חקר ביצועים: השבוע של גולף והתקציב הדו שנתי

מנכ"ל גולף מתפטר

הם בטח לא יאהבו את ההשוואה, אבל היא מתבקשת. התפטרותו של מנכ"ל גולף אלי מיזרוח, עוד לפני שהספיק לממש את התוכנית האסטרטגית שלו להבראת הרשת, דומה מאוד להתפטרותו של ריצ'י האנטר מניהול שופרסל ואחר כך מניהול מקאן־אריקסון. האנטר ומיזרוח שניהם צעירים, מבריקים, נמרצים, שנכנסו לתפקידים ללא ניסיון קודם בתחום ועם רזומה מרשים בעיקר באקסלים ובמצגות. שניהם בוגרי חברת הייעוץ הבינלאומית המצליחה מקינזי, וכנראה היו יועצים מבריקים וחדים. אבל קריירות הניהול שלהם הן תזכורת כאובה לפער בין יועץ מצוין למנהל מצוין, פער שלפעמים עולה בהפסדים של עשרות מיליוני שקלים.

גלית חמי

אלי מיזרוח צילום: עמית שעל

נתניהו ושתיקת הכבשים

"שמעתי שיש כלכלן שטוען שמגיע לו פרס נובל בכלכלה על התקציב הדו־שנתי. אני חושב שבדיעבד אחת המסקנות שבגללה כנראה לא נחזור על הניסוי הזה היא שבעולם משתנה, בכלכלה משתנה, אי אפשר לשים תחזית כזו ממוסמרת לשנתיים קדימה". הדברים האלה נאמרו על ידי אייל גבאי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה בתקופת המחאה החברתית, והם נאמרו במסגרת דיוני ועדת טרכטנברג. גבאי העיד על עצמו אז שהוא מדבר בחופשיות רבה כי הוא כבר בשלהי כהונתו, ואחרי שלוש שנים בלשכה הכי חשובה בירושלים הפליא לנתח את הגורמים למחאה. ניתן להניח שאפילו הוא לא שיער שחמש שנים אחרי הניסוי הכושל ההוא, תצעד ממשלת נתניהו - אותו נתניהו - בעיניים פקוחות ומשיקולים פוליטיים בלבד לאורך אותה הדרך שכבר הובילה לתהום. ההבדל היחיד הוא שהיום אין אפילו אחד שיכול לדבר בחופשיות. בטח לא שר האוצר

נעמה סיקולר

גדעון סער מעביר מסר

פעם סוכני הביטוח היו מתפקדים לליכוד כדי להפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות מבפנים ולוודא שלא יחוקקו חוקים שיפגעו בהכנסתם. וכשעיתונאי היה פונה אליהם, הם כמובן היו מכחישים זאת מכל וכל. עכשיו הם עברו לשיטה אחרת, גלויה יותר. הם פשוט לקחו את גדעון סער - מהאנשים היחידים בישראל שקוראים תיגר, גם אם וירטואלי בינתיים, על מלכותו הנצחית של בנימין נתניהו - כדי שייעץ להם כיצד להתאים את עצמם לעולם החדש. ללא ציניות: טוב שסוכני הביטוח רוצים להתאים את עצמם לעולם החדש. טוב להם וטוב לנו. אבל סער? הוא מבין בביטוח כמו שאני מבין בלהיות די.ג׳יי. אילו היו רוצים באמת מישהו שיבנה להם מודל, היו לוקחים אדם שזו התמחותו. כששוכרים את סער זה כדי להעביר מסר אחד ויחיד: מייצג אותנו אחד משלכם, מסמלי השלטון. עדיף שתתעסקו עם מישהו אחר.

שאול אמסטרדמסקי

גדעון סער צילום: עומר מסינגר

"חוק הנורמות" מקודם

שרת המשפטים איילת שקד הודיעה שתקדם את "חוק הנורמות", המחיל את החוק הישראלי על המתנחלים בשטחים. הנימוק הוא הפסקת האפליה של האזרחים הישראלים שמצביעים לכנסת ומשרתים בצבא, אבל לא נהנים מסל החקיקה המלא של כנסת ישראל. לישראל סיבות טובות, פנימיות ובינלאומיות, שלא לספח את השטחים ולא להחיל משטר זכויות וחובות שווה על כל תושביהם, שאולי ינהרו בהמוניהם לקלפיות ולא יצביעו לנתניהו. הפתרון המוצע נועד לעקוף את הסיפוח הטריטוריאלי על ידי סיפוח אינדיבידואלי, של התושבים היהודים בלבד. אם כבר אפרטהייד, אז עד הסוף, בגלוי, במוצהר, בחוק. ובאמת, אין טיימינג מתאים יותר מלחדד ולהעצים את ההבדלים בין היהודים לשכניהם.

משה גורלי

באפט לא קורא את המפה

ברקשייר האתווי היא בעלת המניות הגדולה בקוקה־קולה, וורן באפט הוא שותה קולה נלהב. אבל קולה היא כבר לא סמל לחיים הטובים, אלא מוצר עתיר סוכר שסופג מתקפה וירידה במכירות. השבוע, כשאחד ממשקיעי ברקשייר שאל על כך באסיפת בעלי המניות השנתית, באפט השיב: "לא ראיתי שום ראיה ששכנעה אותי שאחיה עד גיל 100 אם אעבור למים וברוקולי". האסיפה הזאת היא תמיד קצת ביזנס וקצת בידור מהזן העבש, אבל ההתבטאות של באפט עוררה השבוע שאלות בנוגע לחדותו העסקית. האם ייתכן שהוא לא מבין שהביקורת על המשקה לא נוגעת לשאלה עד איזה גיל חיים? למה הוא מתעלם ממחקרים על הנזקים, מצעדים רגולטוריים נגד קוקה־קולה ומהמודעות הגוברת של הצרכנים? נכון, בינתיים המניה עולה. אבל ייתכן בהחלט שבאפט מפספס שינוי עמוק, שעוד יגיע גם לכיס שלו. כן, יכול להיות שגם גורו השקעות לפעמים יוצא אידיוט.

גיל קליאן

באפט עם קוקה קולה צילום: רויטרס

מי שריסק את הרשת ישלם

88 שנה לאחר הקמתה, רשת בתי הכלבו הבריטית BHS נכנסה לכינוס נכסים, וסר פיליפ גרין, שמכר אותה לפני שנה, יזומן לחקירה בוועדה פרלמנטרית כדי לברר איך "ריסק את הרשת לתוך קיר". הריסוק הזה כולל, בין השאר, גירעון של 571 מיליון ליש"ט בקרן הפנסיה לעובדים, שנצבר בעוד גרין ומשפחתו מושכים דיבידנדים של 474 מיליון, שהושקעו ביאכטות, מטוס ומסיבות יום הולדת באיים אקזוטיים עם דוגמניות־על. 11 אלף עובדים נשארו בלי פנסיה, ועכשיו, בהתערבות ממשלתית שאינה מובנת מאליה, ייתכן שגרין יידרש להשלים את הכסף החסר בקרן ואולי אף להחזיר את תואר האבירות. במדינה שעדיין מתאוששת מהתאצ'ריזם, ושחוגגת על החיים הטובים של האצולה, הטיפול הנוכחי בגרין, בעיקר אם הוא יסתיים בתיקון לעובדים, עשוי לסמן נקודת מפנה.

תמר טוניק

פייסבוק אי אפשר בלי

ביום רביעי שעבר, שבו פרסמה פייסבוק דו"חות רבעוניים מעולים (במיוחד על רקע האכזבה מגוגל, מיקרוסופט ואפל), הייתי בעיצומו של ניסוי־עצמי קטן שבו הקפאתי את החשבון. בניסוי דומה, לפני כשנתיים, הייתי אחד מרבים שחשו לפעמים צורך ב"הפסקת פייסבוק", אבל הפעם התגובות היו מופתעות, והיו שמיהרו לשאול מה לא בסדר איתי. כי החזון של צוקרברג, להפוך את פייסבוק לאינטרנט־בתוך־האינטרנט, הוגשם במלואו, והימים בלי פייסבוק הוכיחו לי את זה היטב. פתאום היה לי מסורבל הרבה יותר לשוחח עם חברים, לעקוב אחרי חדשות וקישורים מעניינים, אפילו להתחבר לאתרים חיצוניים. שלא לדבר על התחושה התמידית שאני מפספס משהו, ועל הנטייה הממכרת להפעיל את האפליקציה בהיסח הדעת. 72 השעות האלה צרבו בי היטב את הניצחון המרשים, וגם המפחיד, של צוקרברג, עד שנשברתי וחזרתי להיות נתין מן המניין.

דור צח

מארק צוקרברג צילום: צילום מסך

לסטר סיטי בזכות צדק חלוקתי

בתחילת העונה נתנו סוכנויות ההימורים ללסטר סיטי סיכוי של 1 ל־5,000 לזכות באליפות אנגליה. השבוע היא עשתה את זה, בהפתעה הספורטיבית הגדולה בכל הזמנים. לסטר היתה אנדרדוג, אבל חשוב להדגיש שהיא לא ענייה. למעשה, היא אחת מ־30 הקבוצות העשירות באירופה, יותר מאייאקס, פורטו, ולנסיה וקבוצות פאר אחרות. בעונה שעברה היא הכניסה יותר כסף מזכויות שידור מאשר אתלטיקו מדריד. והכסף הזה, שאפשר לה לבנות קבוצה מפתיעה שהגיעה אפילו לאליפות, מגיע בזכות החלוקה השוויונית של ההכנסות מזכויות שידור של הפרמיירליג (הפער הכי גדול בין ההכנסות של קבוצות באנגליה הוא פי 1.5, לעומת פי 11 בליגה הספרדית). במילים אחרות, מה שסיפק לספורט זריקת מרץ של הפתעה, ריגוש ודינמיות היה פשוט צדק חלוקתי.

אוריאל דסקל