פריז, צרפת: גם כן ניצחון על הטרור

1 באוגוסט, השעה חמש ו־50 דקות. אני מחכה למונית השיתופית שתאסוף אותי משדה התעופה. הקארדיגן העבה שהגן עליי מהמזגן במטוס שוכב מזמן מקופל בתיק היד, והזיעה שחשבתי שהשארתי מאחוריי בחמסין התל־אביבי מתחילה שוב להצטבר מעל שפתי העליונה. 20 דקות מעיקות של המתנה עד שהנהג סוף סוף מגיע ומזמין אותי לשבת במושב הקדמי לצדו. אני מהססת, אבל במושב האחורי כבר התמקמה משפחה צרפתית רועשת. הרדיו מנגן מוזיקת דאנס גנרית, וגם פה המזגן מאיים להקפיא אותי למוות.

"אז מה, הגעת בשביל הפארי פלאז'?" הנהג שואל ברגע שהוא רואה אותי מתחילה לשלוף שרוול צמר מהתיק.

"לא", אני מצחקקת צחקוק זחוח של פריזאית אסלי, "אני גרה פה. ואם אתה שואל אותי", אני ממשיכה, "כל העניין הזה של הפארי פלאז' די מגוחך".

"את צודקת לגמרי", הוא ממהר להסכים איתי, "עוד מקום שאנשים הולכים אליו רק בשביל להראות שהם שמאלנים. או הומואים".

"אה... אוקיי", אני ממלמלת בהפתעה. "התכוונתי שזה מטומטם לשבת בחול על 'חוף' כשאין אפילו אפשרות לשחות. זה החלק הכי פחות כיף בללכת לים".

"כן, גם זה אני מניח", הנהג עונה, וברור שהוא מתרשם פחות מהנימוק שלי. "מה עוד שעם המצב חירום המזדיין ביטלו מלא דברים לצורכי ביטחון, ורק את הפארי פלאז' השאירו. העיקר שהתיירים ייהנו. וההומואים".

"מה ביטלו?" אני שואלת.

"כל מיני. הופעות, אירועים, את הקולנוע הפתוח בפארק דה לה ווילט".

לבי שוקע. ככה זה כשלוקחים לך את הסיבה היחידה להישאר בפריז באוגוסט. כל החברים בוואקאנס, הרחובות מפוצצים תיירים, הברים המגניבים והמסעדות הטובות סגורים והטמפרטורה במטרו נדה בין פני השמש לגיהינום. אבל אז בא הערב, ואפשר להתגנב בין עדרי הטינאייג'רים האמריקאים לפארק דה לה ווילט בקצה הצפון־מזרחי של העיר, להשתטח על הדשא ולראות סרט קלאסי של האחים כהן, או אלמודובר או מיאזקי, מוקרנים על מסך ענקי על רקע שמים כתומים־סגולים של השקיעה הפריזאית המאוחרת. שוכבים, מנשנשים משהו, שותים יין, ומרגישים לרגע שאולי בכל זאת לא כל כך נורא בפריז באוגוסט.

הפארי פלאז'. "העיקר שהתיירים וההומואים ייהנו", מקטר הנהג שלי צילום: בלומברג

אבל הנה, עכשיו זה כן נורא, והכל בגלל כמה פיגועים קטנים. תתבגרו כבר. מה אני אעשה פה כל החודש, אלך לפארי פלאז' הנורא להשתכשך בחול ולשתות משקאות מתוקים להחריד ב־15 יורו? אני מרגישה סולידריות פתאומית עם הנהג ההומופובי, עם הכעס שלו, ושל רוב הפריזאים, על מדינה שמגיבה כמו שור שעקץ אותו זבוב. מחורפנת ועיוורת, נוקטת פעולות ביטחון אקראיות רק כדי להראות שהיא עושה משהו, ובכך מאיימת להרוס את מה שהפך את העיר הזאת לגדולה, סמל של תרבות המערב.

"זה ממש בולשיט", אני יורקת.

"מאיפה את מגיעה?" הנהג שואל לנוכח המבטא הממש לא צרפתי שלי כשאני הוגה בולשיט באנגלית.

"תל אביב".

"הו! שם אצלכם מבינים בביטחון באמת".

"כן, אה", אני עונה, ואף על פי שאנחנו בטח לא מתכוונים לאותו דבר, ההסכמה שלי כנה.

כשאני מגיעה הביתה, מתברר לי שהקולנוע הפתוח לא בוטל, רק הועבר לתוך האנגר גדול. אכן, ניצחון גדול על הטרור. עדיף כבר ללכת לקולנוע ליד הבית, לפחות שם יש מזגן.