ירושלים, ישראל: אב הוא החודש האכזר מכולם
כולם יודעים לדקלם שבאב מציינים את חורבנם של שני בתי המקדש. זה כמובן נכון, אבל מצמצם את היום וחשיבותו
(תענית ד' ו)
לוח השנה היהודי מסכים בכל לב לקביעה שאוגוסט הוא האכזר שבחודשים. הרי חודש אב יחול תמיד בשיאו של הקיץ. והיום הדחוי והעצוב ביותר בלוח היהודי — ט' באב — יחול תמיד באוגוסט ויסיים שלושה שבועות של דיכאון מכוון, שמתחילים בצום י"ז בתמוז.
מה מציינים בתשעה באב? התשובה שכולם יודעים לדקלם היא שמציינים בו את חורבנם של שני בתי המקדש. היא כמובן נכונה, אבל מצמצמת את היום וחשיבותו. במשך אלפיים שנות גלות התמגנטו ליום הזה כל אסונות היהודים, בכל מקום שבו ישבו בעולם. מגילת איכה אמנם מקוננת על חורבן המקדש, אבל היא פתיחה לשאר הקינות שאומרים בבתי הכנסת, שהן למעשה מסע היסטורי בין מאות שנות השפלה ודיכוי לאומי: גירוש ספרד (שנחתם בט' באב), מסעות הצלב, פוגרומים בקהילות הריין, שריפת התלמוד וכמובן קינות חדשות על השואה. תשעה באב הוא בעצם יום הזיכרון הלאומי האמיתי, האס של כל ימי הזיכרון. הוא אינו מוגבל גיאוגרפית רק לישראל, אינו תחום רק במאה שנות ההתעוררות הלאומית האחרונות, ואינו מעדיף אסונות של עדה אחת על אסונותיה של אחרת. עוצמתו נובעת מכך שחורבן המקדש, נוסף על היותו אירוע בהיסטוריה, הוא סמל לאובדן עצמאות היהודים ותחילת כל הצרות כולן.
אז למה היום הזה כמעט שלא נוכח בציבוריות הישראלית? למה בגלגלצ המוזיקה היא אותה מוזיקה והטון של המגישים לא הופך נוגה יותר? למה סגירת בתי העינוגים בערבו לא מתקבלת בהבנה? בעיקר בגלל הזיהוי של היום הזה כיום שמציין את חורבן בית המקדש — חורבן שבימינו זר כל כך לישראלי הממוצע — ומפני שהיום הזה חל באוגוסט, ולכן אינו נלמד במערכת הלימודים ולרוב תופס את הישראלים בחופשת הקיץ שלהם.
לפני כמה שנים עמדתי למרגלות שער טיטוס ברומא עם כמה בני נוער שהשתעממו למוות. הפורום הרומאי לא עשה עליהם שום רושם, הכל נראה להם כגיבוב של עתיקות חסרות משמעות. שבועיים אחר כך הם עמדו מול הריסות טרבלינקה, באחד ממסעות התיכונים לפולין, ומיררו בבכי. בעיניי שער טיטוס הוא מקום מרגש לא פחות מהמחנות בפולין. סמל לחורבן שנשחק. אבל זו דרכו של עולם, ולזמן יש משמעות דרמטית בטריות הזיכרון.
מגילת איכה מסתיימת בתחינה קורעת הלב: "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם". אבל מתי היה אותו "כקדם" שאליו שואפים לחזור? הרי כמעט אין תקופה שבה לעם היהודי היה רק טוב צילום: שאטרסטוק לימים הנוראיים הישראליים, בין יום הזיכרון לשואה ליום הזיכרון לחללי צה"ל, יש את יום העצמאות כשובר דיכאון. והתקווה של אוגוסט הישראלי המיוזע היא ספטמבר הסתווי (טוב, אין פה ממש סתיו, אבל לפחות הילדים חוזרים ללימודים). אבל איפה התקווה של חודש אב? איך מצליחים להתאושש מיום (ומשלושה שבועות) של זיכרון היסטורי מצמית?
מגילת איכה מסתיימת בתחינה קורעת הלב: "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם". אבל מתי היה אותו "כקדם" שאליו שואפים לחזור? הרי כמעט אין תקופה בתנ"ך ובדברי הימים שבה לעם היהודי היה רק טוב. תמיד משהו התפקשש.
נראה לי שה"כקדם" המדובר נמצא דווקא קדימה מאיתנו. בעתיד. בשאיפה לכינונה של חברת אמת ושלום. הרי הנביאים תמיד זעקו שגם בית מקדש העומד על תלו לא שווה דבר בלי צדק חברתי. וכל השנים לימדו אותנו שבית המקדש השני חרב בגלל שנאת חינם. הבעיה היא שהשונאים הגדולים של היום פשוט בטוחים שהשנאה שלהם אינה חינם כלל, היא מוצדקת! כל אחד נלחם למען האמת שלו, ומוכן לדרוס למענה כל דבר בדרך.
באחת מנבואות הנחמה היפות שבתנ"ך מבטיח הנביא זכריה: "כה אמר ה'... צום הרביעי (י"ז בתמוז) וצום החמישי (ט' באב) וצום השביעי (צום גדליה) וצום העשירי (י' בטבת) יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים", ומיד מצמיד שלוש מילים: "והאמת והשלום אהבו". צריך לנצל את זיכרון העבר המדכא לצמיחה, וללמוד את הלקח כדי לשלב את הדרך לאמת בדרכי נועם ושלום.
אני מרים את העיניים ומבעד לזיעה ולשמש המסנוורת של הקיץ הישראלי נראה לי שאנחנו כבר בדרך לשם. עוד רגע ונגיע ל"כקדם". רק לא להרוס.
