ד.נ.א: יהודה ברוניצקי מספר מה למד בבית אבא

נולדתי כבן יחיד לאן ונפתלי (טולק) בקנרוט. גדלתי בעיר הפולנית דרוהוביץ', שב־1939 עברה לשלטון הסובייטי וכיום שייכת לאוקראינה. אחרי הכיבוש הנאצי ב־1941 חיינו בגטו ובמחנה עבודה. הייתי בן 7, ובשנים הבאות ראיתי איך הורגים אנשים, היו תקופות שלא היה לנו מה לאכול, ואני זוכר את אי־הוודאות אם יהיה מה לאכול מחר.

"אבי, שלפני המלחמה היה האגרונום המחוזי, ניצל את הידע וכושר הארגון שלו כדי להמציא עבודות ליהודים. הוא הסביר ש'אם לגסטפו יהיו חיים טובים יהיה כדאי להם לשמור על היהודים בחיים', וזה מה שעשה: 'בזמן שהחברים שלהם קפאו בסטלינגרד, כאן הגסטפו קיבלו מאיתנו תותים ועגבניות והיכל מפואר לרכיבה על סוסים'. הוא סייע להחביא יהודים ולזייף מסמכים, וגם שכנע את הנאצים שהוא גוי. כך, כשהם עמדו לסגת, הוא יכול היה לומר להם: 'אם אצטרך להעיד בעתיד בבית משפט, אעיד על הדברים הטובים וגם הרעים'. אחרי המלחמה הוא אכן העיד וגם ארגן עדים. באחד המשפטים בגרמניה שאל אותו הסנגור: 'באיזה מלון גרים כל העדים שכינסת?'. ואבי השיב: 'אתה מבקש כתובת כדי למסור אותה לניאו־נאצים?', והסנגור השתתק. בעקבות משפט אחר, באוסטריה, אבי התלונן בפניי: 'השופטים מוטרדים מאורח החיים הנהנתני של הגסטפו, ולהרג היהודים מתייחסים כדבר רגיל'. בעקבות המלחמה אבי שינה את שם המשפחה לברוניצקי, על שם יער שבו נרצחו יהודים רבים מן האזור.

1945. יהודה ברוניצקי בן ה-12 עם אביו נפתלי דרוהוביץ', פולין

"אחרי השחרור עברנו לצרפת, שהיתה גן עדן. גרנו בחדר וחצי עם שירותים בחצר, אבל 'אין גסטפו, אין אוקראינים ויש אוכל'. רק אז התחלתי ללמוד בבית ספר, בגיל 12. את השיעורים בגרמנית אמא שלי, שחיה לפני כן בווינה, הכינה עבורי. היא היתה אשה עדינה שהשתדלה לא לפגוע באנשים, לנחם חולים, ואצלה הכל בא מהלב. אבא פתח בצרפת עסק לייצור כימיקלים ועבד קשה במיוחד, יצא בבוקר וחזר מאוחר. כשאמי ואני דאגנו לו, אבי אמר: 'עבודה לא מעייפת אותי. אני מתעייף רק מדברים שלא סיימתי'.

"התעניינתי במטוסים ולכן נמשכתי ללימודי הנדסת מכונות, אבל בהמלצת אבי למדתי גם פיזיקה. חלמתי להקים תעשייה שתפרנס יהודים, תסייע למפעלים אחרים ותהיה שם דבר בעולם. בגיל 22 שוחחתי על כך עם אבי, שאמר: 'אתה חייב לעשות משהו עם אנרגיית השמש, עוד לא עושים את זה, זה יכול להיות מקורי'. עזבתי דוקטורט ועבודה במכון למחקר גרעיני והגעתי לארץ לעבוד בפרויקט בנושא. כשהוא נסגר אשתי דיתה ואני גייסנו כסף מהמשפחות שלנו והקמנו ביבנה בית מלאכה שהתחיל את דרכו בתחום אנרגיית השמש, וכיום מתמקד בעיקר בתחום הגיאותרמי. קיוויתי שהעסק יגדל ויצליח באופן שיאפשר לי לפרוש ממנו בגיל 40 ולעסוק בחינוך טכנולוגי, אבל הבנייה של העסק נמשכה 50 שנה ורק היום הגענו לחלום החינוך. הזמן שזה לקח עייף אותי, בדיוק כמו שאבי אמר על דברים שאדם לא מצליח לסיים".