הון אנושי: חובטים ורצים לרשת
חגיגות ה־40 למרכז הטניס בסלון של הבוכריסים סיפקו שילוב של נוסטלגיה ולכלוכים מעודנים
נעוריי עברו עליי בשנות השמונים, ימי הזוהר של הטניס הישראלי. שלמה גליקשטיין שיחק בווימבלדון נגד ביורן בורג (והפסיד) ונגד איוואן לנדל (וניצח). טניס היה באופנה. נעלנו נעלי טניס לבנות של גלי, גרבנו גרבי טניס גבוהים, מיזעי טניס מפוספסים על הידיים והמצח היו בגדר חובה, ולאירועים חגיגיים לבשנו חולצות לקוסט לבנות (בנים) וחצאיות טניס (בנות). כולם חלמו להיות טניסאים, אבל אף אחד לא ממש שיחק טניס. שכונת נווה שאנן שבה גדלתי היתה אפופה תמיד עשן מבתי הזיקוק, וממילא לא היו מגרשים בנמצא והמחבטים היו יקרים מדי. במקום זה שיחקנו סטנגה עם כדורי טניס ירוקים.
לכן כשהוזמנתי בחמישי בערב לביתם של יודפת הראל בוכריס ובעלה פנחס בוכריס ברמת השרון, להשתתף באירוע של פורום הידידים של מרכז הטניס שציין 40 שנים להיווסדו, שמחתי לסגור מעגל. הייתי מלא ציפייה לקראת המפגש עם גליקשטיין, ובמידה לא פחותה הסתקרנתי לדעת איך נראה מבפנים ביתו של מי שלימים ניהל את בתי הזיקוק שזיהמו וממשיכים לזהם את הסביבה שבה עדיין גרה משפחתי.
אנחנו מהאייטיז. דליה מזור ועודד בן עמי
בוכריס הוא מה שאוהבים לכנות מלח הארץ. תת־אלוף, מפקד 8200, מנכ"ל משרד הביטחון, זוכה פרס ביטחון ישראל ומבוגרי אנטבה. לאחר שפרש החליט לעשות לביתו, ואיפה טוב יותר לעשות את זה מאצל עידן עופר. בוכריס היה מנכ"ל בתי הזיקוק במשך כשנתיים, עד שבראשית 2013 התפטר במפתיע וללא הסבר. באותו זמן בערך התנהלה חקירה נגד בזן על זיהום יתר, ואפילו בוכריס המנכ"ל זומן לחקירה במשטרה הירוקה במשרד להגנת הסביבה.
בכניסה לווילה של הבוכריסים (אין קשר לבוכריס מהפרשה הנוכחית) עמד מאבטח קשוח שהפנה אותי לסלון רחב הידיים, שעוצב בטוב טעם. שם פגשתי את פנחס ושאלתי אותו על תקופתו בבזן ועל זיהום האוויר. "בתקופתי עשיתי מאמצים רבים לטהר את הבוצה ולהפחית את הזיהום, ובכלל להצעיד את החברה אל דרך המלך", ענה לי.
ואז הוא המשיך לומר בטבעיות: "אבל מי שהיה אחראי על ההחלטות המהותיות היה ניר גלעד, שלדעתי עשה נזק לחברה לישראל יותר מאשר עזר לה. גלעד היה איש יהיר שחשב שהוא מבין יותר מכולם עוד מהתקופה שהיה החשב הכללי באוצר. אנשים לא כל כך הסתדרו איתו בחברה. אני שמח שסוף סוף הוא עזב".
עזוב אותי אני בהרווארד. צביקה ויליגר
זה היה זמן מצוין לחזור לטניס ולשמחתי פגשתי את איאן פרומן, חתן פרס ישראל ומייסד מרכז הטניס ברמת השרון. הוא הסביר שהמטרה היתה להוריד את הספורט הלבן והאליטיסטי לעם, כי "ילד שבא משכבות מצוקה ומנצח בטניס, מעצים את עצמו ומרגיש שהוא מוצלח בדיוק כמו ילדים עשירים. זו הסיבה שהקמנו את המרכז". המארחת יודפת בוכריס סיפרה לי כי בנה נמצא בנבחרת המצטיינים של המרכז, אבל חשוב לה שגם ילדים מהפריפריה ישחקו טניס.
אחד האורחים היה מנכ"ל אל על ומפקד חיל אוויר לשעבר אליעזר שקדי. שאלתי אותו מה הוא עושה בימים אלו, אחרי שפרש מאל על, והוא ענה: "גמרתי לעבוד בשביל לעשות כסף לעצמי, הגעתי להבנה שלי יש מספיק. כל מה שאני עושה היום זה למען הקהילה והתרומה החברתית". אף ששקדי נחשב לשחקן טניס לא רע, הוא העדיף לספר לאיש הטלוויזיה בהווה עודד בן עמי ולאשת הטלוויזיה בעבר דליה מזור, ששניהם צרובים אצלי בתודעה כאנשי שנות השמונים המובהקים, על חיבתו לגולף דווקא.
חיים בווימבלדון. יודפת הראל בוכריס (מימין), אליעזר שקדי, ארי שטרסברג, מיכל אביחי, אנדי רם
צביקה ויליגר, "לקוח" די קבוע שלי, סיפר לי שהתקבל לפרויקט לימודים אקסקלוסיבי בהרווארד בתוכנית למנהלים ושיעזוב את הארץ לכמה חודשים. שאלתי אותו אם הוא עדיין מתכוון להתמודד על רכישת מגה, כפי שפורסם, והוא השיב: "אני כבר לא בתחרות ולדעתי גם רמי לוי לא יצליח לרכוש את מגה מהמפרקים. הסיכויים הטובים ביותר הם של מוטי בן משה, שייאלץ לקנות את מגה עם חבילה של רבוע כחול, ואז יפרק את הרשת לגורמים וימכור למרבה במחיר".
בשלב הנאומים עלה ראש עיריית רמת השרון החדש אבי גרובר והבטיח שהוא מתכוון להגדיל את מרכז הטניס ולהפוך אותו לווימבלדון הישראלי. זה נשמע אופטימי מאוד. חבל שאין ראש עירייה שמבטיח שיהפוך את מפרץ חיפה למקום שאפשר לנשום בו. וכאילו לא די בזה, את שלמה גליקשטיין לא זכיתי לפגוש.
