אמת זה ללוזרים: הבית הלבן לא לבן?

1. סוכן ה־FBI שלא מת במרילנד

זה קרה לפני שבועיים. סוכן ה־FBI מייקל בראון רצח בירייה את אשתו סוזן, והתאבד. לפני שירה בעצמו, הוא הספיק להצית את ביתם המשותף בווקרוויל, מרילנד. עד שכוחות ההצלה הגיעו למקום, הבית כבר עלה בלהבות. קרן האור היחידה באותו ערב טרגי היתה כלב הביגל של בני הזוג, דיקסי, שנמצא ללא פגע בגינת השכנים.

יכול להיות שעיתוי הרצח וההתאבדות, בסוף השבוע שלפני הבחירות לנשיאות, לא היה מקרי. לפי אתר ה"דנוור גרדיאן", שפרסם את הדיווח על התקרית, בראון היה סוכן ה־FBI שהדליף לעיתונות את פרטי החקירה שניהלה הבולשת הפדרלית נגד הילארי קלינטון, המועמדת הדמוקרטית לנשיאות. ה"דנוור גרדיאן", שמצהיר באתר האינטרנט שלו כי הוא אחד העיתונים היומיים הוותיקים בארצות הברית, ידע לדווח גם על שמועות שרצות באתרי השוליים הימניים, תיאוריות קונספירציה ש"מובילות רבים להאמין שמדובר בעוד התנקשות שהוזמנה בידי הקלינטונים כפעולת תגמול על ההדלפות מה־FBI". לפי חלק מהאתרים, המשיך הדיווח, רוצחים שכירים בינלאומיים הם שהתנקשו בבני הזוג בראון, ושרפו את ביתם כדי להשמיד את הראיות.

הסיפור התפשט ברשתות החברתיות כמו אש בשדה קוצים. בשלב מסוים הוא זכה למאה שיתופים בפייסבוק בכל דקה. היתה רק בעיה אחת איתו: הוא היה מומצא לגמרי. לא רק שהתקרית המתוארת בדיווח לא התרחשה — במרילנד אין בכלל עיר ששמה ווקרוויל, ולא קיים בשום מקום עיתון ששמו "דנוור גרדיאן". כל מה שקיים הוא אתר אינטרנט בנוי למחצה בשם הזה, שמתיימר להיות גרסת האונליין לעיתון. בדיקה של ה"דנוור פוסט", עיתון שדווקא כן קיים, העלתה שהכתובת של מערכת החדשות של ה"גרדיאן" מובילה למגרש חנייה של בניין נטוש.

טראמפ. מה עושים כאשר הדיס־אינפורמציה מגיעה מהנשיא הנבחר בכבודו ובעצמו, שידוע ביחסו האמביוולנטי לאמת צילום: רויטרס

2. מנוע הידיעות־שמעולם־לא־קרו ממקדוניה

הסיפור המומצא על בני הזוג בראון הוא רק דוגמה לאחת ההתפתחויות הבולטות והמטרידות שנרשמו במערכת הבחירות בארצות הברית: מבול סיפורי חדשות מזויפים, רובם בעד טראמפ, שהציפו את הפיד של הגולשים האמריקאים בפייסבוק, וזכו למאות אלפי שיתופים ומיליוני קוראים.

הנה מדגם של חלק מהלהיטים: באופן חסר תקדים החליט האפיפיור לתמוך פומבית במועמדות דונלד טראמפ לנשיאות (פוסט של אתר ערוץ הטלוויזיה הפיקטיבי WTOE5, שזכה ל־97.6 אלף שיתופים); המטיף הטלוויזיוני פט רוברטסון אמר ש"תמונות העירום של מלניה טראמפ הן יצירת אמנות שמוכיחה את יופי מלאכת האל" (פוסט באתר politicops, שזכה ל־110 אלף שיתופים); המשטרה גילתה על המחשב של חבר הקונגרס לשעבר אנתוני וינר מיילים הקושרים את קלינטון למעגל פדופיליה — וזו כבר ידיעה שהתגלגלה לאינספור גרסאות שונות במגוון אתרים, כשבכל פעם היא זוכה לשיתופים רבים, לעתים עשרות אלפים, דפוס שמוכר גם מידיעות אחרות.

ההשפעה המצטברת יכולה להיות אדירה. לפייסבוק יש כיום תפקיד מכריע בעיצוב המודעות הפוליטית של הציבור. לא פחות מ־170 מיליון איש בארצות הברית נכנסים לרשת החברתית בכל יום — פי 1.5 ממספר האמריקאים שהצביעו בבחירות. מכון המחקר PEW מצא כי 44% מהמבוגרים באמריקה מתעדכנים בחדשות באמצעות הפיד בפייסבוק.

הבעיה היא שהם עשויים להתעדכן שם בחדשות מזויפות. בפיד קשה להבדיל בין תחקיר של “הוושינגטון פוסט" על אי־סדרים בקרן הצדקה של טראמפ, או חשיפה של “הניו יורק טיימס" על תרגילי המס שלו, לבין ידיעה שקרית באתר WhatDoesItMean על כך שקרן קלינטון רכשה נשק ותחמושת ב־137 מיליון דולר. כל סוגי הידיעות נראים אמינים באותה מידה. ויותר מזה: משתמשים שהם או חבריהם עשו לייק או נכנסו לפוסט מזויף עם אג'נדה פרו־טראמפ יראו יותר פוסטים מהסוג הזה. ככה האלגוריתם עובד.

אסאנג’. זמזום מטריד מעל קלינטון צילום: איי אף פי

לפחות בחלק מהמקרים, האתרים שהפיצו את החדשות המזויפות לא עשו זאת כדי לעזור לקמפיין של טראמפ, אלא ממניע אחר: כסף. אם יש ביקוש לכתבות קונספירטיביות נגד קלינטון, יימצא מי שיספק אותן. גם אם הוא יושב בכלל במקדוניה, מכל המקומות בעולם. שורת כתבות תחקיר שהתפרסמו בחודשים האחרונים, בין היתר ב"גרדיאן" הבריטי ובאתר Buzzfeed, גילו כי מאות אתרים להפצת חדשות מזויפות הוקמו במדינה הבלקנית הקטנה, וליתר דיוק בעיר וולס, המונה 45 אלף תושבים.

מאחורי חלק מהאתרים המקדוניים עומדים בני נוער עם יוזמה ועם מודל עסקי פשוט: מעתיקים ידיעות קונספירטיביות בעד טראמפ מאתרי ימין אמריקאיים, או מזייפים ידיעות כאלה, מדביקים אותן בעמוד גדוש מודעות, מקדמים אותו בפייסבוק ומתחילים לספור את הכסף. כתב דויטשה וולה, רשות השידור הגרמנית, הצליח לראיין ערב הבחירות את אחד ממפעילי האתרים, שהתוודה שהוא בכלל תומך בקלינטון. "95% מהאתרים שנוצרים במקדוניה הם פרו־טראמפ ויש לזה סיבה טובה", הוא הסביר. "בהתחלה, ניסיתי להפיק מאמרים שהיו פרו־הילארי. אבל אף אחד לא קרא אותם". אתר פרו־טראמפ, הוא פירט, יכול לייצר למפעילו כ־1,000 יורו בחודש, פי שלושה מהמשכורת הממוצעת במדינה.

התוצאה היא הטבעת החדשות האמיתיות והתחקירים על המועמדים בגילויים מזויפים, שנותנים חיזוק לתחושות הבטן של המצביעים, שבעונת הבחירות הזאת היו לוהטות מתמיד. פייסבוק הגישה לקהל הזה את מה שהוא רצה לקרוא, ובדרך נהפכה ל"מפיצת הדיס־אינפורמציה היעילה ביותר בהיסטוריה האנושית", כך קבעה אחרי הבחירות כתבה מדוברת ב"ניו יורק מגזין", שלוותה בכותרת חד־משמעית: "טראמפ ניצח בגלל פייסבוק". יש מי שראו כאן ערעור על עצם התהליך הדמוקרטי. עורך “הוושינגטון פוסט" מרטין ברון תהה "אם יש לך חברה שבה אנשים לא מסכימים על עובדות בסיסיות, איך אפשר לקיים דמוקרטיה מתפקדת?".

ביום שאחרי הבחירות, כשאמריקה ניסתה להבין איך ייתכן שטראמפ נבחר לנשיא, פייסבוק מצאה את עצמה בלב הסערה. היו אצבעות מאשימות שהופנו אל הרשת החברתית, ואל העומד בראשה, מארק צוקרברג. הוא לא השכיל, לפי מבקריו, להבין את כובד האחריות המוטלת על הפלטפורמה שהקים, מתוקף התפקיד המרכזי שהיא ממלאת בעולם המדיה הנוכחי. ביום חמישי שעבר הדף צוקרברג את הטענות הללו כלאחר יד. לדבריו, הרעיון שחדשות מזויפות ברשת החברתית "השפיעו על הבחירות באופן כלשהו, הוא רעיון די מטורף".

צוקרברג. החדשות המזויפות יצאו משליטה צילום: אי פי איי

ההסבר הזה לא סיפק את מבקרי החברה, או את עובדיה, ובמוצאי שבת פרסם צוקרברג פוסט שבו כתב כי "מכל התוכן בפייסבוק, יותר מ־99% ממה שאנשים רואים הוא אותנטי. רק חלק קטן מאוד הוא חדשות מזויפות ומתיחות. מאוד לא סביר שמתיחות שינו את תוצאת הבחירות". אבל גם זה לא שכנע. "הוא יודע, ואנחנו בחברה יודעים, שחדשות מזויפות יצאו משליטה על הפלטפורמה שלנו במשך כל עונת הבחירות", אמר עובד פייסבוק אנונימי לאתר באזפיד, שגם דיווח על התארגנות מחתרתית של עשרות עובדי החברה למציאת פתרון לבעיית החדשות המזויפות.

בפוסט שלו צוקרברג הדגיש — במידה רבה של צדק — שפייסבוק צריכה להתקדם "מאוד בזהירות" בטיפול בחדשות המזויפות: "לזהות מהי ה'אמת' זה מסובך". אבל ביום שני חשף האתר גיזמודו כי פייסבוק כבר פיתחה עדכון שיקטין את מינון החדשות המזויפות בפיד, וגנזה אותו מחשש לביקורת שלפיה הוא משפיע יותר על חדשות מהצד הימני. פייסבוק הכחישה נמרצות. בינתיים גוגל לקחה את היוזמה, וביום שני אחר הצהריים, באיחור אלגנטי של שבוע אחרי הבחירות, הודיעה שתגביל אתרי חדשות מזויפים באדסנס, מערכת הפרסום שלה, וכך תפגע במקור ההכנסה שלהם. כמה שעות לאחר מכן גם פייסבוק הודיעה על צעד דומה.

3. ההדלפות הלא־מקריות מרוסיה

איך עוד אפשר להתמודד עם גל החדשות המזויפות בפייסבוק? ג'ים רוטנברג, פרשן התקשורת של “הניו יורק טיימס", הציע את המרשם הבא: "התרופה לעיתונות מזויפת היא מינון מכריע של עיתונות טובה". זה נשמע טוב אבל הבעיה, כפי שהוא בעצמו מודה, היא שהתקשורת החבוטה אמורה לספק את הסחורה הזאת בדיוק בתקופה שבה פייסבוק שותה את ההכנסות שלה בקשית. צריך גם לזכור שהתקשורת, ובמיוחד הטלוויזיה, התמסרה לטראמפ בדיוק מאותן סיבות שהנערים המקדונים הקימו את אתרי האינטרנט: הוא מביא ריייטינג. כפי שיו"ר ומנכ"ל רשת CBS לסלי מונבז הסביר בתקופת הפריימריז, המועמדות של טראמפ "אולי לא טובה לאמריקה, אבל מעולה ל־CBS".

אבל נוסף על התלות של התקשורת ברייטינג, או הנטייה שלה ליצור לעתים הקבלה בין קלינטון לטראמפ, גם כשלא היתה כזאת, הקמפיין גם חשף נקודת תורפה של התקשורת, שמצאה את עצמה ממלאת תפקיד שהוכתב לה, כמעט ללא כל יכולת להתנגד. ולנקודת התורפה הזאת קוראים ויקיליקס.

פוטין. "אולי עזרנו קצת עם ויקיליקס" צילום: איי פי

בחודשים האחרונים זה נהפך לשגרה: כמעט בכל שבוע שוחררו באמצעות אתר ההדלפות האנונימיות ויקיליקס אלפי אימיילים של בעלי תפקידים במפלגה הדמוקרטית, שמקורם היה תחילה פריצה לאימיילים של מטה המפלגה (ה־DNC), ובהמשך פריצה לחשבון האימייל האישי של ג'ון פודסטה, מנהל הקמפיין של קלינטון. קשה לומר שהיה באימיילים האלה "אקדח מעשן", תגלית מזעזעת שהפכה את כיוון מערכת הבחירות. הם בעיקר סיפקו הצצה לאופן שבו מתנהל הקמפיין — מתוכן הנאומים (הלא מפתיע) של קלינטון לבנקים בוול סטריט, דרך היחס המזלזל שגילו חלק מאנשי קלינטון כלפי אנשיו של ברני סנדרס, הסנאטור הסוציאליסט שהתמודד מולה בפריימריז, ועד פרטים טריוויאליים, כמו ההתכתבויות של פודסטה עם אשתו על קניות מצרכים והמתכון שלו לריזוטו. והכל סוקר בתקשורת. איך לא? זה חומר חדשותי מעניין ולעתים גם חשוב.

אבל לטפטוף הבלתי פוסק של אימיילים היתה השפעה עמוקה בפועל, משום שהוא יצר עננה שריחפה מעל קלינטון, זמזום מטריד שלא סר ממנה, ושלא סייע לה לכבוש את לבבות הבוחרים.

מי פרץ לאימיילים? כל האצבעות מופנות לרוסים. גורמים בבית הלבן, אנשי קהילת המודיעין האמריקאית, חברות אבטחה, ואקדמאים — כולם טענו שהפריצות התבצעו על ידי האקרים רוסים, כנראה בהכוונת הממשל הרוסי, ואולי אפילו על ידי גופי מודיעין רוסיים. קלינטון נקטה בשם המפורש עצמו — פוטין — וגם אמרה ש"ויקיליקס היא חלק מכך". ואילו ביום הבחירות אמר בראיון ל"גרדיאן" הבריטי סרגיי מרקוב, "אנליסט פוליטי פרו־קרמלין", כי "אולי עזרנו קצת עם ויקיליקס". טראמפ, מצדו, הצהיר: "אני אוהב את ויקיליקס".

ומה לגבי ויקיליקס עצמה? מייסד האתר ג'וליאן אסאנג', הנצור בשגרירות אקוודור בלונדון, הצהיר "שהממשלה הרוסית היא לא המקור" להדלפות — בראיון ל"רוסיה היום", ערוץ הטלוויזיה של הקרמלין. ביום הבחירות הוא חש צורך להבהיר מדוע כל ההדלפות שפרסם נגעו רק לקמפיין של קלינטון. "אנחנו לא יכולים לפרסם את מה שאין לנו. עד היום לא קיבלנו אינפורמציה על הקמפיין של דונלד טראמפ, או על הקמפיין של ג'יל סטיין או גארי ג'ונסון...", הוא הסביר בהצהרה רשמית. "בעקבות פרסום האימיילים של קלינטון, והמיון שלהם, אנחנו נתפסים כמומחים לארכיונים של קלינטון. אז טבעי שמקורות על קלינטון יפנו אלינו. אנחנו מפרסמים בהתאם למה שהמשאבים שלנו מאפשרים, ולמה שהציבור יכול לספוג".

הנימוק של אסאנג' אולי מיתמם, אבל לצורך העניין, הוא באמת יכול לפרסם רק את החומר שמועבר אליו. ואם שירותי הביון הרוסיים (או מי שזה לא יהיה) בחרו להעביר אליו רק אימיילים של קלינטון, זה מה שהוא יכול לחשוף. ואותו טיעון בדיוק תקף גם למערכות התקשורת שפרסמו את האימיילים: זה מה שוויקיליקס הדליפו, ולא היה להן חומר אחר לפרסם. קשה להאשים את העורכים שפרסמו אותם — יש להם מחויבות להביא לקוראים שלהם חומר חדשותי מעניין ורלבנטי — והאימיילים עונים על ההגדרה בהחלט. אבל במבחן התוצאה, ייתכן שההאקרים מצאו לא רק פירצה בחשבון האימייל של פודסטה, אלא גם פירצה בעיתונות, שמצאה את עצמה מפרסמת עוד ועוד גילויים על קלינטון ופודסטה, ואף לא אימייל אחד של טראמפ.

4. המהפך המוסלמי שלא קרה במישיגן

אבל מה עושים כאשר הדיס־אינפורמציה מגיעה מהנשיא הנבחר של ארצות הברית בכבודו ובעצמו? דונלד טראמפ ידוע בזכות יחסו האמביוולנטי לאמת, עוד מהימים שבהם היה מתחזה ליחצן של עצמו בשיחות עם עיתונאים. אבל בעוד הקשר של טראמפ לאמת רופף, הנשיא הנבחר מקיים קשר הדוק עם גופים המפיצים תעמולה אנטי־מוסלמית.

קחו למשל את אחד מרגעי המפתח בפריימריז הרפובליקניים. בדצמבר שעבר קרא טראמפ "לאיסור מוחלט וטוטאלי של כניסת מוסלמים לארצות הברית", עד שהנבחרים במדינה יוכלו "להבין מה קורה". בהצהרה שלו, שעוררה סערה פוליטית, הוא ציטט סקר שנערך בקרב מוסלמים בארצות הברית, שבו 51% הסכימו ש"צריכה להיות למוסלמים באמריקה בחירה להישלט בהתאם לחוקי השריעה", וכחמישית מהמשיבים אמרו כי "השימוש באלימות בארצות הברית מוצדק כדי להפוך את השריעה לחוק הרשמי".

מי שעומד מאחורי הסקר הזה הוא "המכון למדיניות ביטחון" בוושינגטון, שאותו ייסד פרנק גפני, שהיה בכיר במשרד ההגנה בממשל רייגן בשנות השמונים. גפני, לפי הליגה נגד השמצה, "הפיץ במשך השנים כמה תיאוריות קונספירציה אנטי־מוסלמיות. העיקרית שבהן היא ההאשמה שהאחים המוסלמים חדרו לממשלת ארצות הברית". הנשיא אובמה הוא אחת המטרות שלו: "יש עדויות גוברות לכך שהנשיא לא רק מזדהה עם מוסלמים, אלא עדיין עשוי להיות מוסלמי בעצמו", הוא כתב ב"וושינגטון טיימס" ב־2009.

הסקר המקוון שהזמין גפני, ושאותו ציטט טראמפ, זכה לקיתונות ביקורת על המתודולוגיה המפוקפקת והלא מדעית שלו. מי שביצעה אותו, אגב, היא קליאן קונווי, לימים מנהלת הקמפיין של טראמפ.

גוף נוסף שמוזכר לעתים קרובות בהקשרים דומים הוא Act for America, שמגדיר את עצמו ארגון שטח לא מפלגתי בנושאי ביטחון לאומי, לטענתו עם 300 אלף חברים ואלף סניפים ברחבי ארצות הברית. מי שייסדה אותו היא בריג'יט גבריאל, נוצרייה לבנונית שהיגרה לארצות הברית (עם תחנת ביניים בישראל), והיתה לקול בולט נגד "ההתפשטות הזוחלת של השריעה" בה. מי שנואם באירועים של הארגון הוא בין היתר הגנרל בדימוס מייקל פלין, המוזכר בתור מועמד לתפקיד בכיר בממשל טראמפ.

הפעילות המקומית של הארגון של גבריאל יוצרת קרקע פורייה למסרים של טראמפ, כפי שהמחישה כתבה נרחבת של תוכנית הרדיו עטורת הפרסים This American Life, שתיעדה את תוכני ההרצאות שאליהם נחשפים באסיפות מקומיות תושבים במיניאפוליס ובדרום דקוטה. למשל, השמועה כי העיר דירבורן במישיגן כבר נשלטת בידי חוקי השריעה ("דירבורניסטן", כך אוהבים לכנות את העיר בחוגים אלה). מאמצי ההסברה האלה גיבשו קהל אוהד, וכשטראמפ החל לנופף במסרים דומים, הם נפלו על אוזניים קשובות. וכל זה קרה ברקע, בעבודת שטח שלא זכתה לתיעוד נרחב בתקשורת הלאומית בארצות הברית.

אבל טראמפ לא רק נהנה מתעמולה שהכשירה את הקרקע למסרים שלו מגופים שחידדו אותם במשך שנים, וממכוני מחקר שמספקים לכל העסק אצטלה מקצועית. הוא גם מביא איתו את מנגנון התעמולה של הימין אל הבית הלבן. יו"ר הקמפיין שלו סטיב בנון, שהיה בעברו בנקאי בגולדמן זאקס, עמד עד לא מכבר בראש Breitbart News, אתר תקשורת ימני קיצוני שמשמש, כהגדרת בנון עצמו, פלטפורמה של הימין האלטרנטיבי (Alt Right) — כינוי מכובס ללאומנים הלבנים בארצות הברית. זה אתר שלא בחל בפרסום ידיעות סקסיסטיות, קונספירטיביות, ולעתים גם אנטישמיות. ביום שני הכריז טראמפ כי בנון ישמש האסטרטג הראשי שלו, במעמד שווה לזה של מנהל לשכתו. המינוי של פרובוקטור כמו בנון לתפקיד כה בכיר עורר קולות זעקה לא רק בקרב הדמוקרטים, אלא גם בקרב רפובליקנים. "הימין הקיצוני הגזעני והפשיסטי מיוצג במרחק הליכה מהחדר הסגלגל", צייץ ג'ון וויבר, האסטרטג הראשי של מושל אוהיו ג'ון קייסיק, שהתמודד מול טראמפ בפריימריז.

באוגוסט כתב ההיסטוריון והסופר רונלד רדוש על שיחה שהיתה לו עם בנון במסיבה בביתו בוושינגטון. בנון סיפר אז לרדוש המופתע שהוא בכלל חושב על עצמו כלניניסט. "לנין", הוא הסביר, "רצה להרוס את המדינה, וזו גם המטרה שלי. אני רוצה למוטט את הכל, ולהרוס את כל הממסד הנוכחי". לצורך פרסום הכתבה פנה רדוש שוב לבנון כדי לאפשר לו להבהיר את עצמו. תגובתו: "אני לא זוכר שפגשתי אותך, ואני לא זוכר את השיחה".