היו שלום ותודה על הדגים

מראשו של הגלבוע אפשר לצפות מטה, על המפגש בין עמק יזרעאל לעמק בית שאן, שנקרא כיום עמק המעיינות, שם חדש ומכובס שבאמצעותו היישובים הכפריים כמו מנסים לברוח מאיזו תדמית לא מוצדקת של העיר בית שאן. אינספור ריבועים כחולים מרצפים את השטח, בריכות ועוד בריכות, המשרות תחושה צוננת גם בחום הקיץ הקשה. ביום חול אחד בשבוע שעבר צפיתי בנוף הזה כשלצדי שני קיבוצניקים, עמיחי גלר וגיא שריד. גלר (60) מקיבוץ ניר דוד שלמרגלות הגלבוע היה בעבר מזכיר המשק, וכיום הוא בכיר בארגון מגדלי הדגים הארצי. שריד (35) הוא מנהל אגף המדגה בקיבוץ לוחמי הגטאות שבגליל המערבי. הם סקרו בפניי את הבריכות הפרוסות לרגלינו, ואז עשינו את דרכנו במורד מן ההר אל העמק. ככל שיורדים נוף הבריכות נהפך דומיננטי יותר. הן לא נגמרות, ומשתרעות מזרחה לכיוון בקעת הירדן.

הכחול־כחול הזה היה בחודשים האחרונים לזירת קרב. הקיבוצניקים הרגישו שהם נלחמים על קיומו של כל הענף. "כל זה הולך להיעלם", אמר לי גלר והצביע על המים. "הריאה הכחולה הגדולה תיהפך לשממה יבשה בעקבות החלטה אחת של שר האוצר משה כחלון לפתוח את השוק ליבוא ולהסיר את המכס על הדגים, דבר שיגרום להצפת השוק בסחורה מיובאת ולהעלמת ענף הדיג בישראל".

בבריכות ניר דוד. 2,000 עובדים, 27 אלף דונם בריכות, כ־16 אלף טונות דגים בשנה, אבל פילה האמנון הסיני זול במיוחד צילום: עמית שעל

הדייגים שפגשתי היו כולם סוערים. הם דיברו על "לשבור את הכלים". תכננו הפגנה מול הבית של כחלון. השבוע כבר הסתמן פתרון שיכול להניח את דעתם, בדמות הורדה הדרגתית של המכס עד לביטולו המלא ב־2018 במקביל לסיוע של המדינה לדייגים — מענקי השקעות ורשת ביטחון. האיום של ביטול כל המכס בבת אחת באופן שיפגע קשות בענף כנראה הוסר, אבל הדייגים עדיין חוששים. ואלה פחדים עמוקים. כי כל הסבך הזה של ייצור מקומי־יבוא־רגולטור חושף תהליכים רחבים שחורגים בהרבה מענף הדיג.

מראה בריכות הדגים באמת פותח את הלב, אבל התמונה תמיד מורכבת יותר. לדייגים, באופן טבעי, אין אינטרס מובהק לפעול להורדת מחירי הדגים. לא בטוח שגם היבואנים המתחרים מתאמצים להבטיח הורדה משמעותית כזאת. האוצר רוצה להוריד את המחירים, אבל לא ברור אם ביטול המכס יעשה זאת, ומתי. בחודשים האחרונים ביטול מוגבל של המכס השיג ירידה מסוימת בלבד במחירים, והצדדים עדיין מתווכחים כמה גדולה היא היתה ומי אשם בכך שהמחירים לא ירדו עוד יותר. אבל מעבר לנעלם הכלכלי הגדול, בסופו של דבר יש כאן שוב סיפור על גלובליזציה מול שוק מקומי, שבו כל צד נאחז באינטרס הצר שלו. לאחד הצדדים, זה נכון, יש היסטוריה ציונית שלמה מאחוריו. אבל איזה ערך יש לה כיום? השינויים הכלכליים הרחבים, בארץ ובעולם, גדולים יותר מהחלטה רגולטורית כזאת או אחרת על מכס כזה או אחר. בהחלט יכול להיות שהחקלאות הימית בקיבוצים תעבור בשנים הקרובות את מה שעברה תעשיית הטקסטיל של עיירות הפיתוח לפני שניים־שלושה עשורים. ושום החלטה של שר אוצר או חקלאות לא תוכל לשנות את העתיד.

אפס מכס, אתה מבין, אפס מכס

מעבר לתשתית הכלכלית שענף המדגה מספק לקיבוצים, 500 ישראלים מתפרנסים באופן ישיר מגידול דגי בריכות, ועוד 1,500 מתפרנסים מהמפעלים ומשירותים נלווים. כמעט 80% מהדגים מגיעים מכאן, מרצף העמקים יזרעאל־בית שאן־הירדן. השאר גדלים בגליל, במפרץ עכו ולאורך חוף הכרמל. בסך הכל יש בארץ 27 אלף דונם של בריכות, ומהם נשלים מדי שנה 15,900 טונות דגים, שנמכרים כולם בשוק המקומי. הענף הזה כמעט בן 100: הקרפיונים הראשונים יובאו מאזור הבלקן כבר ב־1920. ב־1938 רשם הענף קפיצה דרמטית, עם הצלחת ההרבעות הראשונות בניר דוד (תל עמל), הקיבוץ הראשון באזור וזה שחנך את שיטת ההקמה של חומה ומגדל, שנתיים קודם לכן. מאז נשאר המדגה ענף מרכזי בקיבוץ ומקור לגאווה, וגם כיום, אחרי ההפרטה ואחרי שצומצם, הוא אחד ממקורות ההכנסה העיקריים, לצד מפעל המייצר מדבקות, תיירות וגידולי שדה.

מימין: ניזרי, גלר, סגל ואיכנולד במפעל. "כשהשוק יוצף בפילה זול לא תהיה לנו ברירה אלא להוריד את מחירי הדג הטרי, והחשש הוא שיסגרו את המדגים" צילום: עמית שעל

ניר דוד הוא אחד היישובים הפסטורליים בארץ: המדשאות מוריקות, עצי הדקל שופעים, ונחל הקיבוצים, האסי, חוצה אותו לאורכו. אירופה בעמק. משרדי המדגה נמצאים באסם ששופץ, שעליו מתנוסס שיר של אלתרמן לקיבוץ שלמרגלות הגלבוע, אותו גלבוע שקולל באל טל ואל מטר: "תבורכי, תל עמל, במטר ובטל. בדגה עלי גל, תל עמל". קירות המבנה מעוטרים בצילומים היסטוריים של דייגי הקיבוץ לדורותיהם, אלה שהעבירו את כל הידע האדיר שנצבר כאן מדור לדור. כאן פגשתי גם את חגי סגל (53), מרכז המדגה של ניר דוד, שכבר התאחד עם זה של קיבוץ מסילות הצמוד, ואת יחיאל ניזרי (60), כבר 18 שנה מרכז המדגה של קיבוץ שלוחות שמדרום־מזרח לניר דוד ומסילות.

ניזרי, סגל, שריד וגלר כולם קיבוצניקים אסלים. לא כמו בפרודיה של "ארץ נהדרת" על הגבעטרון, אלא כמו אנשי אדמה, ובמקרה הזה אנשי מים, מנוסים ומקצועיים, שרואים בחקלאות שליחות ציונית ומאמינים במדינה. מאמינים למדינה. או לפחות האמינו עד לאחרונה. "אפס מכס, אתה מבין, אפס מכס...", אמר סגל, עדיין מתקשה להאמין.

הניסוי בהורדת המכס לאפס הוכרז לפני כארבעה חודשים, במרץ. הוא היה מוגבל בכמות הדגים המיובאים ובזמן — לארבעה חודשים בלבד — וכלל פיצוי של מגדלי הדגים בסכום של 19 מיליון שקל. כשהאוצר דיבר על הפיכת הביטול לקבוע, ביקשו המגדלים להסתפק בהורדת המכס ל־50%, בתהליך שיימשך חמש שנים. בסופו של דבר, כאמור, ההורדה תיפרס של פני שנה וחצי בלבד, ותסתיים בביטול מוחלט של המכס.

נוף הבריכות מהגלבוע. "הריאה הכחולה הגדולה תיהפך לשממה יבשה בעקבות החלטה אחת של שר האוצר משה כחלון", מזהיר עמיחי גלר צילום: עמית שעל

לטענת המגדלים, בסיכומו של הניסוי הנוכחי המחירים לצרכן לא ירדו משמעותית, אף שהשוק הוצף דגים מיובאים. הם מציגים נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שלפיהם לפני ביטול המכס המחיר הממוצע לצרכן של דג מפולט היה 41-40 שקל לק"ג; במרץ הוא ירד ל־38 שקל, באפריל ל־32, ובמאי טיפס בחזרה ל־34. "בסופו של דבר מי שמרוויח הן רשתות השיווק והיבואנים, אבל לא הציבור. מדובר בשערורייה", אמר לי גברי איכנולד (61) מצור יצחק, מנכ"ל דגת הארץ, חברת שיווק הדגים של הקיבוצים.

האוצר טוען אחרת, בהסתמך על נתונים של חברת סטורנקסט. לטענתו, המחירים ירדו מ־36.2 שקל בתחילת 2016 ל־25 שקל באפריל. "בחודשים שבהם התקיים יבוא בפטור ממכס המחיר לצרכן ירד ביותר מ־10 שקלים, דהיינו הצרכן הישראלי נהנה מרובה המכריע של הפחתת המכס", נמסר מהמשרד. "ביטול המכסים באופן קבוע עתיד להוביל להפחתת מחירי האמנון בשיעור של כ־30%, והפחתת המכסים על כלל הדגים עתידה להוביל לחיסכון של יותר מ־300 מיליון שקל לצרכן הישראלי מדי שנה".

כיבוש סיני בדמות פילה אמנון

כמו באינספור תחומי ייצור אחרים, גם בענף הדגים האיום מגיע מסין, בדמות דגי אמנון שכבר מגיעים כפילה קפוא, מנוילן היטב, שנמכר בנמל חיפה במחיר של 13 שקל לק"ג ובלא מעט מקרים גם בפחות. פילה קפוא של המגדלים המקומיים, לשם השוואה, נמכר לרשתות בכ־25 שקל לק"ג. לטענת המגדלים, שמסתמכים על חוות דעת שהזמינו ממומחים לשוק הסיני, המחיר הנמוך כל כך חייב להיות תוצאה של סבסוד של ממשלת סין; חלק מהיבואנים, יש לציין, מסכימים עם ההערכה הזאת.

אבל להבדיל מהיבואנים, למגדלים יש עוד טענה: הסבסוד הזה הוא עוקץ. "הדגים יישארו זולים כל עוד תהיה להם תחרות מקומית, אבל ברגע שזו תחוסל - הסינים יעלו מחירים", הסביר סגל. "בכל העולם המערבי שומרים על החקלאות. נראה אותך מכניס דגים לאירופה, אין דבר כזה. אתה יודע כמה תקנים ומגבלות הם מפעילים כדי לשמור על השוק שלהם ועל עצמאותם של החקלאים? לישראל מכניסים תוצרת מהרמה הנמוכה ביותר, עם פיקוח שלומיאלי של שנות השישים. אנחנו מגדלים דגים בקושי רב, והממשלה מפקירה אותנו". שריד נכנס לדבריו נסער: "בריכות הדגים הולכות להיעלם. ביבי מסתובב באפריקה ומשוויץ בהישגי החקלאות הישראלית, ואכן אין בעולם הישגים ופיתוחים שמשתווים לפיתוחים שלנו. אבל כדי לשמור על הגאווה הזאת צריך חקלאות מקומית, אחרת נאבד את כל הידע, שמהווה יתרון על שווקים במזרח הרחוק שנמצאים 50 שנה אחרינו. הידע הזה נוצר פה בעבודה יומיומית במדגה, לא בישיבה בתל אביב או במשרדים של נערי האוצר".

במפעל בניר דוד. הדגים מגיעים לכאן חיים, ואז מושלכים למים בטמפרטורה הקרובה ל־0 מעלות ומתים מיד צילום: עמית שעל

כך יצאנו מהמשרד הממוזג לשטח, לבריכות של ניר דוד, להספיק לראות את הדילול — הוצאת הדגים מהבריכות. הפיתיון הוא מזון על רשת הפרוסה בין ארבעה עמודים. כשהדגים נאספים לאכול, היא נשלפת ומשליכה אותם לרשת אחרת. משם הם מובלים למשאבה, הלוקחת אותם למתקן ניוד גדול עם מסוע שדוהר ברעש מחריש אוזניים. קיבוצניקים ותאילנדים עומדים משני צדי המסוע, תופסים את הדגים בידיים חשופות, מפרידים בין קרפיונים לאמנונים וזורקים אותם למכלי מים עם חמצן הנמצאים על משאית, שמובילה אותם היישר לבית האריזה בקיבוץ. במפעל הם מושלכים למכל עם מים בטמפרטורה קרובה ל־0 מעלות צלזיוס, ומתים מיד. רובם נערמים בתבניות קלקר עם קרח, בדרכם לחנויות הדגים. האחרים עוברים להקפאה, לניקוי קשקשים או לפילוט במחלקה אחרת במפעל. המקום סטרילי: נכנסים רק עם חלוק וכובע, שוטפים ידיים בסבון ובחומר חיטוי, הטמפרטורה היא תמיד 18 מעלות או פחות. אחרי הקיבוצניקים והתאילנדים, את הניקוי והפילוט עושים עובדים ערבים במהירות מעוררת השתאות.

בית האריזה הזה שייך לדגת הארץ, חברה בבעלות ניר דוד, מסילות וקיבוצים נוספים. זו אחת משלוש החברות הגדולות העוסקות בשיווק דגים, לצד חברת נטו של משפחת עזרא וחברת מאסטרפוד של יורם לוסטיגר — ששתיהן קונות מקיבוצים אחרים אבל גם מייבאות. במשרד של בית האריזה המשיך גלר להציג את הנתונים: גידולו של כל דג עולה כ־11 שקל לק"ג, ולכן הארגון ממליץ למגדלים למכור למשווקים ב־12 שקל לק"ג דג טרי, אבל לרוב המשווקים מצליחים להוריד את המחיר שהם משלמים, בעשרות אגורות ואפילו יותר, כלומר למחירי הפסד. במילים אחרות, המגדלים המקומיים מוכרים דג טרי בערך באותו מחיר שבו היבואנים קונים פילה קפוא ­— כשבסוף, בסופרמרקט, הצרכן משלם על פילה יותר מאשר על דג טרי. המגדלים גם מוכרים פילה קפוא מקומי במחיר כפול ממחירו של המיובא. זו באמת תחרות די אבודה.

"לפעמים אני קונה את הפילה במחיר של 11 שקל לק"ג", מתגאה תמיר דהבני, האחראי ליבוא הדגים בחברת יבוא המזון בלדי וחבר בחטיבת יבוא דגים בלשכות המסחר. לטענתו, בטווח הארוך גם הצרכן ייהנה מהוזלה משמעותית. "המחירים לא ירדו בשלושת החודשים הראשונים כי נשארו עוד דגים מהמלאי הישן, שעליו שילמנו מס. עשינו שקלול של שני הסכומים, של עלות הדג המיובא ללא מכס ועלות הדג המקומי שעליו שילמנו מס, ולכן המחיר לא ירד בהרבה, אבל ברגע שיורידו את המכס באופן קבוע המחיר לצרכן יירד ל־17־18 שקל לק"ג פילה בממוצע", הסביר.

דייגי עבר בניר דוד, שביסס את ענף בריכות הדגים בארץ. עדיין אחד ממקורות ההכנסה המרכזיים של הקיבוץ צילום רפרודוקציה : עמית שעל

לצד סוגיית המחירים העלו המגדלים טענה נוספת. "אנחנו יודעים שכמה יבואנים קיבלו אינפורמציה על הורדת המכסים והזמינו כמות גדולה של סחורה לפני", אמר לי איכנולד בשבוע שעבר, והשבוע התברר שמבקר המדינה כבר בודק לעומק את הנושא.

בדרך לעולם של דג בשקל?

חצי שנה לפני שהקרב על הדגים הקרים התחמם נכנס לזירה רמי לוי, עם השקת המותג הפרטי שלו, המבוסס על יבוא עצמי של בשרים, דגים ויינות. כשהמכס בוטל ניצל לוי את ההזדמנות לחזק את תדמית העוף בשקל, וחתך את המחירים של הפילה ל־18 שקל לק"ג. "השאר לא הורידו מחירים כי הם נשארו עם הסטוקים הישנים, אבל אני מכרתי במחיר של הסחורה שקניתי", הסביר לי השבוע, "וכמו תמיד, הרווח שלי היה על הכמות שמכרתי ולא על המרווח של העלאת המחיר לצרכן". הוא גם מוסיף שאין לו עניין להרוג את הענף המקומי, שממנו הוא רוצה להמשיך לקבל את הדגים הטריים, ושלדעתו "צריך לעזור למגדלים, לסבסד להם את המים ואת החשמל ולהוריד להם עלויות". גם כאן הוא מדבר מפוזיציה משולבת: לוי נכנס לאחרונה כשותף במיזם לגידול דגים בבריכות שהיו שייכות לקיבוץ בית השיטה, שוויתר על הענף. "אני מתכוון להיכנס גם לשוק הדגים הטריים ולהוריד את המחירים גם שם, ושוב הרווח יהיה פועל יוצא של הכמות שאני מוכר", הוא אומר.

הכניסה הזאת של לוי מסמנת אולי יותר מכל את עומק השינוי שעובר הענף. אם התקווה היתה להתמקד בדגים טריים, בזכות הסיוע המובטח מהמדינה, לא בטוח שהיא ריאלית. כי בשוק שיוצף בפילה מיובא זול, רבים מהצרכנים יעדיפו לקנות אותו ולא לשלם כ־29 שקל לק"ג אמנון טרי. "ברגע שהשוק יוצף, לא תהיה לנו ברירה אלא להוריד את המחירים כדי שיתמודדו מול המחיר הזול של הפילה", הסביר גלר. "אני חושש ממצב שבו יסגרו את המדגים ואז מי שישתלט על הענף הוא רמי לוי ובעלי רשתות אחרות".

השאלה היא, כאמור, אם הפילה יישאר זול. תמונת המצב לא נוטה לטובת המגדלים, שנתמכים בידי משרד החקלאות: אם בעלי רשתות רוצים להשאיר את המחיר נמוך, בסופו של דבר הם ימצאו את הדרך, ובכך יפגעו גם ברווחים של הקיבוצים מהדגים הטריים. אז הקיבוצים עוד נאבקים, גם אם לרגעים, מתחת לפני המים, נדמה לי שגם הם יודעים שאת הנתיב הזה כבר יהיה קשה לשנות. וכן, זה כואב. "הקיום שלנו פה זה לא רק עניין כלכלי, אלא עניין של הגשמה ציונית", אמר לי בסוף הסיור רפי כפרי, מנכ"ל קבוצת שאן, המאגדת את כל המפעלים באזור. "כל העמק הזה והאזור מתבססים על חקלאות ועל גידולים. ענף הדיג דומיננטי כאן, לצד ענף החלב. כחקלאים אנחנו עוברים בימים אלה מתקפה מצד האוצר, שיכולה לגרום נזק בלתי הפיך לכל האזור. זה קורה גם בענף הזיתים, בירקות להקפאה, בחמוצים ובשימורים. לקח לנו שנים להתאושש ממשבר הבנקים והקיבוצים, ובשנים האחרונות אנחנו מתחזקים כלכלית, האזור חווה פריחה, הבנים חוזרים לחיות כאן. ויש לכל זה חשיבות בשמירת הגבול של המדינה. המצב שלנו לא שונה משל אוכלוסיות אחרות במדינה שנאבקות, אבל אותנו לא תראה יוצאים לרחובות ומייללים, אנחנו לא יודעים לעשות את זה".