאוג. אני מפסיק. זה נהדר! זמן קצר אחר כך אני נרדם.
אחרי עוד כמה שעות משחק, לא רק הראש אלא גם שאר חלקי הגוף התחילו להתעייף. הצוואר כאב מכובד המשקפיים, האצבעות התעייפו מלחיצות על כפתורי המשחק, והעיניים רק רצו להיעצם. המשקפיים מבוססים על שני מסכים המרוחקים כסנטימטר בלבד מכל עין. על ידי ניתוח התזוזה במרחב והקרנת תמונה מעט שונה לכל עין, נוצרת תחושה של עומק. המרחקים הקצרים הללו אינם דבר שאני רגיל אליו. בטח לא אחרי שנים של הפלדה מפני ישיבה קרובה מדי לטלוויזיה. סבלתי, אבל לא חשבתי לוותר.
כדי להתקרב לגבול שבו אצליח להתבלבל בין אמיתי למתוכנת, עישנתי ג'וינט בהפסקה הלילית הקצרה. חזרתי מהמרפסת ישר לתוך המשקפיים, אבל כלום. המשחקים לא נראו מציאותיים יותר, הסיפורים לא ריגשו יותר, וההשפעה הסתכמה בתוספת עייפות על זו שכבר היתה קיימת. החלטתי לפרוש לישון, ואז נתקלתי בפעם הראשונה בפונקציה שבאמת עזרה לי להדחיק את העולם: נשכבתי על הספה בסלון, משום שלמיטה לא יכולתי להגיע עם רצועת הכלב שחוברה לראשי. הפעלתי תוכנת דמיון מודרך, ושקעתי בתוך דימוי אנימציה תלת־ממדי של חוף ים. קול ממוחשב, שקט, אמר לי לא לדאוג. ניסיתי. שכבתי בתוך הסלון שלי, רוח שנכנסה מהחלון הרגישה כמו בריזה מהים, ונרדמתי על החול. גם כשהתעוררתי כמה פעמים במהלך הלילה לתוך מציאות של חוף, המשכתי לא להיות מודאג. הדבר המוכח היחיד עד כה בניסוי שלי הוא שמשקפי VR הם פתרון מעולה לנדודי שינה.
התעוררות עם ארוחת בוקר קלה להכנה צילום: תומי הרפז
האם לייאוש יש ממד נוסף?
יום שבת, 09:00: אני צופה על מסך ענקי בפרק מתוך "מראה שחורה" שעוסק במציאות מדומה. להעצמת ההתבאסות אני נכנס ל־Within, שמספק תוכני וידיאו ב־360 מעלות. אני מבקר בעזה אחרי ההפגזה ובמחנה פליטים סורי אחרי דאעש. האמת, לא מזיז לי. גם אני סובל.
מה כל העסק הזה עושה בסופו של דבר לנפש? ובכן, לא חזרתי מהניסוי עם סכיזופרניה או עם בעיות בכושר השיפוט. אבל במהלך היממה שבה הרכבתי משקפי תלת־ממד, תחושת הבדידות, שממילא אינה זרה לי, העמיקה עוד. אחרי שעות בלי לדבר עם נפש חיה נהפכתי לאפתי. ניסיונות לדבר עם מישהו ברשת החברתית הייעודית AltspaceVR נכשלו לגמרי. אני חושד שה־BDS הגיע גם לעולם הווירטואלי, משום שבכל פעם שהצגתי את עצמי כישראלי, אנשים ברחו לצד השני. בהמשך, באחת מהפסקות הסיגריה הקצרות עם שותפי, הרגשתי שאין לי כל כך מה להגיד. המוח שלי התרגל להיות רק עם עצמו, ולא היה לו צורך לשנות את ההרגל.
ניסיתי חוויות רגשיות נועזות יותר. נכנסתי לאפליקציית within, שהיא מעין ספרייה של קליפים דוקומנטריים שצולמו בטכנולוגיית 360 מעלות. פתחתי סרט שזרק אותי לעזה של אחרי צוק איתן, ואחריו סרט שלקח אותי למחנה פליטים סורים בלבנון. גיליתי שההתבוננות בעיי החורבות של הרצועה ממפלס הרחוב, על הלכלוך, הברזלים החשופים והמראות האנושיים הקשים, לא עוררה הזדהות מיוחדת. לפחות לא כזו שחורגת מהאמפתיה שמעוררת צפייה רגילה במראות האלה. גם הפגישה עם פליטה סורית בת ה־12, שהראתה לי את האוהלים שבהם היא גרה, נראתה בסך הכל כמו עוד כתבה בטלוויזיה, למעט היכולת להביט לאחור. המשוכנעים ישתכנעו מהסרטונים הללו, הלא משוכנעים יישארו בחוסר שכנועם. סימולציות כיבוש, אני חושש, לא יקרבו בין הצדדים המעורבים.
צילום: צילום מסך האם החרדות נשארות גם בעולם מקביל?
צילום: צילום מסך
יום שבת, 11:00: אני מצטרף באמצעות theBlu לביקור במעמקי הים. יפה שם. את השעות הנעימות שנותרו מבוקר שבת אני מקנח ב־Sketchfab VR, שמאפשר ביקור באתרים מפורסמים בעולם, עם בונוס של כניסה לתוך ציור של ואן גוך. Bedroom in Arles, אם תהיתם, הוא בעצם חדר השינה של האמן.
בשלב מאוחר עברתי לשחק בזומבים. השתוללתי בסלון, יורה באמצעות השלטים לכל עבר, כשלפתע שמעתי צחוק אנושי לא מוכר. בדיעבד התברר לי ששותף שלי וחבריו ישבו 20 דקות בסלון והסתלבטו על התנועות המוזרות שלי. בחרתי לא לתקשר איתם. לא היה לי כוח אליהם. לכמה רגעים אפילו הפכתי פרנואיד מעט, חושש שהם מצטלמים בפוזות סוטות ליד החייזר שבסלון, אבל אפילו אז לא היה לי אכפת. האפקטיביות של המשקפיים בכל הקשור לניתוק חברתי הוכחה פעם נוספת. אחרי כל כך הרבה שעות בתוך הדבר הזה, הדאגה האחרונה שלי היתה מה חושבים עליי אנשים מסביב. הדאגה הראשונה היתה הבחילה שלא עזבה, השנייה היתה הזמן הזוחל, והשלישית היתה הפחד מהתחרפנות טוטאלית.
כדי להרגיע את עצמי, קראתי מחקרים על השפעות חיוביות של משקפי מציאות מדומה. למשל על אנשים שסובלים מחרדות ומתסמונות פוסט־טראומטיות. אדם המפחד מטיסות יכול לשבת בקליניקה מוגנת ולהתאמן באמצעות המשקפיים על עלייה למטוס; חייל שחזר פגוע משדה הקרב יכול לחזור לעיראק, אפגניסטן או עזה ולהתמודד בסביבה סטרילית עם הרגעים ששינו אותו. אני, למזלי הרב, לא חזרתי משום שדה קטל. כל מה שאני סובל ממנו הוא חרדת נהיגה קטנה. בכל פעם שנכפה עליי לנהוג, אני בטוח שיש סיכוי של 50% שאעבור תאונה. לכן אני מנסה להימנע כמה שיותר מנהיגה, וכמעט שלא נוהג בשעות חשכה או באזורים לא מוכרים.
החלטתי לערוך ניסוי טיפולי. הורדתי תוכנה המדמה נסיעה במכוניות פורמולה, ולמשך כמה דקות התמסרתי לסיבובים המהירים של הרכב. ההרגשה לא היתה אמיתית במיוחד, אולי מפני שהשליטה נותרה בידי המחשב. הרצון לרדת מהרכב, לעומת זאת, היה שריר ואמיתי. אילצתי את עצמי לעלות שוב למכונית, הקשבתי לקהל השואג, הסתכלתי על המכוניות הטסות מסביבי, וידעתי שהנהגים המקצוענים שתוכנתו להתחרות בי לא יתנגשו בי לעולם. זה לא עזר לי לסלק את התחושה שלאחר שאסיר את המשקפיים ואתמודד עם צפירות אמיתיות של נהגים אמיתיים, אמשיך להיות לחוץ ומפוחד.
עד כמה אפשר לפחד במשחק דמיוני?
יום שבת, 13:00: הגאולה מתקרבת. אני מתמלא אדרנלין ונכנס ל־Onward, משחק יריות אונליין נגד שחקנים אחרים שחמושים גם הם במשקפי VR. אני והיחידה שלי מחסלים ערימות של רעים. לעולם לא אעזוב את החבר'ה מהפלוגה.
ואם כבר פחד: באחת מהחידות במשחק The Gallery הייתי חייב למצוא דרך לפתוח שער סורגים של מערכת ביוב כדי להיכנס אליה ולפגוש את הפרופסור המשוגע. השער היה נעול כשהגעתי אליו, אך קלטת אודיו שמצאתי בסביבה סיפרה לי שכדאי לי לחפש משהו בתוך קופסת מתכת שנמצאה מעל הראש שלי. זרקתי עליה מחבת כמה פעמים עד שהיא נפלה, ובתוכה מצאתי אקדח זיקוקים. הייתי בטוח שכמה יריות מבעד לסורגי הביוב יגרמו לפרופסור לבוא לפתוח לי. זה לא קרה. שברתי את הראש, האזנתי שוב ושוב לקלטת בניסיון למצוא עוד רמז, וכשלתי. כמה דקות אחר כך, סביבת המשחק נעשתה חשוכה. לא היה לי שמץ רעיון איך להתקדם — וחשוב מכך, איך לעבור לחלל קצת שונה. תחושה קלסטרופובית החלה לחלחל. קפאתי במקום, החלל העצום הפך סטטי וסביבת המשחק סגרה עליי. לא רציתי לראות שוב את המדורה שעל החוף לידי, או את הקופסה שממנה הוצאתי את אקדח הזיקוקים. כל מה שרציתי היה להצליח לצאת מבעד לשער הנעול למרחב אחר. מרחב כלשהו, שבו אוכל לחזור לנשום. ידעתי שמעבר לשער ממתינה לי סביבה חשוכה וצרה עוד יותר, אך לא המרחב כשלעצמו איים עליי, אלא התחושה שאני כלוא בסביבה שאינני מצליח לצאת ממנה בכוחות עצמי. זה הרגע שבו הסביבה המדומיינת משתלטת עליך לחלוטין והפחד שהיא יוצרת עוטף את כולך, אף על פי שרגליך עדיין נטועות על הרצפה המוכרת והבטוחה של הסלון. הרגשתי שאני מתקשה לנשום ולקבל החלטות. תחושת חוסר האונים הזאת, וירטואלית ככל שתהיה, היתה מפחידה הרבה יותר מכל עימות עם זומבים אלימים שחוויתי קודם. הפחד מסתתר במקומות שגרתיים הרבה יותר מכפי שנדמה.
ברגע של ייאוש ויתרתי ויצאתי מהמשחק. פתחתי את הדפדפן ובדקתי בגוגל איך עוברים את השער. מתברר שהייתי צריך לירות את הזיקוקים לכיוון שלושה פעמונים שנמצאו מול המקום שבו עמדתי. צללתי שוב פנימה, יריתי, ויצאתי לחופשי.
האם פורנו וירטואלי מהנה יותר?
יום שבת, 14:00: רואים את הסוף. ואם כבר גומרים (מתקשה לוותר על הבדיחה), אין כמו סרט פורנו 360 מעלות ב־vive cinema. טוענים שזה עתיד המציאות המדומה. תרשו לי לפקפק. אני נפרד מהמשקפיים, עם מברשת הציור שאיתה הכל התחיל. אני מצייר את העולם נשרף. היה סיוט, היה מדהים. ואין כמו בבית.
לפי ה”פייננשל טיימס”, היקף המכירות של מערכות מציאות מדומה יגיע ל־5 מיליארד דולר בשנה הנוכחית, ועד 2021 יאמיר ל־50 מיליארד. אבל רבים בעמק הסיליקון חושבים שההתלהבות תתחלף בקרוב בהתלהבות ממערכות מציאות רבודה. בטכנולוגיה הזאת האדם נשאר מודע לסביבתו, כאשר שכבות של מידע מוספות מעליה. גוגל גלאס, ניסיון המציאות הרבודה הגרנדיוזי של גוגל, נכשל אמנם והושהה ב־2015, אבל המהפכה לא נעצרה. להיט הקיץ פוקימון גו של Niantic האמריקאית הצליח בפעם הראשונה להנגיש את המציאות הרבודה לחצי מיליארד משתמשים שהורידו את האפליקציה. "המציאות המדומה לא תהיה גדולה כמו המציאות הרבודה", אמר לפני כמה שבועות מנכ״ל אפל טים קוק. "מעטים האנשים שיראו בכניסה למערכת מציאות מדומה משהו מקובל, בזמן שמרבית האנושות תעשה שימוש במציאות רבודה באופן שגרתי. זה יהיה כמעט כמו לאכול שלוש ארוחות ביום, עד כדי כך זה יהיה חלק ממך".
הסנסורמה שהמציא מורטון הייליג. היי, גברת, שמת לב ששערך מתבדר צילום: ( Minecraftpsyco (Wikipedia
אחרי קרוב ל־20 שעות ניתוק, לא יכולתי להסכים יותר עם קוק. הניתוק הזה מהעולם, דווקא בתקופה שבה כמעט כולנו חולים ב־fomo fear of missing out), חרדה לפספס משהו), פשוט לא מתחבר. וזה עוד לפני כל המגבלות הפיזיות של ה־VR והתחושות הגופניות המבחילות שטרם נמצא להן פתרון.
איפה זה בכל זאת יכול לתפוס? כמו תמיד, בפורנו. לא מעט מומחים טוענים שמערכות המציאות המדומה יתפתחו בזכותו ויגיעו לכל בית, כפי שהפורנו הזניק את התפשטות קלטות הווידיאו או האינטרנט. חוויית סקס מעוררת חושים שגברים יתקשו לעמוד בפניה היא מקדם המכירות החזק ביותר. והפנטזיה באמת נשמעת מבטיחה: למה לצפות במישהו אחר שוכב עם בחורה אלוהית למראה, כשאתה יכול לעשות את זה בעצמך? אבל המציאות, לפחות אחרי כמה סרטוני VR שמצאתי ברשת, רחוקה מלקיים את הבטחותיה. הצילום ב־360 מעלות לא מספק עומק חדש (כל המילים הופכות טעונות לפתע), אלא רק אופציה להסתכל סביב. אבל להבדיל מבקווסט, זו אינה סיטואציה שטמון בה יתרון במבט לאחור. וכל עוד העסק וירטואלי, גם לקצת ימינה או קצת שמאלה אין משמעות. גם עם המשקפיים האימתניים על העיניים, ההרגשה נותרת של צופה לא מעורב.
וזה עוד לפני שמגיעים לעניין הגודל. הכוונה אינה לאישיו המוכר לעייפה, אלא לעניין הזה של זוויות הצילום ההזויות של סרטי הפורנו הווירטואלי. הן גורמות לנשים להגיע לגובה של שבעה מטרים, ולגברים לטפח שפם באורך מגרש כדורגל. סקס של טיטאנים, בני אלוהים שעסוקים בבריאת נפילים, איננו גורם מעורר לבן תמותה בעל ממדים אנושיים. במחשבה לאחור, זה הופך את העסק למוצלח הרבה פחות מהגרסה הדו־ממדית המוכרת. מרתיע כמעט כמו לפתוח בטעות את דלת חדר השינה של אבא ואמא.
***
מאוכזב גם מהפורנו, סגרתי 23 שעות וחצי בתוך הסיוט מבית היוצר של HTC ו־Valve. אבל אז, בלי שתכננתי מראש, הצלחתי להגשים חלום. בפרץ של זעם, עם פאנק באוזניים ואש בידיים, נקמתי את נקמת המשועממים האולטימטיבית: פתחתי שוב את אפליקציית הציור של גוגל, וציירתי את העולם נשרף. כמו נירון קיסר, עם סחרחורת וסימנים אדומים על הפרצוף, כשריח החריכה באפי, הסרתי את המשקפיים לתמיד ויצאתי לרחוב. אין על השמש.
הציוד לכתבה זו הושאל באדיבות "VR World מציאות מדומה"
