הסכסוך סביב הדירות במרינה הרצליה: יימסרו לחברת ניהול שתשכיר אותן 9 חודשים בשנה

דירות הנופש במרינה הרצליה יימסרו לחברה שתשכיר אותן בהשכרה מלונאית למשך 9 חודשים בשנה. כך פסק היום (א') שופט בית המשפט המחוזי בת"א, ד"ר עודד מודריק. מדובר בהחלטה משלימה לפסיקת בית המשפט העליון משנת 2006, לפיה הדירות במרינה, למעט אלו שנמכרו לפני דצמבר 1999, ישמשו כדירות נופש שבעליהן יצטרכו להשכיר אותן כיחידות מלונאיות.

"המתווה הוא האפשרות הסבירה ביותר", כתב מודריק בהחלטה. "אין להניח בשום פנים בידי בעלי הנכסים חירות להשכיר את הנכסים בעצמם. אין כל אפשרות לפקח על הנעשה בידי מאות בעלי נכסים, שכל אחד מפרש את הדין והפסק לפי הבנתו ואיש הישר בעיניו יעשה. אין לקבל גם מצב (נשאף על ידי בעלי נכסים רבים) שהנכס יעמוד ריק ובלתי מושכר, שכן מצב זה סותר את זכותו של הציבור לנגישות לחוף הים ולשימוש במאגר הדירות הסמוך לים לנופש".

מתחם המרינה בהצליה (ארכיון) צילום: מיכאל קרמר

"הרוכשים, בעת הרכישה, ידעו היטב מהי המציאות המשפטית", הוסיף מודריק. "הם ידעו את פסיקתו של השופט גורן (החלטה קודמת בנושא, ת.ג) ותנאיה. מי שרכש דירה של מאות מטרים מרובעים, הציב בה ברזים מצופים בזהב מאופיר ודלתות שנהב מכוש, רהיטי תולענה (מהגוני) ופסנתר כנף רב יוקרה, ידע שהוא מניח את השקעתו על קרני המתווה. על כך אמרו 'יזהר הקונה'".

עו"ד גד טיכו ממשרד רם כספי ושות', המייצג חלק מבעלי הדירות, מסר כי לקוחותיו בוחנים את פסק הדין וסיכוי גבוה שיגישו עליו ערעור לבית המשפט העליון. "פסק הדין קובע כי המתווה המחייב למסור את דירות הנופש לחברה שתשכיר אותן בהשכרה מלונאית למשך 9 חודשים בשנה, טומן בחובו סיכוני כישלון רבים", אמר טיכו. "למתווה עלולה להיות השפעה קשה מאד על ערך הנכסים ועל איכות החיים של בעלי הדירות. הדרך שנבחרה בפסק הדין הינה להגביל את המתווה לתקופת ניסיון בת 10 חודשים. בעלי הדירות סבורים כי הפעלת המתווה תגרום להם לנזק חמור ובלתי הפיך" .

הפרשה החלה ב-1998 בעתירה של החברה להגנת הטבע כנגד היתרי בנייה במרינה שהוציאה הועדה המקומית לתכנון ובניה של הרצליה. החברה להגנת הטבע טענה כי בשל קרבת יחידות המגורים לחוף הים אסור למכור אותן כדירות פרטיות. על פי תוכנית המתאר הארצית לחוף הים התיכון (תמ"א 13) מבחינה תכנונית המרינה נחשבת אזור תיירות ונופש. בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את העתירה וקבע כי בעלי הדירות יצרפו אותן למאגר של דירות להשכרה מלונאית. ב-2003 בעקבות ערעור שהגישו חברות הבנייה לבית המשפט העליון, אימצה השופטת אילה פורקצ'יה את הפסיקה מ-1998.

הוועדה המקומית לתכנון ובנייה הרצליה התבקשה להגשים את פסק הדין וליצור מתווה שיאפשר השכרה של הדירות באופן שהציבור הרחב יוכל ליהנות מהן. ב-2010 גובש מתווה נוקשה, לפיו תהיה חברת ניהול אחת המוכרת על ידי משרד התיירות, בדירות יהיה ריהוט אחיד, יהיו שירותי קבלה, ומשך השהות בדירות תוגבל לימים או שבועות בודדים. בעקבות השגות של בעלי הדירות, הוצג להם בדצמבר 2011 מתווה מרוכך, לפיו הם יוכלו להתגורר בדירות למשך 3 חודשים, ויוכלו להשכירן לתקופה רצופה שאינה עולה על 3 חודשים. בוטלה המגבלה המחייבת להעביר את כל הדירות לניהול של חברה אחת, עם זאת עריית הרצליה התעקשה כי ניהול הדירות יעשה בידי חברת ניהול כלשהי, זאת משום שאחרת לטענתה היא תתקשה לאכוף את המגבלה על מגורים בדירות. גם הדרישה לשינויים פיסיים בדירות וריהוט אחיד בהן בוטלה.

בעלי הדירות התנגדו גם למתווה הזה, ובקשו כי הדירות לא יועברו לחברה ניהול, אלא שהם יהיו אלה שישכירו אותן לנופשים. כאמור, בית המשפט דחה את העתירה ואימץ את המתווה השני שמחייב את בעלי להעבירן לחברות ניהול, ומותיר להם לגור בהן רק במשך 3 חודשים.