מדינת משטרה: למה הדו"ח של הסנגוריה הציבורית מטריד

הדו"ח מתכתב היטב עם שני דו"חות נוספים שראו אור השנה. הראשון הוא דו"ח ועדת דורנר שהצביע על הכשל בריבוי המאסרים בישראל, השנייה רק לארצות הברית במספר הכלואים לנפש. הדו"ח שחיברה הוועדה בראשות שופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר דחה את קונספציית ההרתעה והענישה שכה חביבה אצלנו, וממליץ על שיקום, במקרים המתאימים כמובן. הדו"ח השני שפורסם לאחרונה הוא של הצוות למיגור הגזענות נגד יוצאי אתיופיה בראשות מנכ"לית משרד המשפטים אמי פלמור, שהצביע באומץ על התנכלות הממסד והחברה בישראל ליוצאי העדה.

וכאילו כדי לאשר את הדברים, ובסמיכות מופלאה להפצת דו"ח הסנגוריה, באו דברי מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך בשבוע שעבר על כך שטבעי ששוטרים חושדים יותר באתיופים, כיוון שלטענתו — שדווקא אינה נכונה באופן חד־משמעי — המחקרים בעולם מוכיחים שמהגרים וצעירים מעורבים בפשיעה יותר מאחרים.

מפכ"ל המשטרה רב-ניצב רוני אלשיך. סמיכות מדהימה צילום: עמית שאבי

אז אם מדובר במחקרים שיש ללמוד מהם, כדאי ללמוד משהו גם מהדו"חות שלנו שמשקפים את הידרדרותה של החברה לאלימות ולגזענות. הסיבות לכך מורכבות וחורגות ממסגרת הדיון הזו, ובכל זאת עולה ממנו הציפייה שרשויות האכיפה, ובתוכן משטרת ישראל, ימצאו את הדרכים להילחם בכיעור הזה ולא לתרום לו ולהעצים אותו (ולנמק אותו במחקרים).

ועוד מילה אחת על הסניגוריה הציבורית. מוסדות מדינתיים אינם מועמדים לפרס ישראל, אבל אם יש יחידה ממשלתית אחת שצריך לשקול להעניק לה את הפרס — אין ספק שזו הסנגוריה הציבורית. ואולי בהקשר זה צריך לחשוב על הסנגור והפרופסור למשפטים שיזם את הקמתה והיה הראשון לעמוד בראשה, פרופ’ קנת מן, שלמרות נימוסיו וצניעותו דחף כבולדוזר את הרעיון, וזכה למחמאה שהרעיף עליו פעם השופט אליקים רובינשטיין: "הוא הרבה יותר אפקטיבי ממה שהוא נראה".