לוס אנג'לס, ארה"ב: על הדשא בבית הקברות, שמסרב לצמוח
איימי גינזבורג ביקל לא התכוונה לחזור לחיות בלוס אנג'לס, אבל כשעמדה תחת שמש אוגוסט יוקדת בבית הקברות מעל הקבר של סבתה חשבה: "זו האהבה שאשמה. וכעת מעליבה אותי המחשבה שאקבר בעיר שממנה ברחתי בגיל 18"
יושבת בבית הקברות, חושבת על חורבן הבית. נעים לי פה, ירוק ורגוע. הדשא רענן למרות החמסינים והיובש הנורא. רק פכפוך הנחל הקטן למרגלות השכונה, שמתעקל ומסתיים במפל עדין, מפריע לשקט. מדי פעם יש התקהלות של אנשים עצובים סביב קבר חדש, לעתים רחוקות מגיח לרגע אורח ומניח פרחים על אחד הקברים. חוץ מאלה, רק אנחנו פה, או יותר נכון לומר, הם ואני.
זו שכונת היוקרה של בית הקברות הרפורמי, ואחד המקומות היפים בעיר. בין המפל לנחל, מוקפים בעצי פרי ושיחי ורד ולבנדר, קבורים כוכבי טלוויזיה וקולנוע, סופרים ובמאים, ובראש הגבעה, במבנה שנראה כמו ארמון קטן עם מזרקה דמוית מפל, קבור זמר נודע מתחילת המאה הקודמת. לצד הסלבריטיז קבורים הנדבנים הגדולים, סימביוזה שמוכרת גם ממסיבות וערבי ההתרמה של הוליווד ובוורלי הילס. השמות על המצבות שלהם מתנוססים גם על הבניינים החשובים בעיר: מוזיאונים, אוניברסיטאות, בתי החולים. לרוב הנדבנים גינות קבורה משפחתיות פרטיות, מוצלות בעצי נוי, מוקפות חומות נמוכות וספסלים מאבן תואמת. גם אחרי המוות, בעיר הזאת הכסף קובע.
למורדות הגבעה סביב קבורים פשוטי העם. גם סבי וסבתי קבורים שם, וגם הוריהם ואחיהם. מעבר לפארק הזיכרון הזה חולף כביש מהיר 405 האימתני, תלוי באוויר על עמודי בטון, שעתיים וחצי למקסיקו. גם הכביש לשדה התעופה קרוב. וכקילומטר בלבד מכאן נמצא בית המשפט המחוזי, שם התחתנתי, עם זר פרחים סגול, לב מלא תודה ואהבה בעוצמה שלא תתואר לאיש שגר עכשיו מתחת לדשא שעליו אני יושבת.
איימי גינזבורג ביקל ובעלה תיאודור ביקל, ליד הכוכב הנושא את שמו בשדרת הכוכבים בהוליווד. "לא התכוונתי לחזור לחיות בלוס אנג'לס. זו האהבה שאשמה. וכעת מעליבה אותי המחשבה שאקבר בעיר שממנה ברחתי בגיל 18"
לפני הרבה שנים, באחת הפעמים שבהן חזרתי לביקור מהודו, אבי עצר כאן בדרך הביתה להראות לי את הקבר הטרי של סבתי. באותם ימים חייתי במקדש עתיק ומסתורי על גדות הגנגס, עם מורה עתיק ומסתורי אף הוא. מדי בוקר, אחרי תרגולי תודעה משונים ומופלאים, ישבנו לשתות צ'אי מר־מתוק על ה״מרפסת״ לצד פרות מנשנשות שאריות צ’פאטי, והבטנו בלי מילים בתהלוכות שהביאו גופות מתים למתחם השריפה. לצלילי פעמונים ושירת הכוהנים הניחו המתפללים מאות ואלפי סירות עלים קטנות בתוך הנהר, עם נר, קטורת ופרחים כתומים, נושאות בתוכן תפילות לב אל עבר האופק הלא נודע.
כשעצרנו ליד קברה של סבתי, אחרי 40 שעות מסע ועם המיסטול המשונה שאחז בי בכל פעם שהגעתי ללוס אנג’לס אחרי עוד שנה בהודו, הכל נראה לי הזוי. האספלט, הבטון, האור השטוח הפכו הכל לפרובנציאלי, מנוון וחסר חן. כשעמדנו ליד הקבר של סבתא אליס, אבי ואני, תחת שמש אוגוסט יוקדת, חוויתי משהו משונה. הפוקוס השתנה איכשהו, הכל נהיה חד מדי ובו בזמן אשלייתי. התבוננתי בפני אבי המביט בקבר אמו, והזמן התקפל לתוך עצמו. ראיתי בבירור את הארעיות, את חוסר הממשות. שישה חודשים מאוחר יותר, שוב בהודו, מת אבי בפתאומיות ונקבר גם הוא כאן, באדמת עיר המלאכים.
לא התכוונתי לחזור לחיות בלוס אנג'לס. זו האהבה שאשמה. קיוויתי שסוף סוף אלמד להסתדר ואפילו לאהוב את עיר ילדותי. קיוויתי שהדלת בחזרה להודו תישאר פתוחה, אבל חזרתי לכאן בתנופה עצומה, בריצה לקראת, ולא נזהרתי מספיק בכל הקשור לדלתות שנסגרות מאחוריי.
אהובי נפטר בדיוק לפני שנה, בה׳ באב. בתשעה באב ישבתי שבעה כשלגופי שמלה שחורה קרועה. בשישה באב, יום לאחר מותו, לפני ההלוויה, הסתובבתי בין בתי הקברות היהודיים בעיר כדי לרכוש לנו קבר. מאוד ניסיתי לשכנע אותו לבחור קבר לפני מותו, שלא היה פתאומי כלל (אף שהתחלתי להבין כי כל מוות הוא פתאומי). הוא לא הסכים. הוא כל כך אהב לחיות, וממש לא הסכים לדמיין מצב שבו הוא לא. אבל אני אשאר לבד עם זה, ביום הקשה בחיי, זה לא פייר, אמרתי. פעם אפילו הגיע סוכן קברים אלינו הביתה: בן זוגי היה מיקירי הקהילה היהודית, ובתי הקברות התחרו על הכבוד לארח אותו לנצח. הוא הציע לנו חלקה זוגית בבית קברות אחר בשכונה חדשה. זה לא דיבר אליו. בסוף נתקעתי עם השופינג הזה לבד. היו לי אופציות, ובחרתי בבית הקברות הזה, בשכונה הזאת, עם המעיין והלבנדר. זה נראה כמו גן עדן. מצאה חן בעיניי גם הקרבה לשדה התעופה. לא שחיפשתי לעצמי קבר, אבל ככבוד לבן זוגי הציעו לי שניים במחיר אחד, אז לקחתי. מאכזבת אותי, מעליבה אפילו, המחשבה שבסופו של דבר אקבר בעיר הזאת, שממנה ברחתי בגיל 18 בהזדמנות הראשונה. אבל אם זה מה שיקרה בסוף, ומי יודע איך ומתי ואיפה ימצא אותי הסוף, אין חלקה יפה מזו בכל העיר.
כשאהובי נפטר, ניסיתי בכל כוחי לגלות את הדלת שנפתחה ושמאחוריה נעלם. ניסיתי תרגילים יוגיים שלמדתי ממוריי כדי למצוא אותו. חיפשתי בגוגל ללא הפסק כל תיאוריה בנושא ״היכן הוא עכשיו?״ ולא הצלחתי למצוא תשובה החלטית. חוויתי את העולם הזה כמעמיד בפניי כתלים בלתי נראים אך נוקשים כבטון, נועלים אותי בממד הזה ומונעים ממני גישה לאינסוף הממדים האחרים, שבאחד מהם, הלוואי, מחכה לי אהובי.
אני יודעת שביהדות לא מעודדים ביקורים תכופים בבית קברות. בכלל, האנשים סביבך, חודשיים־שלושה אחרי המוות, היו מעדיפים שתפסיקי לדבר על זה. לכן לא ממש סיפרתי על ביקוריי התכופים כאן והתחלתי לשמור את המחשבות שלי לעצמי. גיליתי שטוב לי כאן בבית הקברות, בקצה עולם החיים. השמים מכאן נראים כחולים יותר. לפעמים טיילתי בשכונות האחרות, הסתכלתי על כל השורות המסודרות של הקברים, שעלים מכסים את מצבותיהם השטוחות: מרדכי גולדברג שהיה אבא למופת, אנני גילמן שהיו לה חיוך ומילה טובה לכולם, רוברט כהן הבעל הנאמן והחבר הטוב, לאה מאיירס הנדיבה והנבונה. נגע ללבי שאנחנו שומרים אותם איתנו, מסדרים אותם יפה באדמה, לוקחים אותם איתנו במסע הקוסמי הזה מאנשהו לאנשהו, מבריאת העולם עד חורבנו, יודעים כמעט בוודאות שנצטרף אליהם לפני סוף המסע.
אני יושבת בצל, בגינת קבורה פרטית. בית הקברות נסגר, למי שעוד בחיים, בשש בערב. ועכשיו, באוגוסט, השמש עדיין קופחת. כשהיא תרפה קצת אשכב כהרגלי על הקבר, אעצום עיניים ואנוח. הדשא על הקבר שלו ירוק סוף סוף: הגננים המסורים החליפו אותו שלוש פעמים, השקו, טיפלו, ובכל זאת, ובאופן שלא ידעו להסביר, רק הדשא שמעליו סירב לגדול במשך חצי שנה ויותר. אני חושבת על חורבן ועל בית, על מה שנשאר לאחר חורבן ואיך בונים בית מחדש. חושבת על איך יודעים מה היא הליכה אחורה ומה קדימה, חושבת על הדשא שתמיד גדל מחדש אם משקים ומטפלים בו במסירות, ומסוקרנת לדעת אם גם בתוכי ההתחדשות תתעקש על עצמה בסופו של דבר. אני מנחשת שכן, במיוחד אם אהיה סבלנית. אני מודה לעצמי על הבחירה באהבה בכל פעם מחדש, וממשיכה לחפש את הדלת לממד שבו הוא אולי מחכה לי. אבל בזמן האחרון קצת יותר באיזי.
