בייג'ינג, סין - שרדנו את מאו, מה זה כבר שלוליות מעופשות

חודשי הקיץ בבייג'ינג הם מתקפה משולבת. החום הכבשני (שעשוי להגיע ליותר מ־40 מעלות) מתמזג עם הערפיח התמידי לתחושת מחנק מוחלטת, שמופרת מדי פעם בסופות גשמים אימתניות. נדרש לי זמן להפנים שכאן כדאי לקחת מטרייה גם כשבוער בחוץ. ונדרש לי עוד קצת זמן להבין שבגשם צריך לנעול כפכפים.

האינסטינקט הטבעי שלי היה לנעול נעליים סגורות כשיורד גשם. אבל זה היה לפני שהיכרתי את מערכת הניקוז בבייג'ינג, זאת שביציאות מהרכבת התחתית מותירה שלוליות ענק ומבטיחה שתגיע לעבודה עם נעליים וגרביים ספוגי מים. חלק מהזרים עוד דבקים לפעמים במגפיים גבוהים, בשיא הקיץ, אבל המקומיים יודעים: כפכפים. דורכים בשלולית, נרטבים, מתייבש. הלאה. השלוליות המעופשות הן האתגר המרכזי בקיץ הבייג'ינגי, לצד הימלטות מהירה למזגן.

שיטפון קיצי בסין צילום: איי פי

מה שכן מרגש את המקומיים, שנושאים בעול החום במשיכת כתף קלה, הוא ההתמודדות של דובי הפנדה. במקביל לדיווחים על ההצפות ההרסניות והקטלניות שגורמים גשמי הקיץ, אתרי החדשות הסיניים מסקרים בהתלהבות את קורות הפנדות בחום. ווי ווי, למשל, שחי בגן החיות של העיר ווהאן במרכז סין, קיבל הקיץ גוש קרח ענקי במתנה. הוא אפילו העדיף לנטוש את ערימת עלי הבמבוק שלו כדי להישאר מחובק עם החבר החדש. אבל לא רק פנדות יש בגני החיות, גם אלפים רבים של ילדים: מבחינת ההורים המקומיים זו דרך נוחה להעסיק אותם בחופשת הקיץ שנמשכת חודשיים. וכשנגמרות האטרקציות, הניסיון לברוח מהמחנק העירוני שולח אותם לבחור בין נופש בערי חוף כמו צ'ינגדאו להימלטות צפונה להרים.

החלטתי לבחור בהימלטות לצפון. הימרתי על העיירה דה טאן ג'ן שבמחוז חביי, מרחק חמש שעות נסיעה מהעיר (או שבע, עם פקקי סוף השבוע). מקום די מכוער, יש להודות, אבל עם מזג אוויר נהדר. 1,300 מטר מעל פני הים, בערבות דשא עצומות, הסינים פשוט משחררים קיטור: נהיגת שטח בג'יפים ובטרקטורונים, שתיית באיג'יו (משקה אלכוהולי המזכיר וודקה), אכילת כבשים שנשחטו במקום וירי עצמאי של זיקוקין די נור. האמת שזה לא רע בכלל. בטח עדיף על נעליים רטובות.