אלפי אנשים מתים מעבודה ביפן בכל שנה, האם מדינות המערב הן הבאות בתור?

המקרה של קנג'י האמאדה הוא דוגמה טיפוסית למקרה של קארושי. האמאדה עבד בחברת אבטחה בטוקיו. הייתה לו אישה צעירה ומוסר עבודה גבוה במיוחד. שבוע עבודה טיפוסי שלו כלל 15 שעות עבודה ביום ועוד נסיעה יומית של 4 שעות לעבודה וחזרה. יום אחד חבריו לעבודה מצאו אותו רכון קדימה על השולחן, הם הניחו שהוא פשוט ישן, אך לאחר שלא זז במשך כמה שעות, הם נאלצו להכיר בעובדה שהוא לא הולך להתעורר. הוא מת מהתקף לב בהיותו בן 42 בלבד.

האמאדה מת ב-2009 אך התופעה החברתית הזו זוהתה לראשונה ב-1987, אז החל משרד הבריאות ביפן לתעד מקרים של מוות פתאומי של מנהלים בכירים. התופעה הגיעה למימדים כאלה שכיום אם שופט פוסק שסיבת המוות היא קארושי, משפחת הקרבן זוכה לפיצויים מהממשלה בגובה של 20 אלף דולר בשנה, בעוד שהחברה עשויה לפצות אותם ב-1.6 מיליון דולר. מוות נחשב כקארושי אם הקרבן עבד מעל 100 שעות נוספות בחודש לפני מותו, או 80 שעות נוספות במשך חודשיים רצופים בששת החודשים לפני המוות.

בתחילה תועדו כמה מאות מקרים בכל שנה, אך עד 2015 מספר התביעות לפיצויים טיפס ל-2,310, כך לפי נתוני משרד העבודה היפני. ואולם במועצה הלאומית להגנה על קרבנות קארושי טוענים כי זהו רק קצה הקרחון, והנתון האמיתי קרוב יותר ל-10,000 מקרים בשנה.

קארושי. מאות תביעות פיצויים בשנה צילום: vice

נקודת התפנית: סוף מלחמת העולם השנייה

קרי קופר, מומחה למתח ולחץ באוניברסיטת לנקסטר, הסביר בראיון ל-BBC כי שורשי התופעה נעוצים בשנות ה-40. "לאחר סיום מלחמת העולם השנייה היפניים עבדו את השעות הרבות ביותר בעולם בהפרש ניכר, הם היו וורקהוליים ברמה הגבוהה ביותר". בעידן לאחר המלחמה העבודה סיפקה לגברים תחושה מחודשת של מטרה. החברות בירכו על הסדר החדש הזה והחלו לקום איגודי עובדים והוקמו מעונות לעובדים, מרפאות, מרכזי פנאי ופעוטונים לילדים. עד מהרה, העבודה עמדה במרכז החיים. עשורים לאחר מכן באמצע שנות ה-80 הצמיחה הכלכלית המהירה במדינה, שזכתה לכינוי "כלכלת בועה" דחפה את אותם עובדים לקצה גבול היכולת שלהם.

בשיאה של כלכלת הבועה קרוב ל-7 מיליון אנשים (שייצגו 5% מאוכלוסיית המדינה באותה תקופה) עבדו היפנים 60 שעות בשבוע, זאת בעוד שבמדינות כמו ארה"ב, בריטניה וגרמניה דבקו לרוב במשרות של 09:00 עד 17:00. לקראת סוף שנות ה-80 מספיק עובדי צווארון לבן ביפן החלו למות מעומס עבודה שלממשלה לא היתה ברירה אלא לשים לב. קארושי הפך לגורם דאגה ציבורי, ומשרד העבודה החל לפרסם את הנתונים.

התפוצצות הבועה בתחילת שנות ה-90 רק החמירה את המצב. בשנים הבאות, המוגדרות כ"עשור האבוד", תופעת הקארושי התנפחה למימדים מדאיגים: מקרי המוות של העובדים זינקו, וכבר אי אפשר היה לטעון כי מדובר בעובדים מבוגרים עם בעיות רפואיות, אלא היו אלה דווקא צעירים בריאים בשיא חייהם.

שני הגורמים הבולטים ביותר המובילים לקראשי הם לחץ ומחסור בשינה. אולם, המחקרים מצביעים על כך שמחסור בשינה גורם למוות רק באופן עקיף לדוגמה על ידי העלאת הסיכוי למחלות לב וסכרת, ואף מקרה מוות עוד לא יוחס להישארות ערים לאורך זמן. באותה מידה גם אין ראיות לכך שלחץ לבדו יכול לגרום להתקף לב.

אם כך, נראה שגם עבודה מלחיצה במיוחד לא אמורה להרוג אדם בריא. כלומר, ייתכן וקארושי לא נגרם על ידי לחץ או מחסור בשינה אלא דווקא מכמות הזמן שמבלים במשרד. מחקר שניתח את ההרגלים והתיקים הרפואיים של מעל 600 אלף אנשים מצא בשנה שעברה שאנשים שעבדו 55 שעות בשבוע היו בעלי סבירות גבוהה יותר לחטוף שבץ מאשר אנשים שעבדו פחות מ-40 שעות שבועיות. הסיבה לכך עוד לא ברורה, אך החוקרים הניחו שייתכן ומדובר בתוצאה של שעות רבות ברציפות של ישיבה מול המחשב.

שני הגורמים הבולטים ביותר המובילים לקראשי: לחץ ומחסור בשינה צילום: שאטרסטוק

שיאניות הקארושי היום: הודו, דרום קוריאה, טייוואן וסין

מספר מקרי הקארושי ממשיך לעלות, אך היפנים הם כבר לא האומה עם שעות העבודה הרבות ביותר. בשנה שעברה העובדים היפנים עבדו פחות שעות מהאמריקאים ומהמקסיקנים המחזיקים כיום בתואר העובדים החרוצים ביותר. בהתאם, התופעה מתרחבת גם מחוץ ליפן. בסין נהרגים בסביבות 600 אלף אנשים בשנה כתוצאה מגאולאוסי – כפי שהתופעה מכונה במדינה - בסביבות 1,600 אנשים ביום. "הודו, דרום קוריאה, טייוואן וסין, הן הדור הבא של כלכלות מתעוררות שמאמצות כיום את המגמות שהיו נהוגות ביפן אחרי המלחמה של שעות עבודה ארוכות", אומר ריצ'רד ווקוטץ' מאוניברסיטת וירג'יניה טק.

דוגמה בולטת מהשנים האחרונות מחוץ ליפן היא המקרה של מוריס ארהרדט בן ה-21 שעבד בבנק אוף אמריקה בלונדון, שהתמוטט במקלחת שלו לאחר שעבד במשך 72 שעות ברציפות. בעקבות המקרה הגביל הבנק את שעות העבודה היומיות של המתמחים ל-17.

בנק אוף אמריקה. יום העבודה הוגבל ל-17 שעות צילום: אי פי איי

עם זאת, קופר מציין שהבעיה אינה בהכרח תרבות העבודה הקשה, אלא הצורך להיתפס כמי שעובדים קשה. "בימינו יותר חשוב להיראות בעבודה – להגיע מוקדם ולעזוב מאוחר", הוא אומר.

לכן בפעם הבאה שאתם מוצאים עצמכם יושבים בעבודה עד מאוחר גם אם אתם רק מעדכנים סטטוס בפייסבוק או קוראים באינטרנט על הנטייה היפנית למצוא מילים לתופעות משונות, זכרו: ההישארות הזו בעבודה עלולה לסכן את חייכם.