כמה משתכר פועל, ומאיפה חומרי הגלם?

אחרי שנים שמספר החברות שמפרסמות באופן וולונטרי דו"חות אחריות תאגידית מדשדש סביב ה־20 בלבד, מוצע כעת להטיל חובה חוקית לפרסם דו"ח שמפרט את ההשפעות שיש לפעילות העסקית של התאגיד על החברה והסביבה בישראל ובעולם. הצעת חוק חדשה שהונחה על שולחן הכנסת בשבוע שעבר מחייבת את החברות הגדולות בישראל לפרסם דו"חות אחריות תאגידית בעלי סטנדרט חדש של שקיפות ‑ ומעוררת סערה בשוק. ההצעה מקודמת כבר מספר שנים על ידי ליעד אורתר, מנהל המכון לאחריות תאגידית במרכז האקדמי למשפט ולעסקים, רמת גן, וכעת ח"כ יעל כהן־פארן (המחנה הציוני) הרימה את הכפפה.

הסיכוי להעביר את הצעת החוק נמוך, בשל מכשלות פוליטיות, אולם היא עתידה לייצר רף חדש לשיפוט איכותי של דו"חות אחריות תאגידית, כלומר דו"חות שיפורסמו באופן וולונטרי יושוו לסעיפים בהצעת החוק, ואם לא יספקו מספיק שקיפות - עלולים לגרור ביקורת. כמו כן האנשים שמקדמים את הצעת החוק כבר יודעים לספר על יועצים משפטיים ואנשי אחריות תאגידית בתוך החברות הגדולות שמתחילים לבחון את הצעת החוק ואת השלכותיה האפשריות על הארגון. אותם בכירים מבינים כי גם אם הצעת החוק לא תעבור כלשונה - סביר מאוד להניח כי החקיקה האירופית תשפיע על הרגולציה הישראלית.

ליעד אורתר, מנהל המכון לאחריות תאגידית במרכז האקדמי למשפט ועסקים, רמת גן

חשיפה ללחץ ציבורי

הפרמטרים המדווחים בדו"חות אחריות תאגידית הם פרמטרים סביבתיים וחברתיים מדידים, כמו כמות פסולת המוטמנת בקרקע, מקורות האנרגיה המשמשים בתהליך הייצור, שיעור הנשים בהנהלה או שיעור מקבלי שכר המינימום. כשפרמטרים אלה מדווחים בצורה שקופה ומדידה, החברות חושפות את את עצמן ללחץ ציבורי לשפר את ביצועיהן, וזה היתרון הגדול של דו"חות אחריות תאגידית. הצעת החוק הישראלית לוקחת את הפרמטרים האלה כמה צעדים קדימה, ודורשת לחייב את החברות הישראליות לדווח על שורה ארוכה של פרמטרים שעד כה היו חסויים - וספק אם החברות בכלל מודדות אותן.

הצעת החוק דורשת למשל לדווח על שיעור העובדים המשתייכים לאוכלוסיות שמוגדרות ב"תת־תעסוקה", כגון ערבים, חרדים, בני 45 ומעלה, יוצאי אתיופיה ואנשים עם מוגבלויות, וכן לציין מה שיעורם בהנהלת הארגון, ומה שיעורו בקרב 20% ממקבלי השכר הגבוה בארגון. עד כה הארגונים השקופים ביותר לא דיווחו כלל על נתונים מסוג זה. כמו כן הצעת החוק דורשת מארגונים לדווח אם קיימת מדיניות של אתיקה בפרסום, ואם אין - לנמק מדוע אין; האם הם מפעילים לובי פוליטי, ולצרף את מסמך המדיניות שלהם בנושא זה; האם הם מפקחים על תנאי ההעסקה של הספקים שלהם; האם הם מפנים אחוז מסוים מהרכש לעסקים קטנים; האם יש להם יעדים כמותיים לשיפור השפעות סביבתיות; האם הם מבצעים ניסויים בבעלי חיים, האם מתנהלות חקירות נגדם בישראל או בעולם; מהו השכר הנמוך ביותר לעובד בארגון, מהו השכר החציוני, ומהו השכר הגבוה ביותר; האם מתבצעות בדיקות שעובדי הקבלן מקבלים את כל זכויותיהם, כמה דו"חות ותאונות דרכים היו לרכבי הארגון וכדומה.

פס ייצור במפעל שטראוס

ההצעה מחייבת את כל החברות שמוגדרות בחוק כ"חברות גדולות", כלומר בעלות מצבת עובדים של 250 איש ומעלה, מחזור מכירות של 15 מיליון שקל בשנה ומעלה, ושכרו של מקבל השכר הגבוה ביותר בהן גבוה יותר מפי 30 משכרו של העובד שמשתכר את השכר הנמוך ביותר. לצד אותן חברות גדולות, החוק יחייב את כל החברות

הממשלתיות וכן את התאגידים העירוניים.

הצעת החוק מחייבת את החברות לרמת שקיפות חסרת תקדים בישראל וגם בעולם, ולכן קשה להאמין שהחוק יצליח לעבור את הכנסת במתכונתו הנוכחית. ח"כ כהן־פארן מסכימה עם ההנחה הזאת: "כל הצעה היא התחלה. אני חושבת שברמת הכותרות של הפרקים השונים לדיווח הם באמת כולם רלוונטיים. אם יהיו הצעות לבטל חלק פה או שם, אנחנו נדון על זה, אבל המטרה היא לייצר מסגרת שהיא לא התנדבותית, ולא מה שבא לי אני אדווח, ומה שלא בא לי אני לא אדווח".

השלב הבא של החוק הוא להתחיל דיונים מול משרדי הממשלה, שבקדנציה הנוכחית מצהירים כי יפעלו להפחתת רגולציה עבור עסקים, כך שסביר להניח שלא ישמחו לקדם את הצעת החוק. "אנחנו מתכננים פגישות עם משרדי האוצר והכלכלה לקראת פתיחת המושב הבא של הכנסת", אומרת כהן־פארן. "הגישה של משרד הכלכלה היא להוריד רגולציה, ובהחלט יש בזה משהו. אבל מצד שני אתה כן רוצה שתהיה הסתכלות סביבתית חברתית על החברות. בסופו של דבר יש פה משהו שמשרד הכלכלה לא אוהב. הוא יהיה האגוז הקשה. אבל להצעה כזאת יכולות להיות השלכות חיוביות על המשק".

מיישרים קו עם אירופה

בדצמבר 2014 החליט האיחוד לחייב את מדינות האיחוד לקבל על עצמן צורה כזאת או אחרת של חקיקה שתחייב את החברות לפרסם דו"חות אחריות תאגידית. אלא שבניגוד להצעת החוק הישראלית, באירופה לא החליטו על סט מחייב של הנחיות ופרמטרים לדיווח, והשאירו לכל מדינה את החופש להחליט אם היא מעוניינת לחייב את החברות בסעיפי דיווח נוקשים או להשאיר זאת לבחירת החברות. "ההצעה מתכתבת עם הדירקטיבה האירופית", אומרת כהן־פארן. "באירופה זה יהיה חובה. החברות הישראליות עובדות עם אירופה. אז בואו כבר נכין את הצעת החוק. המונחים יתחילו לחלחל מאירופה לישראל - זה רק עניין של זמן".

באירופה, המדינות צריכות לאמץ חקיקה מחייבת עד 2017. לכן גם הצעת החוק הישראלית מציעה להתחיל את חובת הדיווח כבר בתחילת השנה הבאה. מבחינת המדינות באירופה, חלקן מנסות להגיע למודל וולונטרי של דיווח שיקבל על החברות המדווחות, אבל חלקן כן בוחרות במודל של סטנדרטים קשיחים לדיווח. בגרמניה לדוגמה מגבש הממשל הנחיות לדיווח על השפעות סביבתיות וחברתיות, ובצרפת קיימת מאז 2001 מסגרת חוקית מחייבת לדיווח.

מה שבטוח הוא שהשיטה הוולונטרית בישראל לא הניבה תוצאות מרשימות במיוחד: מתחילת השנה פורסמו 11 דו"חות אחריות תאגידית. ב־2015 בחרו 20 חברות בלבד לדווח דיווחי אחיות תאגידית, ב־2014 מספר החברות המדווחות עמד על 27, שנה קודם לכן המספר עמד על 21 חברות, וב־2012 רק 18 חברות פרסמו דוחו"ת אחריות תאגידית.