האם כדאי לדעת את האמת על הלקוח?

פתרון לדילמת משה קצב

בתלונה על אונס עדיף להודות בקיום יחסים עם עובדת

רופא ילדים, חוקר משטרה והלום קרב מלבנון נקלעו לגיהינום של ההליך הפלילי. ההגדרה המדויקת יותר להסתבכותם היא "תאונה פלילית", שאחראים לה בעצם אלה שנפגעו מהם: השכן הרשע והפקידה הפתיינית שסיבכו את שלושת הלקוחות בגיהינום הזה. הנרטיב המעגלי הזה חוזר בשלושה מהסיפורים בספרו החדש, השלישי במספר, של עו"ד דן שינמן "הסנגור", שרואה אור בימים אלה.

בשונה משני ספריו הקודמים "ניתוח לב פתוח" ו"בין הקטבים", זהו ספר שמשלב פרוזה ועיון. סיפור שמלווה בניתוח משפטי, מעין מדריך לסנגור, שבמרכזו "הפורמולה המשפטית" — האסטרטגיה הסנגוריאלית של שינמן. הנוסחה של שינמן מותאמת בעיקר לסנגורי הצווארון הלבן, ובמיוחד החדשים שבהם שמתחבטים בשאלה: האם עליי לדעת את כל האמת על מעשי הלקוח או שעדיף לטמון את הראש בחול ולהתמקד רק בראיות התביעה? שינמן מעדיף לדעת הכל. הסיבה היא בהבדל בין העבריינים. אצל הפושעים "המקצועיים", המועדים, הסדרתיים, לא כדאי לדעת, כי הידיעה עלולה לסבך את הלקוח ואת הסנגור. אבל הלקוחות של עורך הדין והסופר שינמן הם האנשים הנורמטיביים שנקלעו לתאונה הפלילית ואצלם ידיעת האמת מועילה. היא יכולה להנביט את ההגנה הטובה ביותר וחשוב לא פחות, היא יכולה למנוע גרסה שקרית שרק עליה ישלם בסופו של דבר הלקוח.

כך בסיפור רופא הילדים שנלקח מדילמת הנשיא משה קצב. הרופא שלנו, כמו הנשיא, קיים יחסי מין עם עובדת שלו שמאשימה אותו באונס. הרופא, כמו הנשיא, מכחיש את עצם קיום היחסים כי אינו מוכן להודות בהם בפני האשה. התוצאה היא שהם נתפסים בשקר ומורשעים באונס. הרופא לא אנס, אלא חטא ביחסים חד־פעמיים בהסכמה. הסנגורית שלו בסיפור רות לוין (שהיא שינמן) משכנעת אותו שההגנה הטובה ביותר היא להודות ביחסים ולהכחיש את האונס. נכון שאז צריך להתמודד עם האשה הנבגדת, אבל מאידך קל יותר לשכנע את בית המשפט. ואכן, תסתכלו על קצב שבסוף הפסיד בכל החזיתות. גם הלך לכלא, וגם אשתו יודעת שיחסים היו.

רק שקר קטן

אם אתה נקי, אל תשקר בכלל

שינמן חוגג לא רק ספר חדש, אלא גם עשור להופעתו האחרונה בבית משפט, ב־2006 כשהגן על חיים רמון. לאחר פרישתו העביר את הגלימה והבמה לשתי עורכות הדין שטיפח במשרדו, נוית נגב ואיריס ניב־סבאג. המשרד מתמקד בעברייני צווארון לבן, פוליטיקאים ואנשי עסקים כמו גיבור נוסף של שינמן, בעל שליטה בחברה שהתנתק מהניהול השוטף, אבל סובך בידי המנכ"ל שלו בעבירת מידע פנים. אף שלא ידע דבר, ולא היה אשם, הוא בחר "להרחיק את עדותו", כלומר לשקר לגבי פרט בעל פוטנציאל מסבך. התוצאה היתה הרשעתו בשיבוש, אך לא במרמה. הלקח השינמני מכה שוב — אם אתה נקי, אל תנסה לשקר לגבי פגישה מחשידה שקיימת כי סופה להתגלות. בסיפור נחשפו הפגישה והשקר בזכות איכון טלפוני שביצעו חוקרי רשות ניירות ערך. הדוגמה לקוחה מהחיים האמיתיים. אלא שבמציאות את האיכון לא ביצעו החוקרים, אלא עו"ד ניב־סבאג, שהציפה את השקר של עד המדינה עדי שלג. ההבדל הוא שבחיים האמיתיים השקר לא פגע בשקרן אלא בנאשמים, נוחי דנקנר ואיתי שטרום.

עו"ד דן שינמן. ספרו השלישי רואה אור צילום: קובי קלמנוביץ'

הלקוחות של שינמן זקוקים לכירורגיה עדינה

סיפור אחר מדגים את דילמות מראית העין וניגוד האינטרסים. החוקר המשטרתי פעל נכון מקצועית, אבל לא גילה על יחסיו הרומנטיים עם גיסתו של חשוד. ולמה לא גילה? כי כמו הרופא (וקצב) אנשים לא ששים לספר על בגידותיהם. ושוב, רצית להסתיר מהאשה ומהבוסים, חטפת את החקירה הפלילית.

בסיפורים בולטת המורכבות של הסיטואציה האנושית הרגישה שפנים רבות לה. שינמן מספר לנו שהגרזן הפלילי אינו מתאים לכירורגיה העדינה שנדרשת לטיפול הנכון. הגרזן הזה מוריד את הראש ביחד עם הפרונקל. ללקוחות של שינמן, בספר ובמשרד, יש פרונקל. הם לא היו בסדר, אבל עדיין ראויים לחמלה, להקלה ובעיקר להבנה שהסתבכו בגלל אנושיותם ולא טבעם. "אף שרציתי בכל מאודי כי חיי יעברו עליי מבלי להסתבך עם החוק, כשלתי בכך. יותר נכון לומר, הוכשלתי בלא עוול בכפי", כפי שאומר איש העסקים בסיפור.