טוקיו: בלדה לציקאדה

הטמפרטורות המטפסות והלחות הגבוהה קוראות לה, מזמינות אותה לבקוע מבית החורף במעמקי האדמה, והיא לעולם אינה מסרבת. הקיץ היפני מביא עמו את הדוחה שביצורות ארצנו, מלכת השרב, כוכבת שירת ההייקו המסורתית וקיסרית הפיכס הנצחית - הציקאדה.

מדובר על תפלצת של ממש: ראשה מטופש למראה, עיניה בולטות, גופה שמנמן ומשוריין וכנפיה ארוכות. שש רגליים חרקיות משלימות את התמונה המזוויעה. למזלה של האנושות החרק השטני אינו פשוט למציאה (כל עוד הוא בחיים), ועל כן לרוב הוא נשמע ואינו נראה. אבל וואו, כמה שהוא נשמע.

ביפנית העניקו לציקאדות את השם Semi, והסימניה הפיוטית שלהן - מחברת בין שתי סימניות אחרות, "חרק" ו"פריטה על כלי מיתר". שילוב תמים למראה שרומז על חרק רומנטי ועדין נפש, הפורט על כינור מתחת לחלונה של אהובתו המכונפת. הו, התמימות. במציאות מגיעות הסרנדות מרובות הרגליים לעוצמה של 120 דציבל, איפשהו בין מקדחה לנזק בלתי הפיך לעור התוף. אבל על רעש ועל ריח אין להתווכח: המקדחה המרחפת הזאת, מבית היוצר של הציקאדות הגבריות, עושה את זה לנקבות הציקאדה. הן מתות על זה. לא, באמת, אחרי כמה שבועות של שכרון חושים הן מתות, וכך גם הזכרים. לאחר שהמפגע השמיעתי הזה מסיים להעביר את הגנים הרועשים לדור הבא, יפן כולה מוצאת עצמה מכוסה בשכבה של גופות שביצעו את ייעודן האבולוציוני על הצד הרועש ביותר.

טוקיו. הסימניה היפנית לציקאדה מחברת בין הסימניות "חרק" ו"פריטה על כלי מיתר". שילוב תמים שרומז על חרק רומנטי ועדין נפש, אבל הסרנדות מרובות הרגליים מגיעות לעוצמה של מקדחה צילום: גטי אימג'ס

תוחלת החיים הקצרצרה היא אחת הסיבות לכך שהציקאדה מככבת כבר מאות שנים בתרבות היפנית. מכירים את הסאקורה, פריחת הדובדבן היפהפייה באביב? היא נמשכת כעשרה ימים בלבד בכל שנה. הציקאדה היא הגרסה הקיצית של הסיפור הקצר הזה, והדרמה שלה נגמרת כשהעונה נגמרת. היפנים מעריכים עד אין קץ את הרגעיות החולפת הזאת: ההייקו, השירה המסורתית בת 17 ההברות, מלאה באזכורים לציקאדות. ברומן הראשון שנכתב בשפה היפנית, ״מעשה גנג'י״ מהמאה ה־11, אף מכונה אחת הדמויות Utsusemi – "שריון ציקאדה" – בגלל הדמיון בין האופן שבו היא מסירה את חלוקה להשלת השלד החיצוני שמבצעת הציקאדה במשך חייה הקצרים. סקסי.

מבחינתי, כישראלי, האירעיות של הציקאדות פיוטית פחות ומנחמת יותר. אני יודע שכשאוגוסט יסתיים (שיסתיים כבר!) יקיץ הקץ גם על החרקים שלא נותנים לי מנוחה. אבל אני גם יודע שבעודי כותב את השורות הללו, דורות חדשים של ציקאדות כבר מכורבלים מתחת לרגליי, ממתינים לקיץ הבא כדי לבקוע ממחילות התרדמת שלהם ולמרר את חיי. לפחות יש עוד שלוש עונות באמצע כדי להתכונן.