חקר ביצועים: השבוע של החניון הקורס, משבר הרכבת ועודד קובו

אסון ברמת החייל

קריסת החניון היא קריסת אמון

עם ארבע קומות החניון שקרסו על פועלים בלי שם, בשר התותחים של החמדנות, קרס סופית גם אמון הציבור בחברות הנדל"ן. חוסר האמון הוא המאפיין העיקרי של שוק הנדל"ן: הציבור, הממשלה, החברות היזמיות, חברות הבנייה, קבלני המשנה, הרגולטורים, הרשויות המקומיות — אין אמון ואין שיתוף פעולה בין הגורמים. כל פרויקט הוא כר למאבק, כל הסכמה נקנית בכסף, השחיתות תמיד על השולחן, היזמים מעדיפים למקסם את הרווח, והציבור משלם – במחיר הדירות, באיכות התשתיות, בתאונות. עתה ספגו החברות הגדולות והעלמת העין הממשלתית מכה קשה. זה הזמן שתופיע מנהיגות בשוק הנדל"ן, שתנצל את הרגע כדי להכתיב אמנה שתבהיר את המטרה המשותפת לכולם. ואולם ביומיים שלאחר האסון, קולם של השרים משה כחלון ויואב גלנט לא נשמע. נקווה שעד שהאבק יתפזר הם ימצאו את המילים.

אורי תובל

תאוות חניה באזורי תעשייה

אסון החניון: לבחון גם את התכנון

קריסת החניון ברמת החייל היא אסון, וצריך לחקור אותו, למצוא את האחראים לו ולהפיק את הלקחים הנדרשים. אחרי שהלקחים המיידיים יטופלו, יהיה כדאי לחשוב על עוד בעיה, רחבה יותר, שמסתתרת מאחורי האסון: תכנון לקוי. לא של הבניין עצמו, של העיר כולה. ברמת החייל בונים עוד ועוד בניינים. ולכן בונים גם עוד ועוד חניונים. ולכן זורמות עוד ועוד מכוניות לאזור שאינו יכול לשאת את העומס הזה. כך שמאחורי רשלנות הבנייה עומדת תאוות החניה, ומאחורי תאוות החניה עומד תכנון עירוני שדוחס אזור תעשייה מפלצתי לשני רחובות לא גדולים ובלי תחבורה ציבורית מספקת. התכנון הזה לא אחראי לקריסת המבנה הנוראה, חלילה. אבל הקריסה מזמנת גם מחשבה מעמיקה יותר על אישורי בנייה שלא תואמים את התשתיות ועל תכנון שלא מספיק חושב על העובדים והתושבים.

גלית חמי

קריסת החניון ברחוב הברזל, רמת החייל בתל אביב, השבוע צילום: דנה קופל

השר הטרי קיבל משברים

כץ: בעין הסערה

מספר אנשי הליכוד שבנימין נתניהו סומך עליהם הולך ומתמעט. אחד מהם הוא חיים כץ, שקיבל ממנו לאחרונה מתנה גדולה במיוחד, את תיק העבודה לצד תיק הרווחה, כולל כל הסמכויות הנלוות ותקציב נוסף של 3 מיליארד שקל. אלא שכץ לא היה יכול לתאר לעצמו שבתוך חודש ייהפך הגזר למקל, והוא ימצא את עצמו קבור בשני עניינים נפיצים וקשים במיוחד: מלחמות השבת, והאחריות לתקני הבטיחות בימים של אסון החניון. לא בטוח שהמטען הכבד שכץ הביא מהבית - כ־20 שנה כיו"ר ועד התעשייה האווירית, עם מיומנות־על בפוליטיקה הארגונית - יסייע לו להתמודד עם המשברים הגדולים האלה. ויכול להיות שעוד יתברר שבלי תוכנית מסודרת, נתניהו שוב מצא דרך מקורית לקבור שרים.

נעמה סיקולר

חיים כץ. הגזר הפך למקל צילום: עמית שעל

עוד עמלות לבנקים

בר: למה במחשכים?

המפקחת על הבנקים חדווה בר אישרה לבנקים, בשקט, לגבות עמלה מהלקוחות שלהם על ייעוץ פנסיוני, וכך להרוויח עוד קצת. הרבה. זה שינוי משמעותי שפותח לבנקים בחזרה ערוץ הכנסות שנסגר להם ב־2005, כשחויבו למכור את אחזקותיהם בקופות הגמל, אבל בר עשתה אותו בשקט. כל כך בשקט, שגם באוצר נחשפו למהלך רק השבוע, בעקבות חשיפת "כלכליסט". ואז התברר שהשר משה כחלון, שמקדם בלהט הורדת מחירים בשוק הפנסיה, מתקומם נגד ההחלטה של בר, שמיהרה להבהיר כי בשלב ראשון יורשו הבנקים לגבות עמלה רק בגין ייעוץ לקראת פרישה. ככה נראה הכוח של שקיפות: יש תוכניות, מתנהל דיון ציבורי, גורמים נוספים בזירה מביעים את דעתם, והרגולטור יכול לתקן, לשפר ולדייק את צעדיו. כדי לוודא שטובת הציבור אכן לנגד עיניו ושהכוונות הטובות לא משרתות בסוף בעיקר את ההון, בפעם הבאה הרגולטור מתבקש להפגין את השקיפות הזאת מראש, ולא לחכות לפרסום בעיתון ומסר עצבני מהשר.

רחלי בינדמן

חדווה בר. כך לא נראית שקיפות צילום: אריאל שרוסטר

חברה ריקה רוצה הנפקה

קובו: מוכר חלומות חול

תשקיף ההנפקה של קבוצת שלנו, שהוגש לבורסה לפני שבוע, מעורר הרבה באזז. בעלי השליטה בחברה, עודד קובו ורומן אברמוביץ, רוצים למכור למשקיעים בישראל (גם באמצעות שילוט ענק בנתיבי איילון) אוסף של חלומות פרועים, או בשמם הרשמי: אפליקציות למובייל. כאלה שמשמיעות מוזיקה, ומלמדות קוראן, או מעניקות מנוי חודשי לקניית גרביים. המצב בשוק ההון המקומי מסריח כנראה יותר מגרביים משומשים אם השקעה בחברה כמו שלנו בכלל נשקלת. אף אחת מהאפליקציות הרבות של החברה עוד לא הניבה הכנסות, ההפסדים מגיעים לעשרות מיליוני דולרים, אבל קובו מתעקש שהחברה שווה 600 מיליון שקל, ורוצה לגייס 100 מיליון. אולי הוא פשוט התבלבל, אחרי הכל - כפי שכתב בעצמו בפייסבוק במפגן זלזול בכל מי שניסה לומר משהו על הבעייתיות — הוא לא דובר עברית. עכשיו גם מנהלי החסכונות שלנו צריכים להבין שאין להם על מה לדבר עם קובו, לא משנה באיזו שפה.

סופי שולמן

עודד קובו צילום: אתר קבוצת שלנו

הוראה לחדש העבודות

משבר הרכבת: חיבוק נדיר לבג"ץ

ממשלות נתניהו ובית המשפט מתנגשים על בסיס קבוע סביב שני הרכיבים הסותרים של מדינת ישראל: ה"יהודי" ו"הדמוקרטי". ובפינג פונג הזה, כאשר בג"ץ מתערב לטובת הדמוקרטיה ונגד הרבנים בשלל עניינים, מזכויות אדם עד לפירוק מאחזים, הוא מקים עליו את זעם הפוליטיקאים וגם חלק לא קטן מהציבור. חריגה נדירה בדפוס הרגיל נרשמה השבוע כששופטי בג"ץ הורו לנתניהו שלא להתערב בעבודות השבת של הרכבת, בניגוד להנחיות שקיבל מהרבנים. ראש הממשלה הפסיד נקודות אצל לא מעט אזרחים, שנזכרו פתאום שבג"ץ בעצם משרת אותם. אבל הוא מתנחם בנקודות שהרוויח אצל הרבנים - ובעובדה שבסיבובים הבאים בית המשפט שוב ייתפס כשמאלני שכל מטרתו לחתור תחת שלטון נתניהו, הרבנים וחוסנה של המדינה.

משה גורלי

תקריות בביקור במזרח

אובמה: אסיה, ירושה מורכבת

ביקורו האחרון של ברק אובמה באסיה כנשיא ארצות הברית הסתיים השבוע במבוכה כפולה. כשהגיע לפסגת הג'י־20 הוא נאלץ לרדת ממדרגות החירום האחוריות של המטוס, ללא שטיח אדום, לאחר שאצל המארחים הסינים נרשם מחסור בכבשי מטוס. בתחנה הבאה, פסגה של מדינות מזרח ודרום אסיה בלאוס, אובמה היה אמור לפגוש את נשיא הפיליפינים רודריגו דוטרטה, אך הפגישה בוטלה אחרי שדוטרטה כינה את עמיתו האמריקאי "בן זונה". שתי התקריות האלה הן עננה סמלית מעל שאיפותיה של ארצות הברית למצב את עצמה כשחקנית מרכזית באסיה, על רקע הפגנות הכוח של סין בים סין הדרומי. הן גם מסמלות את המציאות המורכבת שיירשו הנשיא או הנשיאה הבאים, מציאות שבה ההגמוניה האמריקאית כבר אינה מובנת מאליה.

תמר טוניק

ברק אובמה צילום: אם סי טי

הימין בגרמניה מתחזק

מרקל: מתרחקת מהעם

המפלגה הנוצרית דמוקרטית של קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל נחלה השבוע הפסד צורב בבחירות במדינת המחוז מקלנבורג־פומרניה המערבית. מנגד, מפלגת הימין הקיצוני אלטרנטיבה לגרמניה (AfD), שהוקמה רק לפני שלוש שנים, קטפה הישג אלקטורלי נוסף - בהחלט לא סימן מבטיח לקראת הבחירות הכלליות שייערכו בשנה הבאה. כמה ימים לפני כן מלאה שנה לסלוגן שטבעה מרקל כשקראה לעם הגרמני לקבל את פניהם של יותר ממיליון פליטים שהגיעו למדינה: "אנחנו יכולים לעשות את זה". אף שהיא ממשיכה לעמוד מאחורי המילים, ככל שעובר הזמן נראה שהקנצלרית לא קראה נכון את הלכי הרוח בארצה. "גרמניה תישאר גרמניה", היא הבטיחה בראיון בשבוע שעבר. היא צודקת: הכלכלה הגדולה והחזקה באירופה יכולה ואפילו צריכה לקלוט את המהגרים. אבל האמת שנחשפת והולכת היא שהגרמנים פשוט לא רוצים בכך.

רן אברמסון