בנגלור, הודו: הימים שלא נספרים

כשהתבקשתי לכתוב על אוגוסט המרושע, באופן לא מודע התיישבתי לכתוב על הקיץ הישראלי החם והלח, שבו אפילו הדרדרים קמלים והמעונב שבגברים עוטה טי־שירט בדרכו למשרד, חושש מהרגע שבו יעבור בדלת הכניסה ויידרש לכפתר מעליה את חולצתו הרשמית, שלפחות כמוהו היתה רוצה להיות עכשיו בצפון אירופה.

אבל אז נזכרתי שמקום מושבי בכלל בבנגלור, עיר הגנים. ואוגוסט בבנגלור הוא החודש של המונסון החלש. הגשמים יורדים, אבל השטף והגעש כבר נהפכים לזרימה רגועה. גשמי יולי מילאו את האגמים והבריכות, שטפו את השמים והמדרכות והזריקו רעננות לעיר. חופשת הקיץ הארוכה (חודש שלם!) כבר פינתה את מקומה לשגרה השלווה של הלימודים והעבודה.

לי כאיש עסקים, אוגוסט הוא מנוחה ברוכה מהלחץ של שאר השנה. בלוח השנה המצרי היו 12 חודשים של 30 יום, ועוד חמישה ימים שלא נספרו. מבחינה עסקית אוגוסט הוא חודש כזה. חצי מהמנהלים בחופש, והחצי השני עסוקים בחוברות צביעה עם ילדיהם במשרד. במובן הזה הודו אינה שונה משאר העולם, והשילוב שיש בה, של ההילוך האטי עם הגשמים והפריחה, משחרר גם את הקשוח שבמנהלים. אני מתענג על אוגוסט בבנגלור. אני מקפיד להציע לאורחים מישראל להימלט מהחום הנורא ולהצטרף לטיול לארמון של מייסור, לצפות בטיגריסים בשמורת באנדיפור, לבלות יום באוטי (Ooty), עיר נופש קרירה בגובה 1,800 מטר מעל פני הים, הרחוקה רק חמש שעות נסיעה מכאן.

עיר הנופש אוטי. רק חמש שעות נסיעה צילום: שאטרסטוק

לא תמיד הודו חייכה אליי באוגוסט. נחתי כאן לראשונה באוגוסט 1990 לנוראות כלכתה, שבאותן שנים היתה ברובה שדה מאבק בין אנשים, כלבים וחזירים על שיירי אוכל בהר הזבל הגדול באסיה. אבל מבעד למתקפה הבליסטית שחוו כל החושים שלי, התחלתי להבין אז את מה שאני יודע היום: כלכתה של לפני כמעט 30 שנה היתה שאריות האוכל הירקרקות, המרקיבות מעט, על השיניים של הודו, שיודעת כיום לחייך את החיוך הכי יפה, מזמין ונעים בעולם. גם באוגוסט.