100 המשפיעים 2016: מעצבי חופש הביטוי והמידע

בנימין נתניהו, ראש הממשלה

זה לא מקרה שתיק התקשורת נשאר אצל נתניהו. ראש הממשלה השאיר אותו אצלו כי הוא רוצה לפעול במישרין בתחום; הוא עצמו הבהיר זאת נוכח הביקורת על התערבותו הבוטה בענף. בשפה נקייה קוראים לזה "משילות". זה טיעון שובה לב. הרי נתניהו נבחר שוב ושוב בבחירות דמוקרטיות, ולשם מה נבחר אם לא כדי למשול? הרי אם ייכשל בקידום רפורמה שהוא מקדם או לא ימלא את הבטחותיו לבוחרים, יבוא עם ישראל ויאמר, "בחרנו בך כדי שתמשול, לא כדי שתתרץ".

אבל "משילות" היא צורך שנגזר מהבנה שבדמוקרטיה מקומו של המוביל הוא תמיד על תנאי — ודומה שנתניהו מתעב את התפיסה הזו. לכן, מאז הבחירות האחרונות הוא לקח את רעיון המשילות כמה צעדים קדימה: החל מסילוק רגולטורים חזקים ועצמאיים, דרך מינוי פקידות חלשה שלא תהווה אופוזיציה, וכלה במתן רוח גבית לשינוי חוקים המקשים על מינוי מקורבים. מי שסוטה מהקו הזה נענש, מי שמאיים על נתניהו נשלח לגלות מרופדת כשגריר, ומי שמפגין נאמנות מוחלטת — מתוגמל. זו המשילות של נתניהו: סוג של שלטון יחיד שלידתו בהליך דמוקרטי, אבל בגרותו מחפשת לה דרך אחרת, כזו שלא חייבת כלום לאיש.

נתניהו צילום: רויטרס

כשמדובר על תורות ממשל, מקובל לומר שדמוקרטיה היא השיטה הטובה ביותר ("הגרועה ביותר פרט לכל האחרות", אמר צ'רצ'יל). זה לא נכון בהכרח: שלטון יחיד — למשל, מונרכיה — עשוי להיות אפקטיבי הרבה יותר, בהנחה שמאחורי ההגה יושב אדם שיודע להתוות את הדרך. אבל כדי ששלטון יחיד יהיה באמת שיטת הממשל הטובה ביותר הוא צריך להיעשות בעבור העם ולקדם את האינטרסים שלו. הבעיה היא שכאשר המונרך תופס את השלטון, פתאום נוטים אינטרסים אחרים וזרים לעלות על טובתו העם: אינטרסים כמו האדרת המונרך, דאגה לשימור שלטונו, או סתם תפנוקים בטעם פיסטוק או בטעמים אחרים. בדמוקרטיה נהוג לומר שיום אחרי הבחירות אף נבחר ציבור לא רואה את הבוחרים, בשלטון יחיד האפקט חזק אף יותר. במציאות, התנאי ששלטון יחיד ייכון לטובת העם לעולם אינו מתקיים. וזו הסיבה שהדמוקרטיה, על קשיי המשילות שלה, עדיפה.

ונתניהו? הוא דואג למשילות. הוא דואג לאיים על כלי תקשורת, כאלו שבהקמה וכאלו שלא. הוא לא מגלה לעם את עמדותיו, לא מטריד עצמו בשאלות סמכות כאלו ואחרות, ואת התקשורת הוא פוגש תחת מגבלות ותנאים. הוא טוען שהוא עושה הכל למען המדינה. במציאות הוא הולך ומתרחק מכך. ככל שהיסודות הדמוקרטיים יכורסמו למען המשילות, כך האינטרסים שנתניהו מקדם ירחקו אף יותר מאלו של העם שבחר בו.

מירי רגב, שרת התרבות והספורט

אחת הפוליטיקאיות האפקטיביות שקיימות היום במפה הפוליטית. הרעידה את אליטת התרבות בישראל. היא יודעת לעשות רעש, יודעת לבצע ויודעת לשרת את האינטרסים של ראש הממשלה, שבתמורה נתן לה לאחרונה את האחריות על לשכת הפרסום הממשלתית.

מירי רגב צילום: אלכס קולומויסקי

שלמה פילבר, מנכ"ל משרד התקשורת

הגיע לתפקיד ללא מומחיות בשוק התקשורת, בזכות היותו אחד מעושי דברו הנאמנים ביותר של שר התקשורת וראש הממשלה, בנימין נתניהו. כך, לדוגמה, פילבר טרח לקדם רפורמה שתיטיב עם בזק שבבעלות שאול אלוביץ', מקורב אחר של נתניהו.

שלמה פילבר צילום: עומר מסינגר

שאול אלוביץ', בעלים ויו"ר בזק

בזק נהנית ממונופול ומשולי רווח גבוהים בטלפוניה הקווית, והודות לקרבתו לראש הממשלה, אין לאלוביץ' מה לחשוש: הצעות לפירוק המונופול ולהפחתת תעריפים נדחות ביעילות על ידי מנכ"ל משרד התקשורת, שלמה פילבר, שמספר למה חשוב להשאיר את הכסף אצל בזק ולא להפחית תעריפים לציבור. למה, שאלתם? כי הכסף הזה ישמש לשדרוג תשתיות. יום אחד. בעתיד. פעם.

שאול אלוביץ' צילום: יובל חן

הסדנה לידע ציבורי

עמותה מבוססת מתנדבים שפועלת להנגשה ולהפשטה של מידע ציבורי — ממידע שהמדינה מוציאה כמו ספר התקציב ועד למידע שמוסדות פיננסיים מפרסמים כגון השקעות קרנות הפנסיה, באמצעות כלים טכנולוגיים בקוד פתוח (אתרים ואפליקציות).

דוד ביטן, יו"ר הקואליציה

את השנה האחרונה התחיל יו"ר הקואליציה כח"כ חדש ואנונימי, אבל כיום הוא האנונימי הכי מוכר מקרב חברי הכנסת החדשים. ביטן כבש בסערה את תפקיד יו"ר ועדת הכנסת והוביל שינויים דרמטיים בתקנון הכנסת שאיש בתפקיד הזה לא הוביל. נתניהו זיהה את העשייה, ובעיקר את האלפים שביטן פקד לליכוד ושהפכו אותו למוקד כוח פנימי, ומינה אותו ליו"ר הקואליציה. מאז נדמה שביטן אימץ את "שיטת מירי רגב": קציר קל של כותרות באמצעות הצעות חוק שנויות במחלוקת ואמירות בעייתיות כמו "התקשורת חופשית יתר על המידה" או ההתבטאות בנוגע לביטול הקמת התאגיד. בשנה הקרובה נראה אם הוא יתמיד בדרך הקלה הזו, או יבסס את דמותו כיו"ר קואליציה אחראי שמצליח לשלוט בח"כים.

דוד ביטן צילום: עומר מסינגר