עיר עם קונספציה

המבצר המושלם

חובבי הסימטריה והדיוק ייהנו מביקור בעיירה פלמנובה (Palmanova), דוגמה מופתית של אדריכלות צבאית מתקופת הרנסנס. בפלמנובה, השוכנת בצפון־מזרח איטליה, והוקמה יש מאין בסוף המאה ה־16, מתגוררים כיום פחות מ־6,000 איש בין כותלי מבצר בצורת כוכב מושלם, בן תשעה קודקודים.

האדריכל הראשי של פלמנובה היה איש ונציה ג'וליו סבורניאן (Giulio Savorgnan), שתכנן את המבצר בשנות ה־70 לחייו, לאחר שצבר ניסיון רב בתכנון ובנייה של מבצרים עבור המושבות שהקימה ונציה. מצודות הכוכב פותחו באיטליה של המאה ה־16. בזכות המבנה הייחודי, אין למבצרים אלה שטחים מתים שעליהם לא ניתן להגן. מעבר ליעילות ההגנתית, קונספט הדיוק הגיאומטרי שהנחה את בניית היישוב שואב מהספרות האוטופיסטית שנולדה בעקבות "אוטופיה", ספרו של תומאס מור שפורסם בתחילת המאה ה־16 ודן בצורתה הרצויה של החברה האנושית המאורגנת והרציונלית.

פלמנובה, איטליה. שמירה על הביטחון לצד דגש על האסתטיקה של העיר. התכנון שימש השראה לערים אחרות צילום: Guido Alberto Rossi

מרכז העיירה זכה לצורת מצולע מושלם בן תשע צלעות, ורחובות סימטריים נמתחו אל הצלעות החיצוניות של המבצר. כיצירה של תקופת הרנסנס, שהאמינה כי היופי תורם לחברה טובה יותר, בעיר הושם דגש על האסתטיקה וכל דרך ומסלול בה תוכננו בקפידה. מטרת־העל של התכנון היתה ליצור סמל מורכב וכובש עין, שיתרום לתהילה וליוקרה הבינלאומית של הרפובליקה של ונציה. במובן זה פלמנובה נחלה הצלחה אדירה: ב־200 השנים שאחרי בנייתה, התכנון שלה נלמד לעומק ושימש השראה לסדרת מצודות וערים מבוצרות בצורת כוכב במרכז אירופה, סקנדינביה ורוסיה. למעשה, עצם הפרסום של מבצר פלמנובה כדוגמה לבנייה צבאית חדישה הרחיק ממנה פולשים למשך זמן רב, עד למלחמות הנפוליאוניות שפרצו על סף המאה ה־18.

מפת תכנון פלמנובה

אלא שלצד היוקרה, פלמנובה נפלה קורבן למחלות האופייניות לערים מלאכותיות שהוקמו יש מאין: העיירה נועדה לאכלס סוחרים, חקלאים ואנשי מקצוע, אך אלה בוששו לעזוב את הערים שבהן התגוררו. כ־30 שנה לאחר הקמת המבצר, ב־1622, ונציה החלה להציע לאסירים שזכו לחנינה מגורים חינם בפלמנובה. בניגוד למבצרי כוכב אחרים שהזמן טשטש את הדיוק הגיאומטרי שלהם ושל רחובותיהם, פלמנובה שמרה על הדיוק הסימטרי הפנימי שלה עד היום. ב־1960 היא זכתה להכרה כמונומנט לאומי איטלקי בידי נשיא המדינה.

ניסוי בבני אדם

שלט הכניסה לארקוסנטי (Arcosanti) באריזונה, ארה"ב, עדיין מהדהד את הניסוי הייחודי שנעשה כאן באמצע המדבר: ניסוי בצורת התיישבות חדשה, לפי כללי הארקולוגיה (Arcology), שהגה האדריכל האיטלקי־אמריקאי פאולו סולרי (Soleri). הארקולוגיה, שצברה פופולריות בספרות המדע הבדיוני אך לא זכתה להד גדול במציאות האדריכלית, מבקשת להקים יישובים תוך פגיעה קטנה ככל האפשר בטבע ובמשאביו, ולצורך כך היא מרכזת בני אדם במבני ענק — שכל אחד מהם הוא עיר בפני עצמה, ובה אזורי מגורים, מסחר ותעסוקה.

סולרי ראה באדריכלות ואקולוגיה מרכיבים משלימים למערכת היחסים של האדם עם הטבע: באמצעות התייחסות לעיר כאורגניזם חי ונושם, טען, בני אדם יוכלו לחיות בהרמוניה עם הטבע וזה עם זה. מבני הענק שחזה אמנם עוד לא הפכו למציאות, אך טביעת האצבע שלו ניכרת בכמה מקומות, למשל בפרויקטים שנבנו, כמו מגדל בגיץ' (Begich Towers) שמאכלס את כל 200 תושבי העיירה וויטייר באלסקה, או בפרויקטים גרנדיוזיים שנגנזו, כמו אי הקריסטל שתוכנן במוסקבה ואמור היה להיות המבנה הגדול ביותר בעולם, שיכלול מגורים, מרכז תרבות, מסחר ושטחי משרדים, לצד טורבינות רוח ופאנלים סולאריים. הניסוי של סולרי בבני אדם יצא לדרך ב־1970.

ארקוסנטי, אריזונה. תכנון ארקולוגי, מבנים גדולים שהופכים את העיר לאורגניזם חי, תוך פגיעה מועטה בטבע

קצת קשה לקרוא לארקוסנטי עיר. היא אמנם נועדה לאכלס כ־5,000 איש בשטח מצומצם של מעט יותר מ־100 דונם, אך כיום מוערכת אוכלוסיית המקום בפחות מ־100 איש, שגרים בין שרידי הענק ומתפרנסים בעיקר ממפעל יציקת פעמוני הברונזה שבמקום. הקמת המבנים נמשכה זמן רב, ורק 5% מהתוכנית המלאה של העיר, כפי ששרטט אותה סולרי, נבנו בפועל.

החלקים המעטים של העיר שהצליחו לצאת מהנייר אל המציאות נראים כמין קמפוס אוניברסיטאי באמצע המדבר, רצוף קשתות אבן ענקיות שנועדו לספוג את קרני השמש הקופחת ולנצל אותן לטובת מערכת חשמל. כחלק מקונספט החיים ההרמוניים עם הטבע, מרבית המבנים פונים לכיוון דרום כדי ללכוד את אור וחום השמש, והם מצוידים בגג פתוח שמעניק צל בקיץ, ואור שמש בחורף. לעומת התכנון הגיאומטרי הקפדני שמאפיין ערים אוטופיות מתוכננות, וכולל רשת מאורגנת היטב של כבישים ודרכים, דרכי הגישה בארקוסנטי דינמיות ולא מתוחמות. הרעיון הוא לשמר משאבים, אבל גם לעודד אינטראקציה בין התושבים. כך, התכנון העירוני מאלץ את התושבים המעטים להיתקל זה בזה במרחבים הפתוחים, באטריומים (חללים גדולים עם פתח אל השמים) ובגנים הרבים.

מבנה בארקוסנטי. התכנון מאלץ את התושבים להיפגש

הבירה שתוכננה מחדש

ב־1791 הטיל נשיאה הראשון של ארה"ב, ג'ורג' וושינגטון, את מלאכת התכנון של בירה חדשה למדינה הצעירה על האדריכל האמריקאי יליד צרפת, פייר שארל ל'אנפן. בלב התוכנית הוצבה השדרה המרכזית של העיר, שמכונה היום המול, ותוכננה כשדרה רחבה רצופה דשא ועצים, כשהמבנים החשובים ניצבים מוגבהים על גבעות סביב לה לפי תנאי הקרקע.

התוכנית התבססה על מודלים אירופיים שזכו לתרגום אמריקאי: הרעיון שכל התושבים שווים בחשיבותם. בהתאם לכך, התוכנית שגיבש ל'אנפן כללה רשת שתי וערב של רחובות, שנחצתה בידי שדרות אלכסוניות רחבות ידיים במטרה לחבר בין חלקי העיר השונים ולקצר את מרחקי ההליכה. בנוסף הוצב בית הנבחרים, הקפיטול, בנקודה הגבוהה ביותר בעיר, זאת בשונה מהמקובל בבירות האירופיות, שבהן נשמרה נקודה זו לארמונו של המלך. אך לאחר של'אנפן הסתכסך עם המפקחים שהופקדו על עבודתו הוא שוחרר ממלאכתו, ותוכנית העיר החלה להתמסמס. עם סיומה של המאה ה־19, חזון הבירה המרשימה הוכתם בשכונות עוני ובניינים אקראיים. בתחילת המאה ה־20 גיבשה ועדה מיוחדת את תוכנית מק'מילן לתכנון הבירה מחדש: בניית מונומנטים ומוזיאונים בשולי השדרה, וכן בניית מבני המשרדים בסגנון הניאו־קלאסי, שכיום מזוהים עמה.

וושינגטון, ארה"ב. העם מעל הכל: הקפיטול ניצב בנקודה הגבוהה שהיתה שמורה לארמון המלך צילום: איי אף פי

פנינה של עיר

ב־2007 השיקו שליטי אמירות אבו דאבי באיחוד האמירויות תוכנית שאפתנית לתכנון אורבני לשנת 2030. התכנון, שקיבל מכה קטנה בכנף ממשבר 2008, מתבסס על גישה המכונה איסתידאמה (המילה הערבית למונח קיימות), מתודולוגיית בנייה להקמת והפעלת בניינים וקהילות באופן קיימי. איסתידאמה היא מעין מכלול רעיונות שנועדו לתמוך בבנייה שמכונה בישראל ירוקה, והיא כוללת דירוג בן חמש "פנינים" שמשמש להערכת פרקטיקות הבנייה באמירות. כל הבניינים שנבנים באמירות נדרשים לדירוג מינימלי של פנינה אחת, בעוד כל המבנים שמוקמים במימון ממשלתי נדרשים לדירוג מינימלי של שתי פנינים. מסמך ההנחיות של חזון 2030 הוא יסודי ויורד לפרטי פרטים. כך למשל, מדריך תכנון הרחובות קובע סטנדרטים שכוללים לא רק מערכי תחבורה משולבים להולכי רגל, מכוניות ותחבורה ציבורית, אלא גם מכתיב נהלים לגבי מיקום תאורת רחוב, רמזורים וספסלים. מטרת המהלך היא לעודד סגנון חיים של הולכי רגל (בין היתר באמצעות תכנון מראש של נקודות צל לאורך הרחובות) שישתמשו במערכי תחבורה ציבורית עילית ותחתית.

במסגרת התוכנית מתוכננת הרחבה מסיבית של מערך התחבורה הציבורית, שצפויה לכלול סלילת 130 ק"מ של מערכת מטרו תת־קרקעית ושל 340 ק"מ משולבים של מערכי רכבות קלות (טראמים) ואוטובוסים מהירים רבי־קיבולת (BRT). אבו דאבי צפויה להזדקק למערך הזה, שכן התוכנית מעודדת הקמת בניינים גבוהים באופן שצפוי להוביל לבניית גורדי שחקים חדשים רבים במהלך העשור הקרוב, במיוחד כחלק מהרחבת רובע העסקים המרכזים של העיר.

אבו דאבי. החזון לעיר הבירה לשנת 2030 שם דגש על קיימות והנגשה

השימור הורס

בירת ברזיל, שעלתה מתוך הג'ונגל בשנות החמישים של המאה שעברה, היא דוגמה בולטת לסגנון האורבניזם המודרניסטי של המאה ה־20. העיר הוקמה בידי נשיא ברזיל דאז, ז'וסלינו קוביצ'ק, במטרה להגשים את ההבטחה בחוקת המדינה לבניית בירה חדשה ופנימית יותר לרפובליקה הפדרלית.

ועדה בינלאומית שהוקמה לצורך העניין בחרה לבנות את העיר לפי תוכנית הפיילוט של מתכנן הערים לוסיו קוסטה, הכוללת הפרדה ברורה בין החלקים הרשמיים והמונומנטליים של העיר לבין חלקי פעילות החולין שבה. ב־1957 תיאר קוסטה את חזונו לברזיליה במילים: "אין לחזות אותה רק כאורגניזם המסוגל לבצע בקלילות וללא מאמץ את הפונקציות הקריטיות של עיר מודרנית, אלא כסיוויטאס (Civitas, חברה אזרחית) בעלת התכונות הנדרשות לעיר בירה".

ברזיליה, ברזיל. הפרדה ברורה בין החלקים הרשמיים של העיר לבין "חלקי החולין" צילום: fliker by Kerry O'Connor

הטיילת המרכזית של ברזיליה נמתחת ממזרח למערב, ולאורכה מבני וסמלי השלטון. ציר שני מתעקל מצפון לדרום, ועליו נמצאים המתחמים הגדולים של העיר, הידועים בשם סופרבלוקס: רובעי מגורים הכוללים גם שטחי מסחר, שירותים, חינוך ובריאות. נקודת המפגש בין שני הצירים היא כיכר שלושת הכוחות, שסביבה נבנו מבני השלטון של שלוש הרשויות של ברזיל — השופטת, המחוקקת והמבצעת — שעוצבו בידי האדריכל אוסקר נימאייר. חלוקת המרקם העירוני למרחב ציבורי ואזורי מגורים נועדה לאפשר את השלמתם המהירה של מבני הציבור, וליצור חזון סמלי של הבירה הלאומית החדשה. כיום, כ־60 שנה לאחר הקמתה, ברזיליה הפכה למקרה מבחן עבור האתגרים העומדים בפני הערים המודרניות: הרצון לשמר את המסורת ולהעניק כבוד לאבות המייסדים, מול הצורך להתחשב במציאות בשטח. ברזיליה משמשת בית לכ־2.5 מיליון תושבים, אך רק 10% מהם גרים באזור תוכנית הפיילוט המקורית. יתר התושבים גרים בכ־30 ערי הלוויין בשטחי המחוז הפדרלי, שנמתחות ברובן מדרום־מערב לעיר המקורית ומחוברות זו לזו בכמה דרכים מהירות. מלבד שכונות בודדות, רוב האזור מאופיין בצפיפות נמוכה ובשטחים ריקים רבים.

לטענת מבקרים, חלק מהבעיות שמאפיינות את העיר הן פועל יוצא של הרעיונות המודרניסטיים שעיצבו את התכנון העירוני של שנות החמישים, והשפיעו גם על ערי הלוויין שלה. ואולם, תקנות השימור בעיר שנועדו לאפשר את כניסתה לרשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו, מונעות תיקון חלק מהליקויים תוך היצמדות לעקרונות העיצוב המנחים של קוסטה. ההערצה לעבודותיהם של קוסטה ונימאייר מתעלמת מהצרכים של תושבי העיר, וטעויות קריטיות בתכנון — כמו דרכים מהירות שחותכות את המרקם העירוני — זוכות להגנה ולשימור, בעוד פרויקטים של דיור זול נבנים במרחק גדול ממרכז העיר כדי לשמור על צביונה המקורי.