יומן גמילה: מה קורה לאדם מכור למידע כשהוא מתנתק מהטכנולוגיה?

מטח בלתי פוסק של חדשות, רכילות ותמונות הופך אותנו לנרקומנים של מידע. זה שבר אותי. זה עלול לשבור גם אתכם.

-אנדרו סאליבן

אנדרו סאליבן צילום מסך: Youtube

אנדרו סאליבן הוא עיתונאי, סופר, פרשן ומחלוצי הבלוגרים הפוליטיים. בשנות התשעים היה עורך המגזין "ניו ריפאבליק", ובמרוצת הקריירה העיתונאית שלו כתב בין היתר ל"ניו יורק טיימס", "טיים" ו"אטלנטיק" ולאתר "דיילי ביסט". בשנת 2000 החל לפרסם את הבלוג The Daily Dish, שעסק בנושאים של פוליטיקה, כלכלה וחברה ונהפך לאחד המשפיעים והנקראים ברשת. ב־2009 נכלל סאליבן ברשימת 25 המשפיעים בתקשורת של המגזין “פורבס”.סאליבן, יליד אנגליה, הוא הומוסקסואל מוצהר, נשא HIV, שניהל קמפיין מחאה מתוקשר נגד הרשויות האמריקאיות בדרישה לקבל אזרחות חרף היותו נשא של הנגיף. ב־2011 הוכתר המאבק בניצחון. ב־2015 פרש מניהול הבלוג.סיפורו מובא לכם במוסף "כלכליסט"

ישבתי באולם מדיטציה גדול בבית תפילה במסצ'וסטס, והושטתי יד להוציא את האייפון שלי מהכיס. העברתי אותו בכניעה לאשה שעמדה בקדמת החדר, שהחזיקה בגאווה סלסילה וזרחה כמו כומר עם קערות תרומות. בדרכי חזרה למושב הרגשתי דקירה פתאומית של פאניקה. אילולא כולם בהו בי, הייתי מסתובב מיד ומבקש את המכשיר בחזרה. אך לא עשיתי זאת. זכרתי למה באתי לפה.

שנה לפני כן, כמו מכורים רבים, יכולתי לחוש את הקריסה האישית מתקרבת. במשך עשור וחצי הייתי אובססיבי לרשת, פרסמתי בבלוג שלי כמה פוסטים ביום, שבעה ימים בשבוע, ובסופו של דבר אספתי צוות שרעה בשדות האינטרנט כל 20 דקות. הבקרים שלי החלו בצלילה לתוך זרם התודעה של הרשת: קפיצה מאתר לאתר, מציוץ לציוץ, ממבזק לאייטם, סריקה של אינספור תמונות וסרטונים והתעדכנות בממים. במרוצת היום שחררתי תובנות ובדיחות על מה שהתרחש לא מזמן, או על מה שקורה ממש עכשיו. הייתי בדיאלוג אינסופי עם הקוראים, שבתורם עקבו, שיבחו, לעגו ותיקנו. המוח שלי מעולם לא היה טרוד במגוון רב כל כך של נושאים, באופן פומבי כל כך, במשך זמן רב כל כך.

הייתי מהמאמצים הראשונים של מה שנקרא כיום "חיים ברשת". וככל שחלפו השנים, הבנתי שאני לא לבד. פייסבוק איפשר לפתוח מעין בלוג אישי והעניק לאנשים קהל. יותר ויותר אנשים רכשו סמארטפון והתחברו למבול של תוכן קדחתני, שאילץ אותם לשחות בגאות האינטרנטית. טוויטר התגלה כבלוג של הגיגים קלילים, עם משתמשים מכורים לפידבק ופוריים יותר ויותר. בהמשך הגיעו האפליקציות והציפו את מה שנותר מהזמן הפנוי שלנו. החיים הווירטואליים היו בכל מקום ובכל זמן, לעולם לא עוצרים ומתעדכנים תמידית. אני זוכר איך ב־2007, כשהחלטתי להעלות את קצב העדכונים בבלוג שלי לאחד כל חצי שעה, העורך שלי הסתכל עליי כאילו השתגעתי. כעת השיגעון הפך בנאלי. הקצב המהיר של הבלוגרים המקצועניים, שבעבר לא היה עולה על הדעת, נהפך לברירת המחדל של כולם.

מנגד, התגמולים היו רבים: קהל של עד 100 אלף אנשים ביום, עסק ניו־מדיה ממש רווחי, זרם בלתי פוסק של דברים שהציקו, החכימו או הכעיסו אותי, נישה במרכז העצבים של השיח העולמי ודרך למדוד הצלחה - במספרים גדולים ויפים - סיפקו מבול מתמיד של דופמינים לאגו שלי. הרגעתי את עצמי במחשבה שאני ממציא את עצמי מחדש ככותב בעידן האינטרנט. הבעיה היתה שלא הצלחתי להמציא את עצמי מחדש כבן אדם.

ניסיתי לקרוא ספרים, אך היכולת הזו חמקה ממני ולאחר כמה עמודים השתוקקו האצבעות שלי למקלדת. ניסיתי לעשות מדיטציות, אך המוח שלי מחה בכל פעם שניסיתי להרגיע אותו. ההקלה היחידה שיכולתי לסבול היתה באימוני ספורט, שעה אחת ביום. לאורך זמן, בעולם הווירטואלי המחלחל הזה, הצפיפות המקוונת הפכה רועשת יותר ויותר. אף שבכל יום ביליתי שעות לבדי ובדממה, מחובר ללפטופ, הרגשתי שאני נמצא בקהל קקופוני של מילים, תמונות, קולות, רעיונות ורגשות; מנהרת רוח של רעש מחריש אוזניים ומשתק. התחלתי לחשוש שהדרך החדשה הזו לחיות נהפכה לדרך לא־לחיות.

בחודשים האחרונים של ההתמכרות הבנתי שכמו כל נרקומן, חייתי בהכחשה. במשך זמן רב התייחסתי לחיים המקוונים שלי כתוספת לחיים האמיתיים, כמעין תותבת. נכון, ביליתי שעות רבות בתקשורת עם אחרים כקול חסר גוף, אך החיים האמיתיים והגוף שלי עדיין היו איתי. אבל לנוכח ההידרדרות בבריאותי ובאושר שלי, התחלתי להבין ששתי האפשרויות לא יכולות לחיות יחד: כל שעה שביליתי באינטרנט היתה שעה שבה לא ביליתי בעולם הפיזי; כל דקה שבה הייתי מעורב באינטראקציה וירטואלית היתה דקה שבה לא הייתי מעורב במפגש אנושי; כל שנייה שהקדשתי לחידוני טריוויה היתה שנייה פחות שהקדשתי למחשבות, לרוגע או לרוחניות. "מולטי־טאסקינג" היה אשליה. זה היה משחק סכום אפס: חייתי או כקול באינטרנט, או כבן אדם בעולם שבו בני אדם חיו מאז ומעולם.

ולכן החלטתי, לאחר 15 שנה, לחיות במציאות.

כל דקה שבה הייתי מעורב באינטראקציה וירטואלית היתה דקה שבה לא הייתי מעורב במפגש אנושי. זה היה משחק סכום אפס: חייתי או כקול באינטרנט, או כבן אדם בעולם איור: יזהר כהן

מאז המצאת הדפוס, כל המצאה חדשה בטכנולוגיית המידע לוותה בחששות מבואו של קץ העולם: החל בפחד שגישה קלה לתנ"ך המתורגם לאנגלית תחסל את הנצרות האורתודוקסית, דרך הסלידה בשנות החמישים ממדיום הטלוויזיה הצעיר והברברי, הקליידוסקופ של ריבוי ערוצי הטלוויזיה בשלהי המאה ה־20, וכלה במרחב האינסופי של האינטרנט. עם זאת, החברה הצליחה תמיד להתאים עצמה לשינויים בלי לגרום נזק בולט. לכן אפשר להימנע מהתייחסות לעידן החדש הזה של הסחת דעת המונית כדיסטופיה מחודשת.

אך העידן הזה בהחלט מייצג קפיצה גדולה אפילו לעומת העבר הקרוב. בכל דקה משתמשי יוטיוב מעלים 400 שעות של סרטונים, ומשתמשי טינדר מדפדפים על פרופילים יותר ממיליון פעמים. בכל יום יש מיליארדי לייקים בפייסבוק. אתרי חדשות משחררים אייטמים בקצב מסחרר ומוסיפים פרטים בכל כמה דקות. אותה ידיעה מקבלת אינספור כיוונים חדשים בבלוגים, בפייסבוק, בטאמבלר, בציוצים. את עיקר התוכן הזה (כך נקראים כיום כתיבה, סרטונים ותמונות) אנחנו סופגים לא על ידי בחירה פעילה כמו רכישת עיתון, או פנייה לאתרים המועדפים עלינו: אנחנו מופנים לכיסי המידע האלה באמצעות הפרעות קטנות במדיה החברתית, המופנות אלינו ברלבנטיות ובדיוק מותאמים אישית. אנשי הטכנולוגיה של עמק הסיליקון והאלגוריתמים שהם משפרים בהתמדה גילו את הפיתיון שגורם לנו לקפוץ כדגיגונים תמימים. לשום צורה קודמת של טכנולוגיה לא היה עומק הידע הזה לגבי לקוחותיה, או יכולת גדולה יותר להתחבר לתודעתם ולשמור אותם מעורבים.

המעורבות הזו לעולם לא מסתיימת. לפני זמן לא רב גלישה באינטרנט היתה פעולה שבוצעה מול המחשב: היינו נעלמים במחילת הארנב של לינקים, ואחרי כמה שעות עולים מעל פני השטח ומתחברים מחדש לעולם. המצאת הסמארטפונים הפכה את מחילת הארנב לניידת, מזמינה אותנו להיאבד בתוכה בכל שנייה. המידע חדר לכל רגע ער בחיינו, והוא עשה זאת במהירות מפתיעה: לפני עשר שנים לא היו כלל סמארטפונים, ולפני חמש שנים רק לשליש מהאמריקאים היה סמארטפון. כיום לקרוב לשני שלישים יש מכשיר כזה, והנתון מטפס ל־85% בקרב צעירים ובני נוער. בסקר שערך אשתקד מכון פיו טענו 46% מהאמריקאים שיתקשו לחיות בלי הסמארטפון שלהם. המספר המצומצם של מקומות שבהם היה אפשר להיות לא זמינים - מטוסים, הרכבת התחתית, הטבע - הולך ומתמעט במהירות. ייתכן ש"המקום הבטוח" היחיד שנותר הוא המקלחת.

אני מגזים? סקר אחר מצא כי השימוש המצטבר של בני נוער וצעירים במכשירי טלפון מגיע בממוצע לחמש שעות ביום ב־85 מקרים נפרדים. נתון מרשים נוסף: המשתמשים אינם מודעים לרמת ההתמכרות שלהם, ומעריכים כי הם משתמשים בטלפון כמחצית מהפעמים שבאמת עשו זאת. בין שהם מודעים לכך או לא, טכנולוגיה חדשה השתלטה על שליש משעות הערות של הצעירים האלה.

ההפרעות הללו כמובן מרגישות לרוב נעימות, מכיוון שהן בדרך כלל מגיעות מצד חברים. הסחות הדעת מתקשרות לאנשים שמכירים (או חושבים שמכירים), וזו הגאונות של המדיה החברתית. מאז ראשית האבולוציה אהבו בני אדם רכילות, אהבה שמיוחסת בעיקר לצורך לחלוק חדשות עם חברים ומשפחה בעוד הרשתות החברתיות שלנו מתרחבות. התמכרנו למידע כפי שהתמכרנו לסוכר. נער או נערה טיפוסיים המשתמשים בסנאפצ'ט מחליפים 10–400 אלף תמונות עם חברים, ובזמן שהתמונות מצטברות, הן מייצרות ניקוד שמשקף את הפופולריות והמעמד החברתי. וכשאנחנו נשטפים בזרם בלתי פוסק של מידע, חדשות ורכילות על הסובבים אותנו, אנחנו מתקרבים לחוסר אונים.

ביום השני של סדנת המדיטציה התחלתי להבחין בפרטים כמו צבע עלי השלכת, מרקם החזזית על גזע העץ, האופן שבו השורשים מתפתלים כדי להתגבר על חומות אבן. כשהושטתי יד לקחת את הטלפון ולצלם את זה, נתקלתי בכיס ריק איור: יזהר כהן

בתשעת החודשים הקודמים שיפרתי את יכולות המדיטציה שלי, אך בקבוצה הזו הייתי טירון. הדממה, כך התגלה לי, היתה חלק אינטגרלי מחייהם של האנשים האלה, ואופן התנועה הפשוט שלהם, הדרך שבה החליקו במקום ללכת וההבעה הפתוחה על הפנים שלהם — ריתקו אותי. מה הם חוו אם לא רמות מטורפות של שעמום?

כשהייתי מחובר לטלפון התרגלתי לרעש ורבלי וויזואלי, הפצצה בלתי פוסקת של מילים ותמונות, ועדיין הרגשתי מבודד להפליא. בקרב מתרגלי המדיטציה הייתי לבדי בדממה ובאפלה, אך בכל זאת הרגשתי כמעט כמו אחד מהם. קצב הנשימה שלי הואט, המוח שלי נרגע, הגוף שלי הפך זמין יותר עבורי. יכולתי להרגיש אותו מעכל ומרחרח, מגרד ופועם. זה הרגיש כאילו המוח שלי התרחק מהאבסטרקטי והמרוחק לעבר המוחשי והקרוב. דברים שבדרך כלל חמקו ממני החלו לעניין אותי. ביום השני לשהותי התחלתי לשים לב לא רק לאיכות של אורות הסתיו המשתקפים בין העלים, אלא גם לכתמים הצבעוניים של עלי השלכת, למרקם של החזזית על גזע העץ, לאופן שבו השורשים מתפתלים כדי להתגבר על חומות אבן. הדחף הראשוני שלי לקחת את הטלפון ולצלם את זה נתקל בכיס ריק, לכן רק הסתכלתי סביבי. בשלב מסוים הלכתי לאיבוד ונאלצתי להסתמך על חוש הכיוון שלי כדי למצוא את דרכי. לראשונה זה שנים לא סתם שמעתי את ציוץ הציפורים, אלא ממש הקשבתי לו.

עד מהרה נעלמו עולם ה"חדשות" ושנת הבחירות מהמודעות שלי. המוח שלי שוטט לממד מעין טראנסי, כמו זה שנתקלתי בו שנים קודם לכן כשצפיתי בסרט התיעודי "Into Great Silence", שעוסק במנזר שתקנים עתיק באלפים. באחת הסצנות נזיר מתחיל מטפל בערוגת גינה. בעודו עובר ממטלה אחת לאחרת, נראה שהוא נמצא בממד אחר לגמרי. הוא עובר מחלקה לחלקה, אך לא נראה ממוקד בהגעה למקום מסוים, אלא יותר כאילו הוא צף או גולש במודע. כעת הבנתי שהוא חמק מהקונבנציות המודרניות של מושג הזמן. הוא לא היה במירוץ נגדו, לא פחד לבזבז אותו, לא התחמק מהחדגוניות שרובנו נרתעים ממנה. כשהבטתי בחבריי למדיטציה מטיילים ביערות, כשעיניהם פעורות אך לא זמינות עבורי, חשתי בהאטת השעון, בהתרופפות הקצב שמאלץ את העולם המודרני לפסוע על הליכון עד למוות. הרגשתי בטעם החירות שכל בני האדם הכירו בעבר ושהתרבות שלנו נחושה לשכוח.

אך כפי שלמדתי בשנותיי כבלוגר, משפחה שעסוקה בטלפון בזמן הארוחות המשותפות אינה באמת יחד. להגדרתה של טרקל בני המשפחה הזו הם "לבד יחד". אתם נמצאים במקום שבו תשומת הלב שלכם נמצאת: אם אתם צופים במשחק כדורגל עם הבן שלכם ובמקביל מסמסים לחבר, אינכם לגמרי עם הילד, והוא מודע לכך. להיות באמת ובתמים עם אדם נוסף פירושו לחוות איתו את המצב, לקלוט אינספור סימנים קטנים מהעיניים, הקול, שפת הגוף וההקשר, ולהגיב לכל ניואנס, לעתים אפילו באופן לא מודע. אלו הם הכישורים החברתיים העמוקים ביותר שלנו, שפותחו במשך עידנים. הם הופכים אותנו לאנושיים.

ההמרה המהירה של המציאות במציאות וירטואלית מצמצמת את האינטראקציה הזו, אף שהיא מכפילה את מספר האנשים שאנחנו מתקשרים איתם. אנחנו זונחים את עושר המידע שאפשר לקבל מלהיות עם אדם אחר. אנחנו מצמצמים את אותם אנשים להגדרות כלליות — חבר בפייסבוק, תמונה באינסטגרם, הודעה — בעולם מבוקר ומבודד, נטול מעמסות של אינטראקציה אנושית ממשית. אנחנו נהפכים ל"אנשי הקשר" זה של זה, צללים יעילים של עצמנו.

שימו לב באיזו תדירות נמוכה אתם משתמשים כיום בטלפון כדי ממש לשוחח עם מישהו אחר. שליחת הודעה היא קלה, מהירה ומעיקה פחות. שיחת טלפון עלולה להימשך יותר זמן, ולחייב אותנו להתמודד עם ההתנהגות החריגה, הנטיות המוזרות או הצרכים הרגשיים של הזולת. שלא לדבר על ההבדל בין להתחיל עם מישהו בבר לבין לעבור על פרופילים בטינדר בתקווה למצוא התאמה. הדרך הראשונה אינה יעילה ומחייבת השקעה (ובזבוז) זמן, בעוד השנייה הופכת בני אדם לבגדים התלויים בארון בלתי נגמר.

אין פלא שאנחנו מעדיפים אפליקציות. עולם שלם של תגובות אינטימיות מרוקן לכדי דפדוף אחד ומרוחק. אנחנו מסתירים את הפגיעות שלנו, מרטשים חסרונות ומוזרויות, ומקרינים את הפנטזיות שלנו על התמונות שעוברות לפנינו. דחייה עדיין כואבת — אבל הכאב פוחת כששידוך וירטואלי חדש צץ באופק. הפכנו את המין לבטוח אף יותר לאחר שרוקנו אותו מחדוות ההפתעה והסיכונים, ולעתים אפילו מהנוכחות הפיזית כולה. הזמן שאנחנו משקיעים בשיטוטים באתרי ההיכרויות גדול מהזמן שיצא לנו לבלות עם מושא התשוקה שלנו.

הכישורים האנושיים הוותיקים ביותר שלנו מתנוונים. GPS, לדוגמה, מאפשר לנו לנווט במקומות שאנחנו לא מכירים, אך מוביל לכך שאנחנו כלל לא רואים, שלא לדבר על זוכרים, את פרטי הסביבה שלנו, ולא מפתחים את הזיכרונות שמעניקים לנו תחושה של מקום ושליטה. אוטומציה וחיים מקוונים הפחיתו משמעותית את מספר האנשים שבונים דברים פיזית — משתמשים בידיהם, בעיניהם ובגופם כדי ליצור כיסא, בגד, כלי נגינה. הפכנו להיות המין האנושי שאנחנו על ידי שליטה בכלי עבודה, הפיכתם לתוספת חיה ומתפתחת של הגוף והנפש שלנו. מה שנתפס בתחילה כמשעמם וחוזר על עצמו מתפתח לכדי מיומנות – ומיומנות היא שמעניקה לבני אדם הערכה עצמית וכבוד הדדי.

נכון, חיים מקוונים וממוחשבים הם יעילים יותר וכלכליים יותר. הם מחסלים מונוטוניות וזמן "מבוזבז" בדרך להשגת יעדים פרקטיים. אך בו בזמן הם מונעים מאיתנו את הסיפוק והגאווה מפיתוח מיומנויות המתלווה למילוי מטלות יומיומיות. המניעה הזו מורגשת באופן חמור יותר בקרב אנשים שהמטלות הללו הן פרנסתם — וגם הזהות שלהם. השליטה הצנועה בחיינו הפרקטיים מילאה אותנו במשך עשרות אלפי שנים, עד שהטכנולוגיה והקפיטליזם החליטו שהיא לגמרי בת חליפין. אם רוצים לגלות מדוע התפשט הייאוש במהירות בקהילות רבות שנותרו מאחור, כדאי להתחיל מההתנוונות של משלחי יד פרקטיים מהעבר ומהמשמעות שאלה העניקו לאנשים.

כך קרה גם לקשרים שנהגנו ליצור באינטראקציות יומיומיות: הנהונים ומילות נימוס עם השכנים, זיהוי יומי בחנות או ברחוב. גם במקרים האלה ההילה של אינטראקציה וירטואלית משמידה את המרחב הממשי של הקהילה. כשאנחנו נכנסים לבית קפה שבו כולם עסוקים בעולמות המקוונים הפרטיים שלהם, אנחנו מגיבים על ידי הקמת עולם כזה משל עצמנו. כשהאדם שלידכם עונה לטלפון ומדבר בקולי קולות כאילו אינכם קיימים, אתם מבינים שבמרחב הפרטי שלו אכן אינכם קיימים. לאט־לאט כל הרעיון של מרחב ציבורי שבו נפגשים, מתקשרים ולומדים מהזולת — מתנדף.

הוא סיפר כיצד נהג פעם במכונית וברדיו התנגן שיר של ברוס ספרינגסטין. השיר עורר בו תחושה פתאומית ולא צפויה של עצב, ואינסטינקטיבית הוא ניגש לסמס לכמה שיותר חברים. אבל אז הוא שינה את דעתו, השאיר את הטלפון במקומו ועצר בשולי הדרך כדי לבכות. לראשונה הוא הותיר לעצמו להיות לבד עם רגשותיו, להיות מוצף על ידיהם, לחוות אותם בלי הסחת דעת מיידית ובלי סיוע דיגיטלי. ואז הוא הצליח לגלות, באופן שרחוק כל כך מרבים מאיתנו, את ההקלה שבזחילה החוצה ממחילת היגון בכוחות עצמיים. הרי אם הנפש לא חווה יותר לילה אפל שאינו מואר על ידי מסך המכשיר, אז גם אין בוקר של חוסר תקווה, או כפי שהוא אמר על העולם מלא הסחות הדעת שבו אנחנו חיים כיום: "לא חשים עצובים לגמרי או שמחים לגמרי, פשוט מרגישים סוג של שביעות רצון עם המוצרים. ואז מתים. לכן אני לא רוצה לקנות לבנות שלי טלפון סלולרי".

כשאתם נכנסים לבית קפה שבו כולם עסוקים בעולמם המקוון הפרטי, אתם מגיבים על ידי הקמת עולם כזה משלכם. כשהאדם שלידכם עונה לטלפון בקולי קולות כאילו אינכם קיימים, זה קורה כיוון שבמרחב הפרטי שלו אכן אינכם קיימים. המרחב הציבורי התנדף איור: יזהר כהן

שנים לאחר מכן הבנתי שספגתי לא מעט מהיגון שלה, תוצאה של שמיעת צרחות התסכול והסבל שלה בריבים המפחידים עם אבי, בלי לדעת כיצד אפשר להפסיק את זה או לעזור לה. אני זוכר שראיתי אותה מתפרקת ובוכה במכונית כשבאה לאסוף אותי מבית הספר היסודי, רק מהמחשבה שעליה לשוב הביתה; או שהחזקתי אותה כששפכה את לבה בפניי ביללות ובלחישות על חייה התקועים בעיירה קטנה שבה היתה תלויה לגמרי בבן הזוג. בילדותי היא נלקחה ממני מספר פעמים, מאז הייתי בן ארבע, ואני זוכר את המסדרונות והחדרים של המוסדות שבהם אושפזה.

ידעתי שהשריטה מהטראומה הזו עוד מדממת בנשמתי. ביליתי שני עשורים בטיפולים פסיכולוגיים, פורם ובוחן את הסוגיה, מבין כיצד הפכה את הרעיון של יצירת אינטימיות עם אחרים למאיים, כיצד הפכה את התקף הדיכאון שלי בגיל הנעורים לחמור יותר, וכיצד החיים עם כאב מסוג זה, הנובע מהמקור החזק ביותר של אהבה בחיי, הפך אותי לשבר כלי שאני כיום. אך מעולם לא חשתי את זה באופן כה מוחשי. היה נראה שאחרי שהסרתי באטיות ובהדרגתיות כל הסחת דעת מחיי, נעמדתי פתאום מול אותו הדבר שמפניו הסחתי את דעתי. עצרתי להישען על גזע עץ, ומצאתי את עצמי רכון קדימה ומייבב מעוצמת הכאב החדש שהכה בי.

הפעם, גם לאחר שמצאתי את דרכי חזרה לאולם המדיטציה, לא חשתי הקלה. לא יכולתי להתקשר לבעלי או לחבר לשוחח על כך. לא יכולתי לבדוק מיילים, לרענן את האינסטגרם או לשלוח הודעה למישהו שיוכל לחלוק עמי את הכאב. לא יכולתי לשאול את שאר האנשים בסדנה אם הם חוו דבר דומה. חיכיתי שמצב הרוח שלי ישתפר, אך הוא רק החמיר. שעות עברו להן בדממה כשלבי דופק בעצבנות ומוחי כואב.

החלטתי שאצליח להתרחק קצת מהכאב אם אתאר את מה שאני מרגיש. בתחרות המילים שהתקיימה בראשי ניצחו המילים "סבל קיצוני". למחרת, בפגישה עם היועץ שצוות אליי, המילים פשוט נשפכו החוצה. לאחר הווידוי הלחוץ והמיוסר שלי, הוא הביט בי, בגבה אחת מורמת ובחצי חיוך, ואמר בחום: "זה נורמלי לגמרי. אל תדאג, תהיה סבלני, זה ייפתר מעצמו". ועם הזמן זה קרה. יום לאחר מכן החלה התחושה הרעה לשקוע, המדיטציה שלי השתפרה, העצבות נהפכה למעין רוגע ומנוחה. רגשות נוספים מהילדות שלי צפו ועלו: היופי של היערות, ההנאה שבחברים, התמיכה של אחותי, האהבה של סבתי. התחושה המשופרת לא הרגישה כמו התערבות אלוהית או תוצאה של מאמץ מסוים, אלא יותר כמו תהליך טבעי של שחזור, ריפוי והתאוששות. היא הרגישה כמו מתנה עתיקה שנקברה עמוק.

הקפיטליזם המודרני הפך את העסקים למרכז התרבות שלנו, ואת המילוי היעיל של צרכים ורצונות למטרה הקולקטיבית העיקרית. נהפכנו לציביליזציה שמבצעת דברים. דממה נהפכה לאנכרוניזם, אפילו סמל לאמונות התפלות המיותרות שהשארנו מאחור. מהפכת הסמארטפון יכולה להיתפס כמסמר האחרון בארון הקבורה של השקט, כשהשאריות האחרונות של הדממה מתמלאות בשיטתיות בעוד גירויים ורעשים.

עם זאת הצורך שלנו בשקט לא נעלם לגמרי, מכיוון שההישגים הפרקטיים שלנו, מרשימים ככל שיהיו, אינם מצליחים לספק אותנו. הם תמיד פותחים דלת לרצונות וצרכים חדשים, דורשים עדכון או תיקון, לעולם חסרים דבר מה. המאניה של חיינו המקוונים חושפת זאת: אנחנו ממשיכים לדפדף בסמארטפון מכיוון שלעולם איננו מסופקים לגמרי. הפילוסוף הבריטי מייקל אוקשוט (Oakeshott) כינה את האמת הזו "הדד־לייניות של העשייה". נראה שאין סוף לפרדוקס הזה של החיים הפרקטיים, ואין מוצא, רק רצף אינסופי של מאמצים שכולם נועדו מראש לכישלון.

המרחב היחיד שהיה דומה נמצא בספרייה, וגם שם הצביעה הדממה על משהו מעבר: על למידה שחייבה זמן וסבלנות, על מרדף אחר אמת שמותירה את הפרקטיות מאחור. כמו דקת הדומייה שבה אנחנו מכבדים קורבנות של אסון, הפעולה של אי־דיבור מסמלת שאנחנו מגיבים למשהו עמוק יותר מהשגרה, משהו עמוק ממה שמילים מבטאות. אני זוכר את הנחת שמיכת הטלאים להנצחת קורבנות האיידס בוושינגטון, ב־1987: בשדרה שמובילה מהקונגרס לבית הלבן נאסף קהל רב ונשמעו פטפוטים רבים. אבל ככל שהאנשים התקרבו והפנימו יותר את האבל הגולמי, הקולות הלכו ונדמו וריקנות גדולה מילאה את האוויר. היה נדמה שהדממה מנסה לומר: זה שונה. אלה אינם החיים הרגילים שלנו.

מרבית הציביליזציות, לרבות זו שלנו, הבינו זאת בעבר. ההיסטוריון דיארמייד מקולוך (MacCulloch) טוען כי לפני אלפי שנים האלוהים חסר השם של היהודים, השומר לרוב על שתיקה ולא תמיד ניתן להבנה, הצטלב עם רעיון הנשגבות של אפלטון ויצר אי־שלמות שמילים לא יכולות לתאר באופן מדויק ושנמצאת מעבר להבנה האנושית. האל הנסתר של כתבי היהדות והנצרות דיבר לעתים קרובות בלי לומר מילה. ישו, כמו בודהה, חשף באמצעות שתיקתו יותר מכפי שחשף במילים. המסורת היהודית־נוצרית מכירה במתיחות שבין רעש לדממה. השבת מייצגת כפייה קולקטיבית של שקט יחסי, רגע של רוגע להרהור. במשך מאות שנים היא הגדירה מדי שבוע חלק מהחיים הציבוריים של המערב — עד שהתפוגגה בלי חרטה לטובת הקקופוניה המסחרית המאפיינת את שני העשורים האחרונים. בדיוק כפי שהתאורה הציבורית המודרנית העלימה את הכוכבים מהשמים הנראים לעין, כך גם המכוניות, המטוסים, המפעלים והמסכים הדיגיטלים המהבהבים התאחדו כדי לשדוד מאיתנו את הדממה, שבעבר נתפסה כחיונית לבריאותו של הדמיון האנושי.

זה משנה אותנו, ומעלים באטיות, בלי שנבחין בכך, את המרחבים שבהם נוכל להשיג דריסת רגל באותם חלקים של נפשנו שאינם שבויים של לחץ תמידי, רצונות או חובות. הסמארטפון גירש את כל החלקים הללו. המשורר והפילוסוף האמריקאי הנרי דיוויד ת'ורו פרסם את הקינה שלו נגד הלחצים הללו לפני יותר ממאה שנים: "הלכתי ליער מפני שחשקה נפשי לחיות מתוך יישוב הדעת, להתייצב רק בפני המציאות העיקרית של החיים, ולהיווכח אם אין לאל ידי ללמוד מה שיש בה כדי ללמדני. לא רציתי שלפני מותי יתגלה לי שלא ראיתי חיים בעולמי. לא חפצתי לחיות חיים שאינם ראויים לשמם, שהרי כה יקרים הם החיים" (תרגם ראובן אבינועם, הוצאת מוסד ביאליק).

האנשים האלה, האדריכלים של עולם האינטרנט שלנו, באים לפה כדי לברוח מאותו דבר שהם שחררו ותוקף את כולנו. הם באים לשממה שאליה הקליטה הסלולרית לא מגיעה, שבה האתיקה היא של שוויון חברתי והאווירה היא של עצמאות קיצונית, ונאלצים לתקשר רק כבשר ודם עם אנשים בשר ודם אחרים, ובלי היררכיה. הם רוקדים, מתנסים, בונים קהילות. עבור רבים זו נקודת השיא של השנה שלהם: עולם נפרד לפנטזיות וחברויות, המועצם על ידי סמים שמגבירים את תחושת החמלה, הפליאה וההשתאות.

כמו קרנבל מימי הביניים, הצורה החדשה הזו של דת הופכת על ראשן את הקונבנציות ששולטות בחיינו. כמו שסתום בטיחות היא משחררת את הלחץ המצטבר עקב הקקופוניה ברשת שלנו. אף שקל ללעוג לה, היא מנסה להשיג את מה שהתרבות שלנו סיפקה בקביעות בעבר, והיא חושפת שאיננו חסרי אונים לגמרי בעידן הסחות הדעת. התחושה היא שאנחנו יכולים לאזן את העולם, ללמוד מחדש את מה שזנחנו, לנהל את הנוירוזות שלנו כך שלא ישתלטו עלינו.

לאחרונה עולים סימנים לקיום האפשרות הזו של תיקון אנושי. על פי סקר של איפסוס, ב־2012 היו בארה"ב 20 מיליון אנשים שעסקו ביוגה, והשנה המספר כבר הכפיל את עצמו. מדיטציית מיינדפולנס נהפכה למונח עסקי מרכזי עבור רבים ולצורה חדשה של שפיות לאחרים. נראה לי שקשה גם להסביר את הסובלנות כלפי קנביס שהתפתחה ב־15 השנה האחרונות בלי לקחת בחשבון את האקלים הדיגיטלי המתגבר. מריחואנה היא סוג של תרופה עצמית לעידן של הסחות דעת. היא מספקת דרך קלה להרהורים מרוככים בעולם שבו המרחב והזמן הנדרשים לכך נמצאים במצור.

אם יבינו הכנסיות שהאיום הגדול ביותר כיום לאמונה אינו הדוניזם, אלא הסחות דעת, ייתכן שהן יצליחו למשוך את בני דור הדיגיטל המבולבלים. בינתיים, נראה שהמנהיגים הנוצרים חושבים שכדי לגבור על הסחות הדעת הם זקוקים לעוד הסחות דעת: מפגשי תפילה בכנסיות הידרדרו להתקפים אמוציונליים, חללי הכנסיות טובעים באור וברעש ונותרים נעולים במשך היום, דווקא כשהחושך והדממה יכולים למשוך את הנשמות התשושות מהחיפוש המתמשך באינטרנט. המנזרים יכולים לנסות לענות על אותם צרכים שהתנועה המשגשגת של היוגה ממלאת.

חשבו מה היה קורה לו יותר מקומות חילוניים היו מגיבים למצב: מסעדות שבהן צריך להשאיר את הטלפונים בכניסה, בתי קפה נטולי FI־WI, ארוחות שבהן אנחנו מסכימים להשאיר את הטלפונים שלנו בקופסה בזמן שאנחנו משוחחים, או ארוחת צהריים שבה הראשון שמשתמש בסמארטפון משלם עליה. אנחנו יכולים ליצור מחדש יום שבתון דיגיטלי בכל שבוע: יום אחד שלכל אורכו לא מסתכלים בטלפון ולו פעם אחת. אפשר אפילו להסתפק בכיבוי ההתראות. לכל המצאה יש תגובה, ואפילו המבקרים הגדולים ביותר של התרבות החדשה שלנו, כמו שרי טרקל, רואים פוטנציאל לאיזון מחדש של חיינו.

היו עוד מלכודות דבש: הפיתוי של צפייה בפורנו באינטרנט, ההקלה בהחלפת שיחות ברצף של הודעות כתובות, המפלט הזמני מהחיים לטובת משחק מחשב שבו כל הסכנות שבאינטראקציה ממשית מבוטלות, עדכונים חדשים באינסטגרם וחברים חדשים בפייסבוק ובטוויטר. כל זה נגס בשלוות המדיטציה שלי. קיצצתי את זמן השתיקה היומי שלי משעה ל־25 דקות, וכעבור שנה הפחתי את המינון מיומי לאחת ליומיים. ידעתי שהמפתח לשלווה מתמשכת עקב מדיטציה הוא משמעת קפדנית ואימונים יומיים — בין שמתחשק או לא, ובין שמרגישים שזה עובד או לא; השגרה היא זו שיוצרת בהדרגה את המרחב שמאפשר לחיים לנשום. אך העולם שאליו הצטרפתי בחזרה זמם לקחת את המרחב הזה ממני.

עוד לא ויתרתי לגמרי, אפילו שברגעים שונים במשך היום אני מוצא את עצמי מוותר קצת. יש עוד ספרים שצריך לקרוא, מסלולים ללכת בהם, חברים לבלות איתם, חיים לחיות במלואם. אני מבין שבמובנים מסוימים זהו רק פרק נוסף בספר העצום של החולשות האנושיות. אך המגפה החדשה הזו של הסחות דעת היא החולשה הספציפית של הציביליזציה שלנו. האיום שהיא מציבה אינו מכוון לתודעה שלנו, אלא לנפש שלנו. ובקצב הזה, אם לא ייחלש הרעש, אנחנו עלולים לשכוח שיש לנו נפש.