"כשביקשתי מאבא ללמוד בתיכון חילוני הוא הבהיר: "רק אם תלמד תלמוד פעם בשבוע"
יאיר רוטלוי, יו"ר מועצת המנהלים של ארגמן תעשיות ודירקטור ברציו: "הגז אינו חזות הכל. טוב שיש אותו אבל כששואלים מי אני התשובה פשוטה: תעשיין שמייצר תחתונים"
נולדתי ב־1934 בתל אביב לזליג רוטלוי ולשושנה כהנא. אבא הגיע מוורשה ב־1924, כשמלאו לו 17, בגלל אנטישמיות. למשפחה היה בית מלאכה קטן לטקסטיל והם הגיעו לארץ עם כמה מכונות תפירה כדי להקים פה בית מלאכה, מה שעשה אותם בין חלוצי תעשיית הטקסטיל בישראל.
אמי, שהיתה יו"ר ויצו ונשיאת ארגון בני ברית, היא ילידת צפת, לשם הגיעה משפחתה מגליציה. היא גדלה עם אב קיצוני מאוד מבחינה דתית ואנטי־ציוני, שלא הסכים שתלך ללמוד. כדי לפגוש חברים, בנים, היא נאלצה לברוח מהבית.
1939 - יאיר רוטלוי, בן 5, ואחיו דוד, בן 8, עם הוריהם זליג ושושנה, תל אביב
"הזיכרונות העיקריים שלי מאבי הם מהליכותינו המשותפות לבתי כנסת. היתה לנו מסורת ללכת בימי שישי לבית כנסת של ספרדים ובשבת לבית כנסת של אשכנזים. גרנו בדרום תל אביב עם שכנים משני הסוגים, ואבי אהב את ההווי השונה בכל בית כנסת כזה. כשעלינו יחד לדוכן ואבא לקח אותי מתחת לטלית שלו - היתה בזה קרבה שאהבתי. בארוחות שישי אבי אסר עליי לקום לחבריי שחיכו בחוץ והבהיר: 'אתה לא יוצא לחברים עד שנסיים עם הארוחה והזמירות'.
"כשסיימתי את בית הספר העממי אבא רצה שאמשיך לימודים בתיכון דתי, ואני לא רציתי. הוא הסכים לוותר לי 'בתנאי שתלמד תלמוד עם דודך פעם בשבוע', וציפה שאמשיך לחבוש את כובע הברט. הוא ידע שהלימודים במסגרת חילונית ירחיקו אותי מהדת, וכך היה. פיתחתי מנהג לצאת עם ברט מהבית, להוריד אותו בפינת הרחוב ולחבוש אותו שוב לפני שאני נכנס הביתה. אולי תפסתי את החשיבות של מחוות כיבוד אב ואם מאמי, שהסתייגה מקיצוניות דתית ותמכה בי ובאחי, אבל דאגה לחבוש מטפחת בכל פעם שסבי הגיע לבקר כדי לכבד אותו.
"אבי היה אדם חולה, שסבל מלחץ דם גבוה וממחלת כליות. הוא נפטר בגיל צעיר מאוד, 49, ומותו הפתאומי גרם לי להיכנס לנעליו מהר משתכננתי. מוניתי למנכ"ל משותף עם דודי אברהם במפעל רוטלוי, ששינה בהמשך את שמו לרוטקס. דודי היה מבוגר ומנוסה ממני, ולמרות זאת היה בינינו שיתוף פעולה טוב.
"אחי הגדול, דוד, שהיה עורך דין במשרד זליגמן, התקרב מאוד לתחומים עסקיים לאחר ששימש הציר הכלכלי של ישראל בניו יורק. ב־1991 הוא הכניס את המשפחה לשותפות הנפט רציו עם משפחת לנדאו. הוצאנו כסף רב על קידוחים שלא הלכו, ורק אחרי 2010 הסתבר שיש גז בלווייתן. היתה ראייה נכונה וגם מזל, אבל הגז אינו חזות הכל. טוב שיש אותו אבל כששואלים אותי מי אני התשובה היא פשוטה: אני תעשיין שמייצר תחתונים".
