תשכחו מעוד לסטר

זו היתה השנה של לסטר סיטי. אלופת אנגליה הטרייה החזירה לכדורגל המתועש את הרומנטיקה שאמורה להניע את גלגלי הספורט: אין דבר העומד בפני הרצון, הכל אפשרי אם רק תאמין, דויד העני יכול לנצח את תקציבי העתק של גוליית. השמות הגדולים, הקבוצות הגדולות, הכסף הגדול – כולם נכנעו לילדה החלשה בכיתה שאיגדה כמה כדורגלנים דחויים רק כדי לחמוק מירידת ליגה, וסיימה עם גיזת הזהב בידה.

אבל אולי זו לא היתה הפתעה מוחלטת, אלא סימן למגמה חדשה בכדורגל העולמי – יותר שוויוניות ויותר תחרותיות? לסטר אמנם הדהימה את הפרמיירליג, הליגה העשירה ביותר בעולם שנשלטת על ידי כמה מהמועדונים החזקים ביותר – אך זוהי גם הליגה השוויונית ביותר. חלוקת ההכנסות מזכויות השידור הפכה את לסטר לאחד מ־30 המועדונים העשירים בעולם, עם תקציבים שקבוצות תחתית בליגות אחרות יכולות רק לחלום עליהם. וכשמוסיפים לכך ניהול ספורטיבי המבוסס על סטטיסטיקה, אולי אפשר לקבץ עוד שחקנים זולים כדי לבנות בחוכמה עוד אלופות בלתי צפויות.

"זה לא יקרה עוד פעם, בטח לא בשנים הקרובות", פוסק בנחרצות פרופ' סטפן שימאנסקי מאוניברסיטת מישיגן ומצנן באחת את התקווה להפתעות משוגעות נוספות. "הפעם האחרונה שקבוצה עם אחד התקציבים הקטנים בליגה זכתה באליפות האנגלית היתה בשנות השבעים עם נוטינגהאם פורסט של בראיין קלאף. נכון שהפרמיירליג הפכה שוויונית יותר משאר הליגות אבל עדיין יש פער ענקי בין לסטר לקבוצות הגדולות".

שחקן גרין ביי מה־NFL. המודל האמריקאי לא מתאים לאירופה צילום: אי פי איי

כמעט מאכזב לשמוע את פרופ' שימאנסקי קובע שהכסף הגדול ימשיך לתת את הטון בכדורגל העולמי – אבל הוא כנראה יודע על מה הוא מדבר. מי שנחשב לפרשן כלכלת הספורט המוביל בעולם היה זה שהכניס לעולם הכדורגל את תפיסת ה"מאניבול". ב־2003 חשף הספר "מאניבול" של מייקל לואיס כיצד קבוצת הבייסבול הענייה ביותר, אוקלנד את'לטיקס, נהפכה לקבוצת הבייסבול הטובה ביותר, כשבחרה שחקנים לפי סטטיסטיקות שלא נמדדו לפני כן ולא על סמך תחושות בטן של מגלי כישרונות.

הספר "סוקרנומיקס" ששימאנסקי פרסם עם העיתונאי סיימון קופר ב־2009, עשה דבר דומה לכדורגל. הספר, שבגרסתו הראשונה נקרא "למה אנגליה תמיד מפסידה והסברים לתופעות כדורגל מעניינות אחרות", שינה את האופן שבו אוהדים וגם מנהלי כדורגל רואים את המשחק, כשהסביר תופעות שכמעט אף פעם לא התייחסו אליהן – הצלחת הקבוצות הקטנות באירופה בשנות השבעים, מדידת "התשוקה למשחק" בכל מדינה, למה ברזיל מייצרת שחקני־על באופן שוטף, ומדוע אנגליה נכשלת בטורנירים בינלאומיים. 

ריאל מדריד חוגגת עם גביע ליגת האלופות. קיים חשש אמיתי מהפרמיירליג צילום: אם סי טי

בשנה שעברה יצא לאור ספר נוסף של שימאנסקי, "כסף וכדורגל" (Money and Soccer), והעבודה עליו רק שכנעה אותו עוד יותר שמה שימשיך לקבוע את זהות האלופה יהיה סמוי מהעין הרבה פחות: הכסף. אלא ששימאנסקי לא חושב שזה נורא כל כך. “במשך שנים התפיסה היתה שהוגנות מסייעת לכלכלת הספורט – אבל זה לא בהכרח נכון", הוא אומר בראיון מיוחד ל"מגזין כלכליסט". "מבחינה כלכלית, הכדורגל גדול יותר מכל הליגות האמריקאיות הכי שוויוניות ביחד".

הטבלה לא משקרת

שימאנסקי בא לישראל בתחילת יוני כדי להשתתף בקונגרס בינלאומי במכללה האקדמית בווינגייט בשיתוף מכון וינגייט. בהרצאה שלו פירק את ההנחה ששוויוניות בספורט היא בהכרח סיבה להצלחתו המסחרית. הקהל שהורכב מסטודנטים, חוקרי ספורט ומעט מדי מנהלי ספורט, האזין בעניין לדבריו. "אני שמחה שמומחה בעל שם עולמי הגיע לישראל. חשוב לנו להנגיש מומחים בתחום הספורט לאנשי האקדמיה והסטודנטים שלנו", אומרת ד"ר דבי הלרשטיין מהמכללה האקדמית בווינגייט.

כבר ב”סוקרנומיקס” הוכיח שימאנסקי שיש קורלציה ברורה של 80%־90% בין דירוג הקבוצה בטבלת תקציבי השכר בליגה שלה לבין מיקומה הסופי בליגה. השנים שחלפו מאז פרסום הספר רק חיזקו את הממצא הזה. "בעשרים השנים שקדמו לזכייה של לסטר, הקבוצה עם תקציב השכר הגבוה ביותר בפרמיירליג זכתה בתשע אליפויות, הקבוצה עם תקציב השכר השני זכתה בשבע, והקבוצה עם תקציב השכר השלישי זכתה בשלוש אליפויות – 19 אליפויות מתוך עשרים”, מדגיש שימאנסקי בשיחה עם “כלכליסט”. "ב־1994 זכתה בלקבורן רוברס באליפות עם תקציב השכר הרביעי - וזה היה הישג כביר. לסטר סיטי זכתה באליפות עם התקציב ה־12 בגובהו בליגה, מה שמדגיש עד כמה ההישג שלה ענקי, נדיר – וחד־פעמי".

לפי שימאנסקי, התופעה נפוצה בכל הליגות. "ב־2015, ב־52 התאחדויות הכדורגל של אופ"א, 29 הקבוצות עם תקציב השכר הכי גבוה זכו באליפות, זה 56%. הקבוצה עם התקציב השני הכי גבוה זכתה באליפות ב־11 ליגות, שזה 21% והקבוצה עם תקציב השכר השלישי הכי גבוה זכתה באליפות ב־4 ליגות, 8%", הוא אומר.

הדומיננטיות של הקבוצות העשירות מאוד ברורה למי שעוקב אחרי הכדורגל העולמי, כשהקבוצות המצליחות גם מכניסות יותר כסף, משלמות יותר, ומגבירות את השליטה שלהן. אלא ששימאנסקי מפתיע: “הדומיננטיות הזו תמיד היתה חלק מהכדורגל האירופי. ב־25 השנים האחרונות, ב־79% מהאליפויות באירופה זכתה אחת משלוש הקבוצות העשירות בליגה. ב־25 השנים שלפני כן זה היה 73% - השינוי לא כזה גדול”.

הנתונים של שימאנסקי גם מלמדים עד כמה הכדורגל חי על הוצאות יתר. "כמעט בכל עונה בין 1% ל־3% מהקבוצות מגיעות לכינוס נכסים או פשיטת רגל אחרי שהפסידו מיליונים ומיליארדים". אלא שבניגוד לחברות מסחריות – הקבוצות ממשיכות לחיות. “מועדוני כדורגל תמיד שורדים. גם בגלל שאין משהו אחר לעשות עם האצטדיונים אך בעיקר מכיוון שקבוצות במצב קשה כמעט תמיד מצליחות לגייס את הקהילה שתציל אותן".

השילוב של מעגל הדומיננטיות עם העובדה שקבוצות לא מתות מתבטא בנתון מרתק ששימאנסקי איתר: "מתוך 88 קבוצות שהיו בליגות המקצועניות של אנגליה ב־1923, 85 עדיין קיימות ורובן משחקות בארבע הליגות המקצועניות. 72 מתוך 74 הקבוצות שמשחקות בליגות הבכירות באנגליה, צרפת, איטליה וספרד שיחקו בה גם ב־1950”.

הסוציאליזם האמריקאי

אבל אם הכדורגל כל כך דטרמיניסטי – למה שהוא ימשיך לעניין? שימאנסקי מודע לאתגר, אבל דוחה את הנחת היסוד. “יש תפיסה שחוסר בתחרות יפגע במוטיבציה של קבוצות להצליח, מה שיוביל לחוסר עניין במשחק ולבעיות כלכליות", הוא אומר, "זו התפיסה של הספורט האמריקאי, שמתערב בגסות בשוק כדי לייצר תחרות בליגות שלו. במובן מסוים, הרגולציה של האמריקאים בספורט מאוד סוציאליסטית”.

בליגות האמריקאיות המקצועניות בכדורסל (NBA), פוטבול (NFL), בייסבול (MLB) ואפילו בכדורגל (MLS) מונהגים כמה מנגנונים שנועדו לאזן בין הקבוצות ולמנוע מצב שבו מועדוני ענק שולטים בענף מבחינה כלכלית ומקצועית והורגים את הליגה. יש בהן רגולציה על גיוס השחקנים באמצעות הדראפט שנותן יתרון לקבוצות החלשות, יש מגבלה על גובה השכר כשחריגה ממנו עולה בתשלומים גבוהים, בחלק מהליגות יש שיתוף הכנסות וחלוקה מאוזנת של זכויות שידור ומנגנונים נוספים שמבטיחים שאף קבוצה לא תישאר מאחור.

"מסי עדיין נשאר בברצלונה, אבל מסי הבא כבר יגיע לאנגליה. הקבוצות באירופה חייבות להילחם בכל דרך בדומיננטיות הכלכלית של הפרמיירליג, אחרת הן יהיו בלתי רלבנטיות. אם הייתי הליגה הספרדית למשל זאת היתה המטרה העיקרית שלי, וייתכן שכבר איחרנו את המועד" צילום: איי אף פי

"האמריקאים בונים קרטל שקובע לעצמו חוקים, עם חלוקה מאוד שוויונית של משאבים בין המשתתפים בתחרות, כולל הגבלת שכר לעובדים”, מסביר שימאנסקי, "אבל באירופה לא מניחים שהתחרות קריטית למודל הספורטיבי, ובמובנים רבים הדומיננטיות של קבוצה אחת מייצרת את העניין הגדול במשחק. ב־50 השנים האחרונות היו באנגליה רק 11 אלופות, כשהקבוצה הדומיננטיות ביותר, מנצ'סטר יונייטד, זכתה ב־15 תארים. בגרמניה היו 12 אלופות ובאיירן מינכן זכתה ב־23 אליפויות. בספרד היו רק שבע אלופות, וריאל מדריד זכתה ב־22 אליפויות. אפילו באיי פארו קבוצה אחת זכתה ב־19 מ־50 האליפויות האחרונות והיו רק 11 אלופות”.

בליגות האמריקאיות לעומת זאת, היו יותר מ־20 אלופות בכל אחת מהליגות המקצועניות באותה תקופה. "ועדיין, למרות המחסור החמור בתחרותיות, הכדורגל האירופי המבולגן וחסר הסדר מכניס בערך מה שמכניסות שלוש הליגות האמריקאיות הבכירות, MLB, NFL ו־NBA – יחד”.

הכדורגל האירופי אולי מכניס הרבה כסף, אבל זה לא עסק מוצלח מבחינה כלכלית: יותר מ־50% מהקבוצות שרויות בהפסדים ובעלי קבוצה כמעט שלא יכול להתעשר ממנה.

"אין בכך שום פרדוקס. בכל שוק תחרותי שעובד טוב, ההזדמנויות להשיג רווח מוגבלות מאוד, ורק העסקים המוצלחים ביותר ישרדו. יש הרבה כישלונות, ובכל זאת הכלכלה של הכדורגל מוצלחת כי בשוק חופשי יש הרבה חברות ואין בעיה גדולה בכך שחלק מהן מתות – חברות אחרות יתפסו את מקומן. ההבדל בין שוק עסקי רגיל לכדורגל הוא שהאוהדים מתלוננים על כישלונות כלכליים ואומרים שהכלכלה הורסת להם את המועדון. הם טועים - זה פשוט לא נכון. סובלים אמוציונלית, בכך אין ספק, אבל לא באמת סובלים כלכלית".

אבל אנחנו רואים שהאוהדים הם המועדון. אחרי ש־FC ווימבלדון נרכשה ועברה לעיר אחרת האוהדים הקימו את AFC ווימבלדון ואחרי 14שנים הם שוב בליגות המקצועניות.

"בארה"ב האוהדים מבינים שהמועדון שייך לבעלים שיכול לעשות איתם מה שהוא רוצה, גם לעבור עיר. בכדורגל זה לא המצב. טכנית, הבעלות דומה אבל מעשית האוהדים הם הבעלים. זה אומר שהעסקים האלה שייכים לקהילה שלהם ויש הרבה מועדונים – ודווקא העשירים ביותר – שהם גם בבעלות טכנית של הקהילה, כמו ריאל מדריד, ברצלונה ובאיירן מינכן".

אז כדורגל הוא בעצם מימון המונים ענקי במשך השנים.

"בהחלט. הליגות האמריקאיות יצרו באופן מכוון אי מבודד בשוק האמריקאי כדי שיהיה להן נוח לשלוט ולחיות בו. באירופה הכדורגל הוא יבשת ענקית עם הרים, גבעות, עמקים, אגמים ונהרות. זו מערכת אקולוגית ענקית עם המון אנשים, מוסדות, פוליטיקה, אינטרסים ולחצים והמועדונים הגדולים הם חלק מזה. אם ה־NFL תיכשל, זה לא ישפיע על הכלכלה האמריקאית כמו שקריסה של המועדונים הגדולים באירופה תשנה לחלוטין את המרקם של החברה האירופית".

זהירות, מהמורות לפניך

שימאנסקי אולי מאמין בחוסר הרגולציה של שוק הכדורגל האירופאי, אולם הפערים הכלכליים שנוצרים במערכת הזאת מעסיקים רבים. כך למשל, הליגה האנגלית נהפכה לאחרונה לעשירה עוד יותר לאחר שחתמה על חוזי זכויות שידור שהסתכמו ב־8.3 מיליארד דולר בין 2016 ל־2019, מה שמאפשר לה לההיפך לליגה הבולטת מבחינה מקצועית, כשהשחקנים והמאמנים הבולטים בעולם עוברים אליה. קבוצות שיורדות מהפרמיירליג מקבלות סכום גבוה פי שניים ממה שמקבלת אלופת גרמניה באיירן מינכן מזכויות שידור. ריאל מדריד וברצלונה חוששות שלא יוכלו להתחרות בקבוצות האנגליות.

במקביל, ההשתתפות בליגת האלופות של אופ"א הגדילה את הפערים בתוך ליגות מקומיות רבות, שהופכות להיות ליגה של קבוצה אחת או מקסימום שתיים. הן נהנות מהכסף הגדול שמזרימה להן אופ"א, רוכשות את הכוכבים מהקבוצות הקטנות יותר, מבטיחות שליטה בלתי מעורערת בליגה המקומית ואיתה נתח ניכר מזכויות השידור המקומיות. התוצאה: אלופת אירופה ריאל מדריד מכניסה יותר כסף מכל קבוצות הליגה ההולנדית.  

ג'יימי ורדי חוגג עם אוהדי לסטר. האנגליות הקטנות מכניסות יותר מכמעט כל קבוצה אחרת באירופה צילום: גטי אימג'ס

"כפי שאמרתי, הדומיננטיות הזאת אינה תכונה חדשה של הכדורגל האירופי. אבל בגלל שהפערים הפיננסיים גדלו מאוד, אני מאמין שיהיו שינויים ארגוניים", אומר שימאנסקי. "נראה לחץ עצום מצד המועדונים הגדולים שאינם בפרמיירליג ומעוניינים ליצור לעצמם מועדון סגור, סופר־ליגה, שתבטיח להם הכנסה גבוהה. אבל לא בטוח שלמהלך כזה יש היתכנות פוליטית, משום שהמדינות מאוד מעורבות בכדורגל, ואופ"א (התאחדות הכדורגל האירופית), שפעם היתה ארגון זניח של פקידים שניהלו טורנירים, נהפכה לגוף כלכלי ופוליטי משמעותי בזכות ליגת האלופות.

"אני לא חושב שהמודל האמריקאי יתאים לכדורגל האירופי. האוהדים לא רוצים לראות ליגה אחת של קבוצות־על. מצד שני, אני לא רוצה ליגות שמנוהלות על ידי ביורוקרטים ורגולטורים. מה שמעניין בכדורגל האירופאי הוא שיש כאן הרבה מאוד ארגונים, חלק מהם מאוד גדולים, שמנסים לרצות את האוהדים וזה טוב לאוהדים".

אלא שבסוף העשור הקודם גם אופ"א התחילה להטיל רגולציה על כלכלת הכדורגל האירופי. טייקונים מכל העולם – מרוסיה, ארצות הברית, נסיכויות המפרץ והמזרח הרחוק – החלו לרכוש מועדוני פאר ולהשקיע בהם סכומי עתק שהפכו אותם למפלצות שקשה מאוד להתחרות בהן. אופ"א הגיבה ב־2009 עם גישה של "משחק הוגן כלכלי" (fair play), שלפיה קבוצה לא יכולה להוציא על רכש יותר ממה שהיא מכניסה.

"אנחנו עדיין לא יודעים מה האימפקט האמיתי של הפייר פליי הפיננסי”, אומר שימאנסקי. "יש סכנה ברורה שהרגולציה הזאת תאבן לחלוטין את הכדורגל האירופי ותכניס אותו למצב שלא יהיו שינויים בשיטה. מצד שני, אופ"א די ירדה מהפייר פליי כשהתירה השקעות חיצוניות בתנאי שיש תוכנית צמיחה בת־קיימא למועדון. כך שחזרנו למצב שלפני הפייר פליי כי אם המועדון מוחזק על ידי אדם מאוד עשיר, הוא יכול להשקיע כסף".

מי יתפוס את אנגליה

אז אולי ליגת האלופות תיהפך לסופר־ליגה המנותקת מהליגות המקומיות?

"מדברים על זה לא מעט שנים, אבל כבר באמצע שנות ה־2000 היה ברור שהמועדונים באנגליה מרוויחים כל כך הרבה יותר כסף מזכויות שידור כך שאין להם סיבה לשתף פעולה עם מועדונים אחרים באירופה בשביל להקים סופרליג. כיום בכלל אין להם סיבה לסכן את הפרמיירליג בשביל משהו כזה. אם ירצו להקים ליגה כזאת, האנגליות ידרשו שמונה נציגות, והאירופאיות לא יהיו מוכנות לכך.

"לכן אני רואה מצב שהקבוצות הגדולות באירופה - באיירן, פריז סן ז'רמן, ריאל מדריד וברצלונה – יקימו ליגה בלי אנגליות כדי להתחרות באנגליות. ואולי יהיה שינוי גדול בליגת האלופות כי אופ"א מבינה שהיא צריכה שהקבוצות הגדולות ישחקו אחת נגד השנייה באופן קבוע. ריאל מדריד זכתה העונה בליגת האלופות בלי לשחק נגד אף קבוצה גדולה בשלב הנוק־אאוט. אלא שאופ"א, פיפ"א וארגון הקבוצות הגדולת, ECA, נמצאים במשבר. קשה לראות איך דברים יזוזו"

מה שבטוח הוא שקבוצות מחוץ לאנגליה חייבות שינוי.

"בינתיים הקבוצות האנגליות לא משתלטות על אירופה, ושחקנים לא ממהרים לעזוב את ריאל מדריד, ברצלונה ובאיירן מינכן לאנגליה, אבל זה לא יחזיק למשך זמן. מסי נשאר בברצלונה, אבל מסי הבא כבר יגיע לאנגליה. הקבוצות באירופה חייבות להילחם בכל דרך נגד הדומיננטיות הכלכלית של הפרמיירליג, כי אחרת הן ייהפכו לבלתי רלבנטיות.

"אנגליה מושכת גם את המאמנים הטובים בעולם - פפ גווארדיולה במנצ'סטר סיטי, יורגן קלופ בליברפול, ז'וזה מוריניו במנצ'סטר יונייטד - שמגיעים עם תפיסה חזקה והמון קשרים. לשחקן לא חשוב רק הכסף אלא גם אצל מי הוא מתאמן, ועכשיו אנגליה מציעה לו את שני הדברים. הייתי מאוד מודאג אם הייתי קבוצה לא אנגלית".

אז הפרמיירליג נהפכת ל־NBA של הכדורגל.

"זה כבר חצי דרך לשם. אם הייתי הליגה הספרדית, הגרמנית או האיטלקית – המטרה העיקרית שלי בחיים היתה לעצור את הפרמיירליג. ייתכן שכבר עברנו את הנקודה שאפשר לעצור את התהליך. כיום נקודה בפרמיירליג שווה לקבוצה יותר מהשתתפות בליגת אירופה ועוד מעט יותר מהשתתפות בליגת האלופות. מבחינה כלכלית, לקבוצה כדאי יותר להצליח באנגליה מאשר באירופה. זה מאוד מסוכן עבור הליגות האחרות".

ליגת האי־שוויון

ליגת האלופות היא כישלון מסחרי. יש לה צמיחה סבירה, אבל לעומת ה־NFL או הפרמיירליג, זה טורניר שקפא על שמריו.

"ליגת האלופות לא מצליחה למקסם את הפוטנציאל המסחרי של טורניר אירופאי. עם זאת, צריך להבין שאופ"א אף פעם לא ניסתה להיות עסקית לגמרי כמו ה־NFL אלא היא מנסה לאזן בין אינטרסים. הרבה אוהדים רוצים לחזור לטורניר נוק־אאוט בין אלופות בלבד, כמו פעם. המועדונים הגדולים לא מוכנים לזה. אז אופ"א צריכה לאזן בין הצדדים וזה מה שהופך את הספורט האירופאי למעניין הרבה יותר מהליגות בארה"ב.

"זה לא עסק - זה הרבה יותר מזה, וזה הסוד של ההכנסה שלו בכל הליגות, כולל ליגת האלופות. זה מייצר עניין, המון אוהדים, ולכן המון כסף. זה נכנס לכל אחד בנשמה - הרבה יותר מספורט אמריקאי. האם יהיה אפשר לשמר את זה בעתיד? האם יהיה אפשר להשאיר את זה ככה ולא להפוך את זה לעסקי לחלוטין? אני לא בטוח".

אבל בינתיים הכסף של ליגת האלופות מצליח לעוות לחלוטין את הליגות הקטנות. אולימפיאקוס ביוון, באזל בשוויץ, דינמו זאגרב בקרואטיה משתלטות על הליגות בזכות ההעפלה לליגת האלופות, והאיזון התחרותי לגמרי נהרס.

אוהדי ליברפול. אוהדים מתלוננים על כישלון כלכלת הכדורגל אבל זה פשוט לא נכון צילום: רויטרס

"זה קורה בכל הליגות. אפילו באיי פארו. אופ"א אומרת שהיא רוצה לשמור על איזון תחרותי אבל תחרות הדגל שלה עשתה את הנזק הכי גדול לאיזון התחרותי כמעט בכל מדינה באירופה. אבל איך אפשר לקדם תחרות מאוזנת במבנה כל כך מסובך? יש יותר מ־700 מועדונים בליגות הראשונות באירופה ועוד אלפים בליגות המשנה. אם תפזר את הכסף באופן שוויוני, כל מועדון יקבל כלום.

"אז אפשר ללכת לליגה מצומצמת של מספר סופר־מועדונים שיחלקו אחד עם השני את הסכומים הגדולים באופן די שוויוני ואפשר גם לקבל את המבנה הנוכחי, שמשתרע על פני אלפי מועדונים ונשלט על ידי מספר קבוצות גדולות ודומיננטיות כשמדי פעם יהיו לך קבוצות כמו לסטר שיפתיעו אותן. זו הבחירה: איזה מבנה עדיף יותר".

אבל לסטר כזאת היא אחת מ־30 המועדונים העשירים באירופה – ככה אפשר להפתיע. זאת הצלחה של חלוקת הכנסות שוויונית, לא?

"אתה צודק שהפרמיירליג נהפכה לשוויונית יותר, בזכות ה'תאונה' של מכירת זכויות השידור הבינלאומיות. כשהחליטו בתחילת שנות התשעים איך לחלק את הכסף מזכויות השידור, חתמו על חוזה שעדיין תקף: הקבוצות הגדולות לא הסכימו להתפשר והן קיבלו את רוב הכסף ממכירת זכויות השידור המקומיות. כדי לרצות את הקבוצות האחרות, הן הסכימו שההכנסות ממכירת זכויות שידור בינלאומיות יתחלקו שווה בשווה. אף אחד לא האמין אז שהזכויות הבינלאומיות יהיו חצי מההכנסות הכלליות. ועדיין, יש פערים גדולים. לא תהיה עוד לסטר בזמן הקרוב".