הריעו לריו

שחקניות נבחרות ברזיל וגרמניה במשחק באליפות העולם צילום: אי פי איי

רוגבי שביעיות

שובו של המשחק היפה

6 עד 11 באוגוסט

אצטדיון דיאודורו, דיאודורו

במקביל לעליית קרנו של הרוגבי, ששיאה באליפות העולם ב־2015, יציינו המשחקים האולימפיים בריו את הופעת הבכורה של הגרסה הרכה יותר של המשחק — רוגבי שביעיות. ואין זמן טוב יותר להתחבר לענף התזזיתי והמרגש הזה, שהוא מבחן בלתי פוסק של כישורים אתלטיים, טקטיקה ומחשבה.

בארצות שמשחקות רוגבי בגרסה הרשמית של 15 שחקנים בכל קבוצה, רוגבי הוא יותר ממשחק, הוא דרך חיים. הוא מקדש ערכים של כבוד, תשוקה, סולידריות ומשמעת, ומעל הכל ספורטיביות. צריך לצפות כדי להבין כיצד משחק אלים ודורסני, שבו הניצחון הוא הכל, מכבד בכל זאת גם את המפסיד, שמאמציו מוערכים וזכותו נרשמת.

בארה"ב, שמכורה ל־NFL, האוהדים מתייחסים לרוגבי כאל איזה משחק קדום, אבל האמת היא שמאמנים רבים בליגה ובמכללות פנו לרוגבי, שמשוחק ללא קסדות ומגנים ואין בו הפסקות תכופות כמו שיש בפוטבול, כדי ללמוד לא מעט — בעיקר על אמנות התיקול, הפורטה האמיתי של הרוגבי. ב־NFL התיקול מבוסס כוח, ואילו ברוגבי מדובר בעיקר בטכניקה. משחק NFL ממוצע יכיל כמעט 90 תאקלים, ובמשחק רוגבי ממוצע יהיו יותר מ־220, ובעיקר — ברוגבי הראש הוא לא חלק מאיל הניגוח. עבור ליגת ה־NFL, שנלחמת בפציעות ובתדמית האלימה, אימוץ של כמה טכניקות וחוקים מהרוגבי יחולל פלאים.

בריו ישחקו החשודות המיידיות: ניו זילנד הפייבוריטית, אוסטרליה ודרא"פ הדומיננטיות, ארגנטינה, צרפת, בריטניה, פיג'י המפתיעה, יפן, ארה"ב, וכמובן המארחת ברזיל. הפורמט מוסיף לריגוש: אלה משחקים קצרים של 14 דקות, אבל אורך המגרש נותר 100 מטר כבגרסה הרגילה. עם חמישה חילופים במשחק כולו, אפשר לדמיין לאיזה כושר נדרשים השחקנים.

שחייה

הזדמנות אחרונה לראות

6 עד 13 באוגוסט

אצטדיון ספורט המים האולימפי, בארה

בתחילת החודש השיקה ענקית מוצרי הספורט אנדר ארמור קליפ פרסומת חדש למוצריה: "מה שאתה עושה בחושך זה מה ששם אותך באור". בקליפ נראה מייקל פלפס, גדול השחיינים בכל הזמנים, עובר משטר אימונים מאומץ, כששוט אחד מרגש חוזר בכל חמש שניות בערך — פלפס שוחה במסלול מואר, בלתי נגמר, כשחושך עוטף את כל מה שקורה מסביב. רואים רק את המים ותנועות הגוף המתוקתקות היטב של הספק־אדם־ספק־משהו־אחר הזה.

פלפס יהיה בן 31 בקיץ. אחרי 22 מדליות, 18 מהן מוזהבות, הוא מקווה להיפרד בריו מהבריכה. השנים האחרונות לא היו טובות עבורו. הוא החליט לפרוש כבר אחרי משחקי לונדון, שאליהם הגיע חסר מוטיבציה (וזכה בשש מדליות, ארבע מהן מוזהבות). הוא המשיך להסתבך בזוטות שעושים בחורים רגילים בגילו, כמו נהיגה בגילופין שאחריה נכנס לגמילה, והיו סיפורים על דיכאון. "הייתי צריך להתרחק מהכל כדי להבין מי אני: מהשחייה, מהמשפחה, מהחברים".

הוא התגבר, והתשוקה חזרה. אחרי השעיה בת חצי שנה שקיבל מאיגוד השחייה האמריקאי הוא חזר לבריכה ב־2015 כדי לקבוע שיאים ב־100 ו־200 מטר פרפר, המקצים האהובים עליו. אחת הסיבות היתה גם אהבה: פלפס התארס לניקול ג'ונסון, מיס קליפורניה לשעבר, והבן הבכור שלהם אמור להיוולד במאי. מבחור מוכשר שהשדים רודפים אחריו הפך פלפס לגבר שהשאיר אותם מאחור.

המבחנים לנבחרת ארה"ב לריו ייערכו רק ביולי, ואף שקשה לראות מצב שבו פלפס לא יזכה בכרטיס באחד המקצים החזקים שלו, יולי עוד רחוק. את עולם השחייה תפסו בשנים האחרונות כמה שמות חדשים, והמשחקים האולימפיים הם תמיד כר אדיר ליכולת שוברת שיאים בבריכה. ועדיין, איש לא ידגדג את העניין שיעורר הענק מבולטימור בהופעתו האולימפית האחרונה.

שיט

כשהחרא צף

8 עד 18 באוגוסט

מרינה דה גלוריה, קופקבנה

ב־2009, כשהוועד האולימפי הבינלאומי הכריז על ריו כמארחת של משחקי 2016, הבטיחו קברניטי העיר לטפל בבעיית השפכים והזיהום בנהרות ובלגונות בסביבה, בעיה שהיא תוצר של עשורים של הזנחה. שבע שנים אחרי, פחות מחצי שנה לטקס הפתיחה, הבעיה לא טופלה כמובטח, ובמקום זאת אפשר יהיה לראות בעת התחרויות סירות מוזרות שטות לצד החותרים, השייטים והשוחים. אלה הן ה־eco-boats, שתפקידן לאסוף חתיכות גדולות של אשפה מהמים כדי שלא יפריעו למתחרים בדרך.

אמנם הדאגה לבריאותם של הספורטאים היא ראשונה במעלה בעיני המארגנים, אבל העיקר שהתחרויות ייערכו באחד האתרים הציוריים ביותר, שהתקיים בו איזשהו ענף אולימפי בהיסטוריה, היכן שההרים מעל ריו כמו נופלים ישירות לתוך המים. וחשוב לציין שעשרות מחקרים וחתירות ניסיון באזורים האלה בשנים האחרונות הביאו למסקנה שהדבר הנורא ביותר שיכול כנראה לקרות לספורטאי שיחטוף שפריץ של מי ריו המזוהמים בפניו הוא כמה ימי מחלה. צ'יפ פיטרסון, שחיין אמריקאי למרחקים ארוכים, סיכם את העניין יפה כשאמר שחבל שזה המצב, אבל "קצת שלשול שווה לי מדליית זהב".

בריו וסביבתה יש מספיק אתרים נקיים שאליהם יכול היה משחה המרתון לנדוד, אבל זה לא קרה. למה? כי המצודה בקופקבנה, שלצדה ייערך המשחה, מצטלמת טוב יותר מכל אתר אפשרי אחר, ולפיטרסון וחבריו, שגם כך מתחרים בענף שולי שלא זוכה כמעט לזמן מסך, לא מדובר בעניין פעוט. אם יפי הטבע יגרום לכך שקצת יותר מהאירוע שלהם ישודר בערוצי הטלוויזיה, בשידור חי ובתקצירים של אותו היום ברחבי תבל, אז הסירחון שווה להם. אפשר לשרוד. אבל כשהאירוע כולו יסתיים, והספורטאים יחזרו איש איש לארצו להחלים מקצת קצף לא בדיוק בריא על הפנים, יהיו אלה תושבי ריו שיצטרכו להמשיך לחיות עם הביוב שזורם סמוך לחוף שלהם.

המשחקים הפראלימפיים

השראה אמיתית

7 עד 18 בספטמבר

שבועיים אחרי שהמסך יירד על טקס הנעילה של המשחקים ייערך אירוע צנוע בהרבה, שדווקא הוא מגלם בצורה מזוקקת את הרוח האולימפית, ומדגיש את המשמעות הגדולה שמהווה הספורט עבור המין האנושי. אלה יהיו המשחקים הפראלימפיים ה־15 בהיסטוריה, והם צפויים להביא מספר שיא של משתתפים, בין היתר בגלל שני ענפים חדשים: טריאתלון וקאנו.

יש לא מעט ענפים ייחודיים למשחקים הפראלימפיים, כמו ה"בוקיה", מין משחק כדורת/קרלינג בכיסאות גלגלים, כדור־שער לאתלטים עיוורים, כדורעף בישיבה, ומשחקים כמו כדורסל ורוגבי בכיסאות גלגלים. כל זאת לצד האתלטיקה ובריכת השחייה, הענפים הפופולריים ביותר. אבל הדבר המדהים באמת כאן הוא הממד האנושי: במשחקים הפראלימפיים כל מתחרה הוא סיפור וכל יריית זינוק היא הבטחה. הקלישאות לא יכולות שלא להתקיים כאן, אבל הציניות מסולקת כשצופים ברצף בכל כך הרבה ניצחונות של אנשים שמתעלים על קשיים.