בפעם היחידה שבה אבי סטר לי הוא צעק: "כלב נושך אותך ואתה לא מספר לי?!"

"בבית שמענו את שידורי קול ציון לגולה ואני ציירתי טנקים עם מגן דוד, אבל עשינו זאת בסתר כי היה אסור לדבר על ישראל. ב־1952, כשהייתי בן 8, בעקבות סבא וסבתא, עלינו לישראל. כשעלינו לאונייה שוטרת רומנייה בדקה אותי ומצאה בכיסי שקית קטנה עם מסמרים. כששאלה מה זה, הסברתי ש'אמא ואבא אמרו לי שבארץ ישראל אין כלום'. כשהאונייה יצאה מהנמל שאלתי את אמא אם כבר אפשר לדבר נגד סטלין, והיא השיבה: 'בשום אופן, רק כשנגיע לישראל ונרד מהאונייה'. בארץ שוב גרתי עם סבא וסבתא, בהדר יוסף, והוריי גרו בקבוצת שילר ולמדו עברית. כשהציעו להם להישאר בקיבוץ אמא אמרה לאבא: 'שאתה תהיה מורה להיסטוריה ואני אעשה תורנות מטבח/גיהוץ/כביסה כל שלושה חודשים? אין סיכוי'. הם עברו לבני ברק, ושם גרתי איתם ואחר כך עברנו לתל אביב.

1949 - אלכס לנדסברג בן ה־5 עם אביו ברונו, רומניה

"בחינוך המזרח־אירופי היה נהוג להפליק קצת, אבל אבי עשה את זה רק פעם אחת. זה קרה כשהכלב של חיים בר־לב נשך אותי, וכשאבא שמע על זה, לא ממני, הוא סטר לי וצעק: 'כלב נושך אותך ואתה לא מספר לי?!'. הוא חשש שאידבק בכלבת, ואני זוכר את עצמי דופק לבר־לב על הדלת ומספר לו שהוריי כועסים עליי. הוא העניש את הכלב בכך שהעמיד אותו עם שתי רגליים על הרצפה ושתי רגליים על הקיר.

"בבגרותי רציתי ללמוד תעשייה וניהול, אבל אבא אמר: 'זה לא מקצוע, תעשייה וניהול תלמד אצלי'. סנו היתה אז חברה קטנה והוא לא היה בטוח שאוכל להתפרנס ממנה, לכן למדתי אווירונאוטיקה ועבדתי בתעשייה האווירית, אבל השתעממתי. כשהצטרפתי לעסק אבא שמח מאוד, הושיב אותי איתו בחדר ובמשך שלוש שנים אמר: 'שב לידי ותלמד איך מנהלים את העסק'. התקרבנו מאוד בתקופה הזאת.

"ב־2012 אחותי אווה התאבדה, ואבי לא לגמרי התאושש ממותה. היום הוא כבר כמעט לא מדבר. אני מבקר אותו כמעט בכל יום, וכשאני מזכיר את המילה סנו הוא מחייך מאוזן לאוזן".