קארמה כלכלית: המערכת הפיננסית ההודית עולה לענן

אף שעברו 60 שנה מאז כתב עזריאל קרליבך את הדברים האלה בספרו "הודו: יומן דרכים", הערבות ההדדית המשפחתית עדיין משחקת תפקיד מרכזי בהודו. בכלכלה הגלובלית לא רק הגנן או הנגר שבדלהי אחראים למשפחה המרוחקת, אלא גם בניה שנמצאים מעבר לגבול והממשלה על תוכניות הסיוע שלה.

הבעיה היא שחלק אדיר מסכומי הכסף האלה הוא "כסף רפאים" שתנועתו אינה משאירה כל עקבות: לפי הערכות מ־2015, כ־90% מהעסקאות בהודו נעשו במזומן או בהמחאות, ורק 10% מהן באמצעים אלקטרוניים. שלושה רבעים מתוך העסקאות האלקטרוניות נעשות באמצעות כרטיסי דביט או כרטיסי אשראי. מעבר של הכסף הזה באופן דיגיטלי, דרך המערכת הבנקאית, היה חוסך לתושבים, לממשלה ולעסקים זמן, סכנות וכסף. את המצב הזה הבנקים המסחריים בהודו — בסיוע ובתמיכת הבנק המרכזי — מנסים לשנות, מאז מרץ האחרון.

אסירים בכלא בעיר בהופאל בהודו מציגים את תעודות האדהאאר שלהם. הפרויקט מעלה שאלות של תרבות, זהות ופוליטיקה צילום: אי פי איי

כדי להתחיל להבין את שורשי המהלך יש לחזור שבע שנים אחורה, אז הקימה ממשלת הודו את הסוכנות הממשלתית לזיהוי ייחודי (UIDAI). עד אז להודים לא היו מספרי זהות אלא רק מספרים מזהים למטרות מסוימות, כמו רישיון נהיגה או קבלת קצבת סיוע ממשלתי. המטרה של UIDAI היא להעניק לכל תושב בהודו מספר זהות בן 12 ספרות, שלו ניתן השם אדהאאר (Aadhaar, "יסוד" בהינדי). מדובר במבצע טכנולוגי חסר תקדים: מספר הזהות מקושר למאגר ביומטרי, וצוותים המצוידים במחשבים ניידים, סורקים ומצלמות ממשיכים להיטלטל בדרכים כדי להכניס כמה שיותר תושבים למאגר. נכון לאפריל 2016 חילקה UIDAI קצת יותר ממיליארד מספרי זהות, מה שמותיר "רק" 300 מיליון הודים מחוץ למאגר — כמעט כגודל אוכלוסיית ארצות הברית כולה.

"בצורת ההזדהות הישנה היו המון בעיות", מספר ל"מגזין כלכליסט" סריקאנת נדהאמוני (Srikanth Nadhamuni), שהיה המנהל הטכנולוגי של פרויקט אדהאאר. "היו למשל הרבה תעודות זהות של אנשים שהלכו לעולמם ואנשים אחרים עוד עשו בהם שימוש".

המטרה של אדהאאר היתה להחליף את המערכת המסורבלת והלקויה הזאת במערך טכנולוגי ראשון מסוגו: "אדהאאר מספק לכל תושב תעודת זהות ייחודית, שאפשר לאמת את השייכות שלה אליו באמצעים ביומטריים כפולים — טביעת אצבעות וקשתית העין". אגב, ההחלטה לבסס את הזיהוי הביומטרי לא רק על טביעת אצבע התקבלה מאילוץ פשוט: עור הידיים של הודים רבים שעובדים בעבודות כפיים הפך קשה, ולעתים קרובות הוא פשוט מלוכלך מכדי שקורא טביעות אצבע יוכל לקרוא אותו, ולכן נבחרה גם קשתית העין. הטכנולוגיה מפעילה מידור מוחלט בין הפרטים של האדם לזיהוי הביומטרי שלו — אימות הזהות מתבצע רק על סמך התאמה בין המספר והזיהוי הביומטרי, ללא הצגת פרטים נוספים כמו שם או כתובת, שמאוחסנים במערכת נפרדת מהמערכת הביומטרית. 

נגיד הבנק המרכזי ההודי לשעבר, רגהוראם רג'אן. "זו מערכת התשלומים הציבורית המתקדמת בעולם" צילום: אי פי איי

המערכת העצומה הזאת היא הישג טכנולוגי כביר, מסביר נדהאמוני: "מעולם לא היתה מערכת תעודות זיהוי מקוונת מהסוג הזה". ואולם, השלכות ההישג הזה מרחיקות לכת הרבה מעבר לאלה של תעודת זהות רגילה. הודו מקימה כעת אקוסיסטם שלם שיפעל סביב האדהאאר, ויאפשר לתושביה לדלג מהתנהלות פיננסית מסורתית ומסורבלת, לעתים עד כדי סחר חליפין — היישר אל המאה ה־21, ובלי לחכות בתור.

היסוד לכל

לדברי נדהאמוני, אדהאאר החזיר לממשלה את ההשקעה בו, כמיליארד דולר, בתוך שנה אחת בלבד, וכבר הפך למוקד התעניינות מחוץ להודו. "UIDAI מנהלת שיחות למכור את המוצר באפריקה, ויש שיחות עם כמה מדינות באירופה שמתעניינות בטכנולוגיה כדי להחליף מערכות קיימות", הוא מספר.

בבסיסו, המאגר העצום מנסה בדרכו המעשית לספק מענה לשאלה פוליטית: מה הופך מאות מיליוני אנשים, בני דתות רבות, דוברי מאות לשונות שונות, שנשלטו לאורך ההיסטוריה בידי אינספור שליטים שלא תמיד קשורים זה לזה — להודים. לשאלה הזאת תהיה מעתה תשובה אחת לפחות: הודי הוא מי שיש לו אדהאאר.

במישור פחות פילוסופי, אדהאאר אמור לאפשר למאות מיליונים לקבל שירותים בסיסיים מהמדינה, והיא מצדה תוכל לאכוף את מרותה בשלל נושאים: מגביית מסים ועד מניעת העתקות במבחנים בבתי הספר, כפי שהחלה לעשות מדינת המחוז ביהאר, שמונה כ־100 מיליון תושבים. "אחת ההחלטות שממשלת הודו קיבלה היתה לא לבנות יישומים בעצמה, אלא רק פלטפורמה", מסביר נדהאמוני. "ממשלות רבות בונות מערכות כאלה כדי לשרת רק את הצורך בזיהוי אזרחים בהתנהלותם מול הממשלה, אבל אנחנו החלטנו לבנות מערכת שסביבה יש אקוסיסטם שלם שמבטיח חדשנות ושימושים מגוונים לא רק במגזר הממשלתי, אלא גם במגזר הפרטי ובייחוד במערכת הפיננסית".

בנוסף למניעת זיופים והבטחה שכספי הסיוע הממשלתי יגיעו בדיוק אל האדם שזכאי להם, אדהאאר חוסך זמן וכסף לתושבי התת־יבשת, שזקוקים לכך יותר מהיתר. "דוגמה טובה היא NREGA, חוק התעסוקה הלאומי לאזורים כפריים", מספר נדהאמוני. "זה פרויקט שמבטיח 100 ימי עבודה לעניים באזורים כפריים, וכך בעצם מספק ל־45 מיליון משקי בית הכנסה מינימלית שבועית של 792 רופי (כ־11.8 דולר). הממשלה מוציאה על הפרויקט הזה 9 מיליארד דולר בשנה.

תחנת הנפקה של תעודות אדהאאר בכפר בצפון הודו. זו לא סתם תעודת זהות, אלא תשתית למערכת פיננסית חדשנית במדינה שעדיין מתנהלת במזומן, ולעתים אף בסחר חליפין צילום: רויטרס

"עד לאחרונה חקלאי שעבד בפרויקט הזה ורצה לאסוף את התשלום השבועי שלו היה צריך להגיע לסניף בנק, שבדרך כלל נמצא בכפר אחר. הנסיעות האלה עולות כסף,

שלא לדבר על הזמן ועל ההמתנה בתור שיכולים להימשך יום שלם".

התחליף שאפשר אדהאאר ליום הטרטורים הזה הוא יישומון בסמארטפון, שפועל בהתקן לזיהוי ביומטרי. כל בעל עסק בהודו יכול לקנות את ההתקן ולהפוך למעין סניף בנק מקומי: החקלאי רק צריך להגיע לעסק, לאמת את זהותו ולקבל את משכורתו (בניכוי עמלה שגובה העסק). "לפי החישובים שעשינו, הפתרון הפשוט הזה חוסך למשתתפים בפרויקט 128 רופי, שהם 28% מהכנסת המינימום השבועית", אומר נדהאמוני.

דוגמה נוספת שהוא מציג ליישום של אדהאאר בחיי היומיום היא תקצוב הגז לבישול. "הממשלה מסבסדת את בלוני הגז. הרבה אנשים מנצלים זאת ומוצאים דרכים לקחת עוד בלונים, אז היא מפסידה כסף. עכשיו, עם מערכת הזיהוי הייחודית, הכפילויות נעלמו".

הפוטנציאל

אולם, לאדהאאר יש, כאמור, יישומים רחבים יותר. ב־20 השנים האחרונות שינו הסמארטפונים את חייהם של מאות מיליונים. לאנשים במדינות מפותחות נדמה שעיקר השינוי מתחולל בעולמם, אבל למעשה, המהפך הגדול באמת נרשם דווקא בעולם השלישי — מקומות שבהם השימוש בטלפון קווי לא היה דבר של מה בכך, הוצפו במכשירים סלולריים. אלו ייתרו תחילה את הצורך בטלפונים קוויים, ואחר כך גם את השימוש במחשבים אישיים עם חיבור לאינטרנט.

אחד התחומים שעברו מהפך בזכות החיבור של אזורים לא מפותחים אל הרשת הסלולרית הוא ענף הכספים והבנקאות. השינוי הזה מאפשר לתושבי אזורים נטולי גישה לסניף בנק לקבל כספים מקרובי משפחה רחוקים, למשל, או לשלם בקלות יחסית בעבור שירותים בסיסיים. התוצאה: הבנק העולמי מעריך שבשנים 2011–2014 לבדן, מספר האנשים בעולם שאינם מנהלים חשבון בנק צנח ב־20% (ל־2 מיליארד).

לפי נתונים שאספה פירמת PwC, בהודו יש יותר מ־233 מיליון בני אדם שמעולם לא פתחו חשבון בנק — כרבע מאוכלוסיית הבגירים במדינה (ואגב, רוב החשבונות שכבר נפתחים שם כמעט אינם פעילים, נוכח הקושי הפיזי והטכנולוגי של בעליהם להשתמש בהם). למרות נקודת ההתחלה המאתגרת הזו, להודים יש סיבה טובה לאופטימיות: ב־2011 עמד מספר ההודים נטולי חשבון בנק על 557 מיליון, כלומר חלה ירידה של יותר מ־40% בתוך חמש שנים בלבד. הזינוק בהיקף השימוש בבנקים בהודו הוא אדיר: הקצב שבו ההודים פתחו חשבונות בנק חדשים בין 2011 ל־2014 היה פי חמישה ממקומות אחרים בעולם.

האופטימיות הזו היא גם מנת חלקם של הבנק המרכזי ההודי, שיחד עם הבנקים המסחריים הציג באפריל האחרון את ממשק התשלומים המאוחד (UPI) — מערכת תשלומים דיגיטליים שתאפשר למאות מיליוני הודים, לראשונה בחייהם, גישה למגוון שירותים פיננסיים. כל מה שצריך בשביל להשתמש ב־UPI הוא סמארטפון ואפליקציית UPI, שמאפשרת את כל השימושים של כרטיס דביט או של סניף בנק אינטרנטי.

"כבר שנים שאנו אומרים שמערכת הבנקאות בהודו צריכה לעבור מהפכה", אמר ל"מגזין כלכליסט" נגיד הבנק ההודי לשעבר, רגהוראם רג'אן. "כעת המהפכה הזו כבר מתרחשת. יש לנו כיום בהודו את מערכת התשלומים הציבורית המתקדמת בעולם". בשלב ראשון, העניק בשנה שעברה הבנק המרכזי ההודי 11 רשיונות להקמת בנקים דיגיטליים, שיכולים לטפל בהעברות כספים של עד 10,000 רופי (כ־1,500 דולר). הבנקים האלה עתידים לפעול דרך סמארטפונים, מכשירים שהופכים שכיחים בהודו בקצב מסחרר — מ־29 מיליון אזרחים בלבד שהחזיקו ברשותם סמארטפון ב־2010 עד ל־382 מיליון שצפויים להחזיק מכשיר עד סוף השנה, כאשר התחזיות מדברות על המשך צמיחה מהירה במספר מחזיקי הסמארטפונים במדינה גם בשנים הבאות. בהתאם, מרבית החברות שקיבלו את האישור הראשוני להקים בנקים דיגיטליים הן חברות תקשורת ואינטרנט כמו ספקית הסלולר הגדולה בהודו איירטל, וענקית הקמעונאות המקוונת הסינית עליבאבא.

אבל, לדברי נדהאמוני, המהלך לא היה מתאפשר אילולא ההטמעה המוצלחת של אדהאאר. "עוד לפני ה־UPI, האדהאאר איפשר שימוש בכל מיני צורות של בנקאות: הבנקים כיום בהודו מצמידים את מספר האדהאאר למספרי הלקוחות, מה שמאפשר ללקוחות לשלוח כסף למישהו אחר עם זיהוי טביעת אצבע, למשל. ה־UPI מספקת לבנקים אופציות נוספות, כמו להציע שירותי בנקאות מלאים דרך האפליקציה".

בהודו מקווים לשחזר הצלחה של מערכת דומה בשם סאפאריקום שהושקה בקניה ב־2007, וכיום משתמשים בה כ־22 מיליון איש, כמחצית מהקנייתים. האתגר ההודי הוא גדול יותר משני טעמים: ראשית גודל האוכלוסייה, ושנית אופי המערכת, שתשמש פלטפורמה למגוון יישומונים לסמארטפון, בנוסף ליישומון הבסיסי שמקנה גישה אליה. כך למשל, היישומון "נובופיי" שמפותח בחממת הסטארט־אפים קושלה לאבס שבראשה עומד נדהאמוני, יאפשר לעסקים קטנים בהודו לקבל תשלומים דיגיטליים מלקוחות, ואפילו לשמש מעין סניף בנק מקומי קטן שיציע למקומיים שירותים בנקאיים באמצעות האפליקציה, כולל משיכת מזומן מקופת בית העסק — מה שיחסוך ללקוחות נסיעה לכספומט שנמצא בדרך כלל במרחק כמה שעות, ויספק לבעלי העסק אפיק הכנסה נוסף. 

סריקאנת נדהאמוני, לשעבר המנהלה טכנולוגי של אדהאאר, וכיום מנהל חממת הטכנולוגיה של ויגוד קושלה. "אנחנו במגעים עם מדינות באפריקה ובאירופה"

עד עתה הודיעו 21 בנקים הודיים שיעניקו שירותי UPI, מה שאומר שעבור לקוחות הבנקים האלה גם יישומון הבנק הרגיל יוכל לשמש כשער ל־UPI.

הפינטק

בעתיד הקרוב, ה־UPI אמור לשמש גם כמקפצה לכל תעשיית הפינטק בהודו. נדהאמוני מנהל היום בבנגלור את חממת הסטארט־אפים קושלה־לאבס, שהקים וינוד קושלה, משקיע הון סיכון, וממנה אמורות לצאת החברות שימצו את הפוטנציאל של UPI ושל אפשרויות אחרות לשירותים פיננסיים דיגיטליים.

לפי דו"ח שפרסמה פירמת רואי החשבון KPMG בחודש שעבר, ענף הפינטק בהודו, שמגלגל כיום 1.2 מיליארד דולר, צפוי להכפיל את גודלו ולגלגל 2.4 מיליארד דולר עד 2020. מספר עסקאות מימון האנג'ל עלה מ־370 ב־2014 ל־691 ב־2015. היקף ההשקעות עלה מ־247 מיליון דולר ב־2014 ל־1.5 מיליארד דולר בשנה שעברה — כלומר, יותר מפי חמישה.

לדברי נדהאמוני, יש שלושה גורמים שהופכים את הודו לחזית הבאה של הפינטק. הראשון הוא ההטמעה המוצלחת של אדהאאר. השני הוא תמריצים שהממשלה נותנת למו"פ בתחום. מעבר לכך, הוא מסביר, "העובדה שיותר ממיליארד הודים כיום הם בעלי טלפון סלולרי ומספר אדהאאר מעיד שחצינו את קו פרשת המים מבחינה טכנולוגית. המצב הזה, של מעבר מהיר מהיעדר תשתיות לתפוצה רחבה של תקשורת סלולרית, מאפשר זינוק דומה גם בשירותים הפיננסיים. כך שממצב שבו אנשים כמעט לא ביקרו בבנקים, לרובם יכול להיות היום סניף בנק בקצה היד".

הניתוח הזה קיבל סימוכין במחקר משותף לגוגל ולחברת הייעוץ BCG, שפורסם ביולי והעריך כי הודו תהפוך לאחד ממרכזי הפינטק המובילים בעולם הודות לארבע מגמות. הראשונה, שאותה כבר ציין נדהאמוני, היא הדיגיטיזציה המהירה של החברה ההודית. השנייה היא נכונות הממשלה להתאים את הרגולציה לסביבה המשתנה כדי לעודד השקעה בפינטק. מגמה שלישית היא הפריחה חסרת התקדים של אמצעי תשלום דיגיטליים, תחום צומח במהירות שאליו נכנסות חברות הודיות ובינלאומיות מענף הבנקאות, התקשורת, המסחר המקוון והאשראי. המגמה הרביעית והחשובה ביותר היא קצב האימוץ של אמצעי תשלום דיגיטליים בהודו: בשנים 2012–2015, היקף העסקאות שנעשה באפליקציות בנקאות במכשירים ניידים זינק ב־94%, והיקף העסקאות שנעשו בתשלום באמצעות מכשירים ניידים וכרטיסים דיגיטליים משולמים מראש זינק ב־124%.

המשקיעים לא נשארו אדישים למגמות הללו. כך למשל, ענקית המסחר המקוון הסינית עליבאבא השקיעה בחברת One97, שמפעילה את הארנק האלקטרוני הנפוץ בהודו, Paytm, ומוערכת ב־4 מיליארד דולר. עם זאת, הפריחה בפינטק ההודי הגיעה בד בבד עם פריחה עולמית: מספר החברות בתחום הכפיל את עצמו בחמש השנים האחרונות ונאמד כעת באלף, וההשקעות בהן גדלו פי שישה, ל־20 מיליארד דולר בשנה.