להעז ללמוד

כשמדברים על מערכת החינוך בישראל, בדרך כלל משתלטים על השיח קולות פסימיים, מיואשים, לא מרוצים. זה לא מפתיע כלל וכלל: נתונים על מצבה הקשה של מערכת החינוך בישראל מתפרסמים חדשות לבקרים.

כך למשל, בדו"ח השנתי של ארגון ה־OECD בנושא חינוך, שפורסם בסוף 2015, צוינו לא מעט ליקויים וכשלים של המערכת בישראל: הצפיפות בכיתות בבתי הספר היסודיים היא הגבוהה בכל מדינות המערב; שכר המורים נמוך ביחס לממוצע במדינות הארגון; יש פערים עצומים בין שכר המורים הוותיקים לזה של אלה המתחילים; וגם הפערים בהישגי התלמידים, על רקע כלכלי ובין יהודים לערבים, הוא מהגבוהים בעולם. עם רשימת ליקויים מפוארת שכזו איך אפשר להישאר אופטימיים?

מתברר שאפשר. "בישראל לא לומדים מספיק מהצלחות בכלל ומעשייה חינוכית מוצלחת בפרט", אומרים ד"ר עדנה קפל־גרין ופרופ' יהודה בר־שלום, שני חוקרים מתחום החינוך, בראיון משותף ל"כלכליסט".

פרופ' יהודה בר שלום וד"ר עדנה קפל גרין צילום: עמית שאבי

"ברור שיש צורך לחקור את הכישלונות של המערכת, אבל עיסוק בהם מדכא את האפשרות של שינוי. אנחנו בעד למידה מהצלחות, ממורים שמהווים דמויות התפתחות מיטביות עבור התלמידים". ומורים כאלה, הם מוכיחים, לא חסרים: בספר שהוציאו לאחרונה, "עמם ולמענם: סיפורם של מורים טובים", גרין ובר־שלום מציגים ראיונות עומק עם עשרה מורים, מורות וגננות שהם מכנים "פדגוגים אוהבי ילדים", כאלה שהצליחו ליצור קשר ייחודי עם תלמידיהם ולהביא אותם להישגים מרשימים.

מה בעצם הבעיה בלמידה מכישלונות?

"מביקורת אי אפשר לצמוח. היא מדגישה את השלילה", אומרת גרין. "כך גם עם ילדים: כשאתה מדבר עם ילד, אתה צריך להסתכל על הכוחות שלו, לא על החולשות שלו.

"למורים בעלי הצלחות יש המון מה ללמד אותנו. יש להם ידע נרחב ופרקטיקות שאפשר ליצור מהם תורה שלמה וללמד אותה במכללות, אבל זה לא קורה".

בר־שלום: "היום בוחנים בישראל מודלים של חינוך מסינגפור ומפינלנד שמנותקים מההקשר הישראלי. רוצים חינוך סינגפורי, אבל אין כאן ערכים סינגפוריים. במקום זה אנחנו אומרים 'בואו נלמד מהצלחות ישראליות, נשכפל ונרחיב אותן'".

לא רק פרחות שלא יודעות כלום

מה רע בללמוד מסינגפור? מערכת החינוך שם מגיעה להישגים מעולים.

גרין: "זה בסדר ללמוד מסינגפור, אבל עיקר הלמידה הוא כאן. מורים בישראל שומעים שצריך ללמוד ממדינות אחרות, וזה מוריד להם את הדימוי העצמי.

איור: דניאל גולדפרב

"בשביל מה לספר על פינלנד ואמריקה? אנחנו לא מספיק טובים? אנחנו מאוד טובים. אם במקום זה נביא סיפורי הצלחה של מורים ומסגרות שעובדים אחרת, זה יחלחל".

בר־שלום: "הצלחה חייבת להיות מותאמת לתרבות. במקום להסתכל על סינגפור כי יש שם חינוך טוב, אנחנו אומרים 'יש כאן אנשים שהצליחו, נלמד מהם'.

"יש כאן אנשים יצירתיים שמצליחים בהייטק — זה אותו סוג אנשים שמצליחים בסטארט־אפים החינוכיים. אבל עליהם אף אחד לא מסתכל, כי זה אופנתי לחבוט במערכת החינוך, כאילו אלה שבוחרים בחינוך הם רק פרֵחות שלא יודעות כלום או אנשים שלא התקבלו למוסדות אקדמיים אחרים.

"מתעלמים מאלפי מורים ומורות שעושים עבודה מהממת. זו הלקאה עצמית טיפשית ומיותרת, ריטואל של מכות במקום להסתכל על המצוינים.

"כשמנסים לגבש רפורמות למערכת החינוך בישראל, פונים לאנשי הייטק. מורים מודרים מכל ההחלטות שקשורות לגורלם.

יואל איפרגן, מורה בתיכון עירוני ד' בתל אביב ולשעבר מנהל בית ספר יסודי בשכונת התקווה. "עבודה חינוכים היא לא לעמוד עם סרגל מדידה ולהגיד היום אתה 7, מחר אתה 9. מורה צריך להיות פחות טכנוקרט ולחלום יותר"

"אין שום כבוד לאנשי המקצוע. אבל לאנשים האלה, שמזלזלים בהם, יש ידע פרקטי שאין אפילו לפרופסורים באקדמיה. כשהם יוצאים לפנסיה או מתים, הידע מת איתם, ואת זה צריך לתקן".

יותר יצירתיות, פחות פיקוח

עבור שניהם, "סיפורם של מורים טובים" הוא נדבך נוסף במחקר ארוך שנים שמתמקד בגישה של למידה מהצלחות שמעמידה במוקד את האנשים הפועלים בשטח. בר־שלום, ראש בית הספר לחינוך בקריה האקדמית אונו, חוקר זה שנים רבות סטארט־אפים חינוכיים שמצליחים לעשות תיקון. דוגמה מייצגת מספק בית הספר תל־חי בדרום תל־אביב, שהפך ממוסד בעייתי שיש בו אלימות כרונית לאחד משלושת בתי הספר היסודיים הטובים בעיר.

המהפך אירע בזכות אימון בטכניקות של מדיטציה, קשב ודמיון מודרך, שהפעילה המנהלת עינת ברגר. במאמר שבר־שלום פרסם על בית הספר עם ד"ר אורי קצין קובעים השניים ששינוי כזה, המכניס לבית הספר שפה חדשה, מצריך מנהיגות "משוגעת לדבר". אבל אפשר גם לשכפל שינוי כזה, אם נראה בבית הספר "סטארט־אפ חינוכי" מצליח שניתן ללמוד ממנו.

גרין, עובדת סוציאלית בהכשרתה המקצועית, היא מרצה בכירה במכללת דוד ילין. אחד המחקרים הבולטים שלה התמקד בסיפורי הצלחה של מורים מתחילים: אף שיותר מ־50% מהמורים המתחילים עוזבים את המערכת בתוך חמש שנים, ישנם גם מורים מתחילים שהם יזמים שמצליחים לחולל שינוי. לדבריה, הבעיה היא שהמערכת לא מספקת לאלו את הליווי וההדרכה הנדרשים, והם נאלצים לפנות למנגנוני תמיכה לא פורמליים, כמו קבוצת עמיתים ובני משפחה.

"באנו למערכת מתוך אידיאה של תיקון", היא מספרת על המחקר הנוכחי, "וכמונו גם רבים מהמורים שמתוארים בספר. חלקם הגיעו בעקבות חוויות עם מורים שפגעו בהם, אצל אחרים המניע דווקא הפוך — היה להם מורה מגדֵל נפלא והם רוצים להיות כמוהו, לחקות אותו".

לצורך הספר הם בחרו במורות ובמורים לילדים ולנוער, מגיל הגן ועד סיום התיכון, שעובדים במערכת החינוך הממלכתית. את חלקם הכירו אישית ולחלקם הגיעו דרך המלצות מעמיתים. "לא טענו שאלה שנבחרו הם הכי טובים", מסבירה גרין. "מבחינתנו הם מייצגים אלפי מורים מצוינים אחרים. המורים שבחרנו לא קיבלו פרסים. הם עושים את עבודתם ולא מחכים לפרס, הם מאמינים בדרך שלהם. הילדים הם שמחזקים אותם בעשייה שלהם, לא המערכת".

אז מה בעצם הסוד שהופך את המורים האלה למורים טובים?

בר־שלום: "חינוך, בשתי מילים, הוא דוגמה אישית. המורים האלה מנסים לפעול על פי מערכת ערכים, והתלמידים רואים את זה. הם מהווים מגדלור עבורם — 'אני כאן, וזה הכיוון שבו אני מזמין אותך ללכת'".

גרין: "הם לא רק מעבירים ידע, אלא גם מלמדים את עצמם. הם מביאים לכיתה את כל החולשות והחוזקות שלהם. הם משדרים לתלמיד 'אני פה בשביל להקשיב, בוא תשתף אותי ובוא תתייעץ איתי'".

סיגל אלמי, מורה לת"ך ומחנכת בבית ספר שבח מופת בתל אביב. "אני מהמורים שבונים קשר אישי המבוסס על הבנה וכבוד הדדי"

מה קשה למורים

מה מקשה על המורים? מה מתסכל אותם?

בר־שלום: "רבים מהם התייחסו למצב הכלכלי הקשה שהם מצויים בו ולכורח להישען על מקורות פרנסה אחרים כמו הורים ובני זוג. הם חשים שהשכר שלהם משקף חוסר הערכה למקצוע ההוראה. השכר כל כך נמוך, אז או שאתה חייב להסתפק במועט, או שאת מורה שיש לה בעל עשיר, או שיש לכם פנסיה מהמשטרה, למשל. אחרת קשה מאוד למורים להתקיים.

"מאז התוכניות 'אופק חדש' ו'עוז לתמורה' יש שיפור מסוים במשכורות, אבל אנחנו סבורים שישראל צריכה להכפיל את שכר המורים. יש כסף במדינה, אבל הוא לא מושקע במקומות הנכונים. מבחינת ישראל, ההשקעה הכי טובה בביטחון היא להכפיל את שכר המורים. זה ישמור על המורים הטובים בתוך המערכת ויגייס טובים נוספים.

"צריך להשקיע יותר כסף בפיתוח ובמשכורות של מורים ופחות במנגנון. אם יהיה ניהול עצמי רב יותר בבתי הספר, אפשר יהיה לצמצם בפקידות במשרד החינוך ובפיקוח. נדרשים יותר אוטונומיה למנהלים ותקצוב דיפרנציאלי שיש בו עדיפות לאזורי מצוקה, כי באזורים המבוססים ההורים משלימים את הפער".

גרין: "שמענו ממורים גם תלונות רבות על קיצוץ כנפיים ועל היעדר זמן הוראה איכותי. הם מוצפים בדרישות בירוקרטיות וטכנוקרטיות, ונותרים ללא יכולת להתבונן באופן מעמיק בצורכי התלמידים או להפגין הוראה יצירתית ובעלת מעוף. המורים שראיינו רוצים מקום ליצירתיות, ייזום וחופש פעולה, ופחות פיקוח וסטנדרטיזציה. הם קובעים לעצמם סטנדרטים אחרים לגמרי, ומגיעים לאותן תוצאות שהמערכת רוצה, רק בדרכים אחרות.

"עוד משהו שהם משוועים לו הוא הדרכה. מורים הולכים הביתה עם כל המטען שצברו ביום הלימודים, ולא תמיד יש להם מישהו לשתף אותו. חסרים להם מנטורים — דמות להזדהות איתה, ללכת איתה.

"גם הדימוי של המורים קשה להם. הם עובדים במסירות ועושים עבודת קודש, וקשה להם לראות את הזלזול. כשסיפרתי לאנשים שאני כותבת ספר על מורים טובים, שאלו אותי: מצאתם כמה כאלה? זה הדימוי. אבל יש מאות ואלפים של מורים כאלה".

חגי הלל, מורה לביולוגיה, מחנך ורכז שכבת י"ב בתיכון רנה קאסן. "אני מאמין בדיאלוג. אני שואל את עצמי כמה דקות בשנה הילד זוכה לשיחה בארבע עיניים עם מורה. זה כל כך מעט, והם כל כך רוצים את זה" צילום: אוהד צויגנברג

איך אתם רואים את תפקידה של מערכת החינוך כיום?

בר־שלום: "אם היא חפצת חיים, היא צריכה להיות סביבה שמאפשרת למורים כאלה לצמוח. תאמינו באנשים, יש להם תשובות. התפקיד של המערכת הוא לא להפריע, וללמוד מהמורים".

אפשר להפוך את סיפורי ההצלחה שהצגתם למשנה סדורה?

בר־שלום: "בהחלט. בהרבה כיתות בישראל 30 דקות מהשיעור מושקעות בטיפול בהפרעות ו־15 דקות בהוראה. אצל המורים שראיינו זה לא כך: הם מתמקדים בקשר עם התלמיד ויוצרים מחויבות הדדית שבונה אווירת למידה.

"כך למשל, הם יודעים לא להגדיר את הילד במילים, למשל 'אתה מופרע', אלא לומר 'מה שאתה עושה מפריע לי מאוד'. הם גם אחראים ללמוד את סביבת הילד: מה זה אומר שהוא עולה מרוסיה, מה זה אומר שהוא ערבי.

"אני מייעץ בתיכון קדמה, שיושב בשכונת מצוקה בירושלים, והמורים שם עובדים על בניית קשר מגדֵל ובלתי אמצעי עם התלמידים. התוצאה היא שבית הספר הזה מגיע להישגי בגרות הגבוהים פי שניים ושלושה מהציפייה מילדים משכונות מצוקה. בקדמה ראינו שניתן להפוך את הגישה הזאת לשיטה בית־ספרית כוללת. גם בחושן, בית ספר תיכון לנוער נושר, עובדים כמו המורים שבספר, וההצלחות שלהם גדולות. הילדים מסיימים בגרות ומתגייסים לצבא. יש לנו מספיק דוגמאות שתומכות בהנחה שזה המודל לעבודה".

רבקה גובר, אשת חינוך ישראלית בכיתה. גרין: "כשסיפרתי לאנשים שאני כותבת ספר על מורים טובים, שאלו אותי: מצאתם כאלה?" צילום: דוד רובינגר

איך הייתם משנים את התפיסה במערכת?

בר־שלום: "היינו בונים עם המורים תוכנית הכשרה אלטרנטיבית שמתמקדת בידע הצבור של 'מורים אומנים'. הטובים שבהם צריכים להיות מגויסים כפרופסורים מקצועיים לאקדמיה. כמו שלרופאים נותנים מעמד של פרופסור חבר נלווה, כך צריך לגייס בכל שנה חמישה מורים כאלה לאקדמיה. מנהלת כמו עינת ברגר מתל־חי היא מסוג המורים האומנים שצריכים להציג את המשנה שלהם כדי שצוותים אחרים ייקחו ממנה את מה שמתאים להם".

גרין: "המורים הללו יכולים להדריך מורים חדשים שנכנסים למערכת, לשמש חונכים. פרחי ההוראה יקבלו משימות ממורים מומחים והרבה הזדמנויות לשיחות הדרכה קבוצתיות ויחידניות. הלמידה נעשית מעצם היותם צל שלהם. נוסף על כך, יהיו תצפיות: מורים צעירים יבואו לכיתה של מורה מומחה ללמוד ממנו".

עושים מאמצים להישאר

איך מגייסים את המורים הטובים ביותר?

גרין: "במקום לחשוב איך מגייסים מורים חדשים, צריך לדעת שהמורים הטובים נמצאים במערכת, ללמוד מהם ולשכלל את אלה שכבר נמצאים באמצעות טיפוח מודלים של מצוינות. אחת המנהלות שראיינתי סיפרה לי שהיתה לה מורה בלי מוטיבציה. כדי לעורר בה מוטיבציה היא שאלה, 'מה היית רוצה לעשות, מה החלום שלך?'. הן יישמו את הרעיון שאותה מורה חלמה עליו, מצאו את הנישה שבה היא תורמת, והיא התחילה לפרוח. כלומר, אפשר למצוא אצל המורים את נקודות החוזק וללכת איתן הלאה. בספר ראינו אנשים שבחרו. הם יכלו להיות במקומות אחרים, אבל הם בחרו בהוראה, וזה חשוב מאוד. ויש עוד אנשים שבוחרים בהוראה ועושים את כל המאמצים להישאר".