לונדון, אנגליה: הקיץ שמקצר את הזיכרון
לירון ויסמן מספרת איך הקיץ המדכא של לונדון הקפיץ לה את הקריירה, למרות שהיא עדיין מתגעגעת ל"ימי שמש עסיסיים"
"לונדון? אתם גרים בלונדון עכשיו? אויש! כמה היא אפורה, כל הזמן מעונן", מעירים לי, ואני עונה בהתמדה: "מעונן זה מעולה!", לכל אותם אנשים שמפחדים מהאפור: "זאת אחלה תאורה לצילומים".
וזה נכון. עננים הם הפילטר הטבעי של השמש, ובלעדיהם היא תמיד מחליטה להאיר את המקום הכי פחות מתאים. אחרי עשור של עבודה כצלמת בישראל, כבר נמאס לי מהאור המסנוור, מהחום ומימי הצילומים המיוזעים בחוץ. במובן הזה, השנתיים האחרונות בלונדון היו שיפור תנאים רציני. יש רק שתי בעיות. הראשונה היא שמעונן בלונדון פירושו גשם, וכשיש גשם אי אפשר כמעט לתכנן צילומים בחוץ. לכי תדעי מתי בדיוק יתחילו הממטרים, או ה"דריזל" בשפת העם — יריקות קטנות ומעצבנות שנופלות עלייך מהשמים. מצלמות ודוגמניות ממש לא אוהבות דריזל, ובטח שלא גשם של ממש.
הבעיה השנייה היא שהקיץ הבריטי, למרות יתרונותיו הפוטוגניים, מצדיק את המוניטין המדכא שלו. השמש לא ממהרת להגיע, ואם כן, היא מחליטה מתי בדיוק ואיפה. אחרי שאת רוב השנה אנחנו מבלים בחושך, באפרוריות ובקור, כשהטמפרטורות מתחילות לעלות אני לפתע מעריכה את השמש ומייחלת לבואה. וכשזה קורה, מתברר שהשמש האנגלית שונה קצת מאחותה הישראלית. היא עדינה יותר, צהובה פחות. נשבעת.
עבודה של לירון ויסמן. הקיץ הבריטי פוטוגני, אבל מצדיק את המוניטין המדכא צילום: לירון ויסמן, צלמת אופנה ופורטרטים
בלונדון גיליתי שלהרגיש את השמש זה לא מותרות. זה צורך פיזי ונפשי, בעיקר נפשי. אם בהתחלה לא הבנתי את המקומיים שרצים לרחובות העיר בכל יום שבו העננים פוסחים עליה, עכשיו אני אחת מהם. כשמגיע יום שמשי עסיסי במיוחד, אני תמיד מרגישה בסופו עד כמה הוא עשה לי טוב ורומם את מצב הרוח שלי. אפילו מקצועית עברתי מהפך קטן: כאשר קרן שמש חודרת הביתה או נופלת בדיוק במקום הנכון בזמן ההליכה ברחוב, אני ישר תופסת את המצלמה, מתעדת אותה כמו שצריך ומחייכת לעצמי.
ואז בלי התראה החמימות נהפכת לגל חום. וכשהוא מתווסף לחיים בלי מזגן ולרכבת תחתית צפופה להחריד בשעות העומס, השמש שכל כך הערכתי לפני רגע הופכת להיות מעיקה מאוד, כמעט כמו אחותה הישראלית, מה שגורם לי להתגעגע למשב רוח בריטי צונן, ואפילו לדריזל הנבזי. כעבור יום־יומיים משאלתי בדרך כלל נענית, גם באמצע אוגוסט, והכל הופך שוב קריר. ואז אני שוב מוצאת את עצמי מתחננת לשמש, וחוזר חלילה. הזיכרון הופך להיות קצר מאוד בקיץ הבריטי.
