הון אנושי: החנונים מהימין

בראשון בערב נערכה בתיאטרון ירושלים אזכרה ממלכתית, בחסות הרשות לשירות לאומי אזרחי, לאורי אורבך, יוזם והוגה מפלגת הבית היהודי. אורבך זכור כדוס המחמד, כינוי שהוא עצמו טבע וביקש להתנער ממנו בערוב ימיו, אך האמת היא שיותר משהיה דוס מחמד, לוהק אורבך לתוכניות האקטואליה בתפקיד החנון. והוא אכן היה חנון בכל רמ"ח איבריו. היה לו שק של בדיחות קרש לא מצחיקות ששלף בכל רגע, והוא היה נודניק בלתי נלאה. אולי בשל כך חיבבתי אותו כל כך. פעם הסביר לי איזה דתל"ש שכל מפעל ההתנחלויות בא לפצות על הדימוי הנחות של המגזר, שהתקנא בבני הקיבוצים הגבריים ויפי הבלורית. נזכרתי בזה במהלך נאומו של נפתלי בנט, שמהותו היא חנונית אך הוא מדבר בחיתוך גברי צה"לי, מה שיוצר דיסוננס פרודי שב"ארץ נהדרת" זיהו טוב כל כך.

מימין: ראובן ונחמה ריבלין, אורי אריאל ונפתלי בנט צילום: אוהד צויגנברג

בנט בחר להקריא את הסמס האחרון ששלח לאורבך: "אורי, אחי, איך אתה מרגיש? אתה חסר לנו". אחר כך הוסיף: "אורי לא אהב את צורת הדיבור 'אחי', אבל משום שהיה חולה הרגשתי שצריך לכתוב לו כך, כדי לחזק אותו". אחר כך המשיך: "חסרונו של אדם מורגש פעם ביום, אבל אצל אורי זה מורגש כמה פעמים ביום. הייתי מתייעץ איתו כמה פעמים ביום, ולפעמים הוא אמר לי דברים שלא אהבתי לשמוע". דבריו גרמו לי לתהות: אם אורבך היה חי היום, האם היינו מגיעים לאסקלציה של הקיטוב שאליה הגענו? בנט המשיך: "בתקופה האחרונה אנחנו כל יום נתקלים בסערות: סערה על ספר האזרחות, סערה על הגיל של הפרזנטורית, סערה מוגזמת על הסערה במזג האוויר. אני מדמיין את אורי, במבט שלו ובחיוך שלו, אומר 'תירגעו, הרבה יותר טוב פה'".

דבריו נשמעו אירוניים כאשר כמה דקות לפניו דיבר נשיא המדינה ראובן ריבלין, שרק לפני כחודשיים התעוררה סביבו סערה כיוון שהשתתף בכנס שבו היה גם נציג של "שוברים שתיקה". אנשים נסערים מאוד מהמחנה של בנט קראו לו בוגד, הציעו לו להתפטר והשחירו את שמו.

שלי יחימוביץ' צילום: אוהד צויגנברג

את שר החקלאות אורי אריאל שאלתי איך לא גינה את קמפיין השתולים. הוא אמר: "לא גיניתי, אבל אמרתי שלא הייתי פועל בצורה הזאת, וזה הרבה יותר ממה שעשו אחרים במפלגתי, אם אתה מבין את הרמז". כשבנט עזב את האולם הלכתי אחריו, ושאלתי אותו מדוע לא גינה את קמפיין השתולים. האם אינו רואה עצמו אחראי? "אני לא אחראי ל'אם תרצו'. אני אחראי רק למשרד החינוך ולמפלגתי", אמר ועזב בלי להגיד אפילו "להתראות אחי".

כשהסתיים המופע פגשתי את משה קלוגהפט. "זה היה אחד הקמפיינים הכי מוצלחים שלנו, תודה על הפרגון", השיב לפנייתי. הסכמתי איתו על האפקטיביות, אבל כשהתברר לו שאני עיתונאי, הוא נמלט החוצה אל הקור הירושלמי.

חנוך דאום צילום: אוהד צויגנברג

לפני שעזבתי פגשתי את מוטי שקלאר, מנכ"ל הרשות השנייה ורשות השידור לשעבר, והיום מנכ"ל ערוץ 20.

"אני עוזב את הערוץ", אמר לי שקלאר, "הבעלים שואפים להפוך אותו לערוץ יותר חדשותי, לאומני ומתלהם. הכיוון שלי היה יותר לתוכניות מורשת, אבל יצחק מירילשווילי רוצה אחרת. הוא חושב שזה יביא לו יותר רווח ורייטינג, ואני לא מתכוון לקחת חלק בזה". האמת היא שמירילשווילי כנראה צודק, כי אלימות והתלהמות יוצרות הרבה יותר רייטינג. ואולי בעצם הגולם קם על יוצרו ועבר טרנספורמציה, והחנון החייכן והלא מזיק נהפך לערס אלים וזחוח.