הדיבייט הראשון: בכל זאת טראמפ ניצח
דונאלד טראמפ ללא שום הגיון, מצליח להעביר המון תשוקה, התלהבות ואותנטיות. הצופים יודעים שהוא לא תמיד מדייק בעובדות, יודעים שהוא לא מנוסה, אבל הוא מרשים אותם באמינות שלו, ואמינות לוקחת מועמדים דרך ארוכה
צפייה בהופעות הדיבייט של המועמדים לבחירות בארה"ב מעוררת קנאה. נדמה כי יש כאן מימוש אמיתי למהות הדמוקרטית. שני המועמדים המובילים, משתי מפלגות מובילות, עומדים קבל עם ועדה ודנים בסוגיות החשובות לציבור האמריקאי. נדמה שהעמדות מתחדדות, הדיונים מעמיקים והמועמד נשפט רק על ידי מידת ההתאמה שלו לתפקיד והחזון שהוא מציע לבוחרים.
לצערנו המציאות מעט שונה. הדיבייטים הנשיאותיים מספקים "שואו" מרהיב ולעיתים גם ממש עוסקים בנושאים החשובים, אולם הם נטולי עומק ורוויים בעובדות לא נכונות. הסיבה היא שמעטים האנשים בעולם בעלי סבלנות לצפות בדיבייט של שעה וחצי. בעולם בו אנחנו חיים, נאומים יבשים מלאי עובדות אינם אטרקטיבים מספיק. טווח הקשב שהתרגלנו אליו הוא לרוב 30 שניות של פרסומת קצבית ומלאת התרחשויות.
הילרי קלינטון ודונלד טראמפ צילום: אי פי איי הדיבייט האנכרוניסטי הפך לאתגר קשה מדי לצליחה לרוב הצופים. זה לא אומר שהם לא צופים בו, אלא שאין זה בהכרח אומר שהם מקשיבים לנאמר לעומק, ובוודאי פחות ביקורתיים כלפי העובדות.
לכן הקריטריונים ל"שיפוט" הדיבייט צריכים גם הם להשתנות. האליטה המשכילה והמתוחכמת שצופה בדיבייט, מנתחת כל מילה ובוחנת את העובדות, יכולה להכריע על מנצח אחד, אבל העם הפשוט, שצופה באופן שטחי יותר יכול להתרשם אחרת לגמרי מהנעשה ולהכריז על מנצח אחר.
בבחירות 2016 יש רכיב נוסף וקריטי שגם אותו צריך לקחת בחשבון, והוא המעמד ממנו מגיעים שני המועמדים. הילרי קלינטון מגיעה כסנאטורית וכמזכירת המדינה לשעבר. דונאלד טראמפ מגיע כמליונר הולל, כוכב תוכנית ריאליטי. האחת מנוסה ובעלת כישורים, השני פחות. דונאלד טראמפ בנה לעצמו תדמית של כוכב טלויזיה שלוח רסן ללא מסננים שאומר מה שהוא רוצה ללא קשר לעובדות. תנאי הפתיחה הללו הופכים כל דיבייט ליתרון לטראמפ. עצם העובדה שהשניים עומדים על במה אחת מסייעת לדימוי של טראמפ, הופכת אותו להגון ורציני. כדי שהילרי קלינטון תנצח מעמדת פתיחה כזאת, עליה להפגין הופעה מהסרטים. כפי שטראמפ אמר פעם, גם אם הוא יירה במישהו ברחוב, הוא עדיין יעלה בסקרים. נקודת פתיחה בעייתית לקלינטון.
הדיבייט שהתקיים בשבוע שעבר בהחלט הראה שקלינטון בקיאה בפרטים, רצינית, מעמיקה, יודעת את העובדות ומגיעה עם תוכנית. טראמפ לעומתה לא שינה את תדמיתו הנלהבת, האותנטית וחסרת בסיס עובדתי. הוא המשיך לירות לכל הכיוונים תוך ריסון מועט מאוד. קלינטון נראתה מעט לחוצה בהתחלה, הרבתה למצמץ, אך עם הזמן השתחררה והפגינה בטחון. הבעיה היא שזה פשוט לא מספיק לצופים צמאי השואו שמצביעים בסופו של דבר ביום הבחירות. ובמישור הזה קלינטון הפסידה.
אחד הגורמים לחולשתה של קלינטון בסקרים הוא המגדר. לראשונה ישנה התמודדות של אישה לנשיאות, וזה מפריע להרבה אנשים. למעשה, במהלך הדיבייט הראשון עומת דונאלד טראמפ עם התבטאויותיו כלפי נשים והופעתה החיצונית של קלינטון, אותה הכחיש למרות העובדות.
להיבט המגדרי יש גם ביטוי פיזי שנדמה שטחי, אך יש בו ממש. הלבוש. בדיבייטים האחרונים ניתן היה לראות את כל המועמדים בתלבושת אחידה: חליפה כהה, עניבה בגוונים של אדום/כחול (צבעי הדגל) וסיכה עם דגל ארה"ב על הדש. להילרי קלינטון אין את הפריווילגיה ללבוש את החליפה הזאת. היא נדרשת להציג שילוב של נשיות ועוצמה והיא בחרה לעשות זאת בלבוש חליפה אדומה (צבעי הדגל) שמבליטה את החיוניות שלה, שמעצימה את הרגשות ומשדרת חום. החריגה הזאת מהשטאנץ הרגיל מאתגר את הצופים ואין לדעת כיצד יקבלו זאת.
לקלינטון ישנן מספר חולשות מרכזיות שמשפיעות באופן משמעותי על הצופים, והן באו לידי ביטוי בדיבייט. ראשית שפת הגוף שלה מאופקת ומינימליסטית. כמו נשים רבות, המרחב שהיא תופסת כשהיא נואמת אינו גדול, תנועות הידיים מאופקות, כאילו אינה רוצה לתפוס מרחב גדול מידי לגופה. לעומתה טראמפ מדבר במחוות ידיים גדולות התופסות מרחב עצום, יוצאות מפריים הצילום לעיתים. העוצמה שגופו מעניק לו היא בעלת השפעה על המצביעים שבדרך כלל רוצים "מנהיג חזק". זהו היבט נוסף של אפליה מגדרית שמלווה את כל הבחירות, גם במאה ה-21 קשה יותר לנשים להתמודד.
החולשה המרכזית השנייה שניתן היה לראות היא הנטייה של קלינטון לרציונליזם, עובדות, טיעונים יחד עם קושי להתייחס לרגש ולחוש הומור. כל אלה פגעו בה. טראמפ, ללא שום הגיון, מצליח להעביר המון תשוקה, התלהבות ואותנטיות. הצופים יודעים שהוא לא תמיד מדייק בעובדות, יודעים שהוא לא תמיד מנוסה, אבל הוא מרשים אותם באמינות שלו, ואמינות לוקחת מועמדים דרך ארוכה.
המצביעים רוצים להצביע למישהו שהם מאמינים בו, מאמינים לו. מישהו שיגרום להם להרגיש משהו. מישהו שיניע אותם לקום מהכסא וללכת להצביע. על מנת שיהיה להם אכפת מספיק להירשם להצבעה בבחירות, הם חייבים את אלמנט הרגש. היה זה אריסטו שאמר שההבדל בין שכנוע של קהל לשידולו לעשות משהו זה הרגש. ולקלינטון חסר האלמנט הזה, ולפי הסקרים הוא עשוי להכריע את הבחירות.
שיר פרסאי ברניב היא יועצת אסטרטגית בכירה ב"אופיר שפיגל תקשורת וקשרי ממשל"
