הצדק הבנקאי הוא צדק מקלקל
המפקחת על הבנקים קבעה שיש לאפשר לדירקטוריון בנק לבקר ולפקח על העמידה ביעדי תוכנית ההתייעלות. מה הסיבות לכך?
לאחרונה נתבשרנו כי בכוונת המפקחת על הבנקים, חדוה בר, להורות לבנקים שבפיקוחה להציג תוכנית התייעלות רב שנתית, הכוללת יעדי ביניים מוגדרים והמתמקדת בעיקר בצמצום היקפי כח האדם בבנקים והפחתת הוצאות שעלולות להיות "מגולגלות" על לקוחותיהם.
בר לא הסתפקה בטיוטת ההוראה בהנחיה על גיבוש התוכנית אלא קבעה כי על התוכנית לאפשר לדירקטוריון הבנק לבקר ולפקח את העמידה ביעדי התוכנית וכן קבעה כי על הבנקים לדווח לה תקופתית על התקדמותם בתוכנית.
מדוע יש צורך בהוראה מטעם הרגולטור, גורם חיצוני לתאגיד הבנקאי, לגיבוש תוכנית התייעלות כזו, שכך כך דרוש לבנק? מעבר לעניינים הנוגעים לצורך להתמודד במישור התחרותי מול מוסדות בנקאיים אחרים ובשל כך לבחון באופן שוטף את הצורך שבהפחתת מחירים ועלויות, חובתם של דירקטוריון הבנק והנהלתו להשיא את רווחי הבנק ולפעול לטובתו ולטובת בעלי מניותיו.
אפשר היה לשער כי דירקטוריון והנהלה שרואים חובות אלו מול עיניהם ומייחסים להן חשיבות גדולה, ייזמו מהלכי התייעלות באופן עצמאי ואקטיבי. מתברר שלפחות בתחום הבנקאות נדרשת התערבות רגולטורית חיצונית כדי להניע את ההנהלה והדירקטוריון לפעולה – גם כשמדובר בחובה עצמאית שלהם.
חדוה בר, המפקחת על הבנקים צילום: נמרוד גליקמן
תופעת הפאסיביות הניהולית, עומדת בסתירה לרוח הנכונה של ממשל תאגידי וחובות נושאי משרה. השאיפה לנהל תאגידים באופן אחראי, יוזם וראוי שקולה לשאיפה להגיע אל האמ"ת (אקטיביזם ממשל תאגידי). זה מגלם תפישת אחריות תאגידית וממשל תאגידי אקטיבי ויוזם ולא רק נכפה, נגרר ומגיב. היוזמה בכל הנוגע לצמתים המרכזיים בחייו של התאגיד לשגרת יומו ועסקיו אמורה לנבוע מתוך התאגיד ובאמצעות האורגנים השונים שלו ולאו דווקא מצידם של שוטרי התנועה או שחקנים אחרים בשוק.
חוסר הפעלתנות של הדירקטוריון
דו"ח ועדת שטרום שהוגש לאחרונה, גילה לנו את שכבר ידענו. המערכת הבנקאית היא ייצור שבע, ממועט תחרות וסרבן שינוי והתייעלות עקבי. נימוקים שונים הנאחזים בצורך ביציבות מערכתית ושינוי איטי, מידתי וזוחל, נדמים לעיתים כתירוצים ריקים בדרך לעוד יום במשרד שרובו ככולו מתמקד בשמירה על הקיים וטיפוח של בעיות נציג מרובות המביאות לפגיעה באוכלוסיות שונות שהשפעתן על הנהגת התאגיד מוגבלת ומצומצמת.
לרגולטור המופקד בעיקר על יציבות המערכת היו עד היום סיבות טובות דווקא שלא לפתוח במירוץ ההתייעלות. נימוקים של הגברת יציבות יכולים לעמוד לעיתים בסתירה לרצון להגברת תחרות והפחתת מרווחים.
גם מבחינת איכות השירות, לא ברור על פניו שרגולטור מעדיף כנקודת מוצא מערכת "רזה" יותר. אלא שבנסיבות העניין הישראליות, סבור כנראה גם הרגולטור כי הפער בין המצב הקיים לרמת היעילות הסבירה הוא גדול מידי ומביא לפגיעה
בצרכנים ומשקיעים גם יחד, תוך גלגול העלות לחוסר היעילות עליהם.
יש בכך גם להעיד על חוסר הפעלתנות של הדירקטוריון בבחינת סוגיות כאלה מיוזמתו ועל איכות הממשל התאגידי בענף הבנקאות, למרות כל התקנות, תהליכי הביקורת והכללים הפנימיים שאימצו לעצמם בנקים בשנים האחרונות, לעיתים גם כן בהוראת הרגולטור.
הממשל התאגידי הבנקאי הוא זירת התרחשות מובילה וחשובה המשדרת אותות לגבי רמת התפקוד הנכונה גם לתעשיות ותחומי עיסוק אחרים. ככל שאיכותו תגדל בשל אימוץ גישה פעלתנית ואחראית יותר כלפי הציבורים שהוא אמור לשרת, ישפר הדבר גם את איכות הממשל התאגידי בחלקים אחרים של המשק. בינתיים ועל רקע התובנות המשפטיות והכלכליות אודות צדק מתקן כגישה ראויה, נוכל לומר שכרגע, לצערנו הצדק הבנקאי, בהקשר זה – הוא צדק מקלקל.
ד"ר יובל קרניאל הוא מחבר הספר "הפרת אמונים בתאגיד", מרצה במרכז הבינתחומי הרצליה. עו"ד אלעד מן, מומחה לרגולציה כלכלית, משמש כיועמ"ש הצלחה – התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת
