אחד בפה, אחד בכיס: המוסר הכפול של ראש הממשלה

ראש הממשלה צודק. למעשה, הוא כל כך צודק, שאם רק נעצום את העיניים, נוכל לדמיין שזה הנאום שהוא נשא בישיבת הממשלה בשבוע שעבר (בשינויים המתחייבים), שבה אושרה התוכנית, במקום במוצאי שבת בזירת הפיגוע ברחוב דיזנגוף בתל אביב. אם נפעיל את הדמיון שלנו חזק חזק, נוכל לדמיין אותו מתמקד בהסטה, במקום בהסתה. בהסטה של תקציבים ובבניית גשרים לשלום, תוך אכיפה נחושה היכן שצריך, במקום בהסתה של הציבור הכללי נגד הציבור הערבי־ישראלי.

ראש הממשלה בנימין נתניהו נואם בזירת הפיגוע צילום: רויטרס

לא מעט מילים נכתבו על ההחלטה ההיסטורית מהשבוע שעבר להסיט לפחות 10 מיליארד שקל לרשויות הערביות, על כך שזו הפעם הראשונה שבה המדינה לא רק שמה כסף על המגזר (כי בשנים האחרונות הועברו אליו יותר מ־1.5 מיליארד שקל במצטבר), אלא ממש משנה את מנגנוני ההקצאה. כלומר, שבכל פעם שהמדינה תקצה עוד תקציבים לבניית מגרשי ספורט, פתיחת חוגים במתנ"סים או הרחבת קווי תחבורה ציבורית, המגזר הערבי יקבל לפחות את חלקו היחסי מתוכם, אם לא יותר. על כך שמדובר בתיקון עוול היסטורי וכל המילים היפות האלה. על כך שהיתה חשיבות שהתוכנית תקבל את החותמת של החלטת ממשלה כדי שאחר כך, אם משהו יחרוק ביישום שלה, יוכלו הארגונים החברתיים לעתור לבג"ץ ולטעון שהממשלה לא מקיימת את החלטתה שלה. ובכל זאת, הנה עוד כמה מילים על התוכנית הזו. מי שחידד את הצורך במילים האלה הוא לא אחר מנתניהו עצמו.

המימוש תלוי מדי באנשים

מכיוון שמדובר בהחלטת ממשלה ולא בחוק, יישום התוכנית תלוי בסופו של דבר בשורה של תנאים שכולם צריכים להתגשם, אך בעיקר ברצונם הטוב של כל מיני פקידים לאורך הדרך ובכך שהפוליטיקאים לא יפריעו להם. כך למשל, הוספת קווי תחבורה ציבורית חדשים תלויה בפקיד במשרד התחבורה שאחראי על הנושא, כמו גם בפקידים הרלבנטיים באגף תקציבים באוצר, שיטילו סנקציות אם המשרד המקצועי לא יבצע את מה שהוטל עליו.

כל עוד כל הפקידים האלה בעניין, וכל עוד הפוליטיקאים לא מפריעים להם, סיכויי היישום של התוכנית גבוהים יחסית. אבל כל עוד נתניהו מדבר במסרים כפולים — המסיט והמסית — איך יוכלו הפקידים האלה לדעת מהי רוח המפקד, מה באמת חושב הבוס, בבואם להקצות תקציבים? מה נתניהו באמת רוצה — להקצות תקציבים לערבים או לעצור את התקציבים שמגיעים להם? ואיך אפשר לדעת לאיזה נתניהו להאמין? זה רק אחד הנזקים של המוסר הכפול של נתניהו.

שנית, אישור של החלטה כזו בממשלה ימנית מאוד היה עניין כמעט דמיוני. וכשאתה מנסה לעשות דברים לא בזכות הממשלה אלא למרות הממשלה, אתה מעביר החלטה שהיא יותר פרסונלית ופחות מוסדית — כלומר תלויה בפקידים המסוימים שפעלו לאשר אותה. וכשתהיינה בחירות, והפקידים יתחילו להתחלף — שם כבר יש סיכוי שזה יתחיל לחרוק.

שלישית, היישום גם תלוי ביכולת הכלכלית של הרשויות המקומיות לדרוש את כל הכסף הזה שהממשלה תתחיל להסיט לכיוונם. לדברי רון גרליץ, מנכ"ל משותף בעמותת סיכוי הפועלת לקידום שוויון בין ערבים ליהודים בישראל, "מענקי האיזון (תקציבים שהמדינה מעבירה לרשויות חלשות כדי למנוע מהן להיות בגירעון — ש"א) נותנים לערבים מעט יותר מאשר ליהודים, אבל זה לא מספיק בשביל לכסות על הפער העצום שנוצר מכך שליישובים הערביים אין כמעט הכנסות מעסקים, וזה כתוצאה ממדיניות ממשלתית שבנתה את אזורי התעסוקה ואת מתקני הממשלה והצבא באזורים יהודיים".

טיעון הנגד של אגף תקציבים הוא שהפתרון יהיה לייצר לרשויות המקומיות כלכלה חזקה, למשל על ידי יצירת אזורי תעשייה, וזה כבר יכניס להן כסף יציב מארנונה. התפיסה הזו, לפי גרליץ, נכונה בעיקרון, רק שייקחו 15 שנה עד שתהליך כזה יוכל להתממש. ומה יקרה עד אז?

הבייבי של אגף תקציבים

אין זה מקרי שההחלטה הזו אושרה בממשלה בשבוע שעבר. יותר מזה: הנושא עלה בישיבת הממשלה ביום ראשון והיה אמור להסתיים באותו היום. רק שבגלל התנגדות עיקשת של מירי רגב ואופיר אקוניס (ובתחילה גם של זאב אלקין ויריב לוין), ראש הממשלה נתניהו לא הצליח לסכם את הדיון, ונקבעה ישיבה נוספת ליום רביעי. בכל זאת, ובלי ציניות, הראש אומר שצריך להוסיף כסף לערבים, אבל הלב אומר — השתגעתם? הם ערבים!

גם הישיבה הזו לא הגיעה לכלל החלטה סופית ונדרשה ישיבת ממשלה שלישית, בהמשך אותו היום, בשביל לסגור את הסיפור. העניין הזה חריג. לא מעט דיונים כבר התפוצצו בעבר ונמרחו על פני שבועות וחודשים עד שהבשילו. אלא שהפעם העניין היה דחוף לאגף תקציבים.

מי שקידם את החלטת הממשלה הוא ראש אגף תקציבים אמיר לוי. הוא הלב הפועם מאחוריה, זה שרתם את הפקידים שלו, את פקידי המשרדים האחרים, את הנשיא ואת ראש הממשלה עצמו לתמוך בה (לצד ראש הרשות לפיתוח מגזרי המיעוטים איימן סייף ויו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה).

לוי ידע שאם ההחלטה הזו לא תתקבל עד 31 בדצמבר תהיה לו בעיה לאשר אותה אחר כך. זאת משום שהוא בעצמו אישר בכנסת במסגרת חוק ההסדרים את יצירת הנומרטור — כלי תקציבי שמונע מהממשלה לקבל החלטות תקציביות משמעותיות בלי להראות מאיפה המימון שלהן יגיע בעתיד. הנומרטור התחיל לפעול ב־1 בינואר, ולוי ידע שאם יצלח את קו ה־31 בדצמבר בלי החלטת ממשלה ביד, הוא יהיה כפוף לנומרטור שהוא עצמו יצר — דבר שהיה מסבך מאוד החלטה שהיתה מסובכת בלאו הכי מבחינה פוליטית.

אלקטורט של הפחדה

קו ישר עובר בין נאומו של נתניהו לבין הצורך של ראש אגף תקציבים ושל כל מי שלקח חלק בהחלטה הזו לעבוד במשך חודשים מתחת לרדאר, עמוק בתוך הבונקר, ולהביא את ההחלטה לאישור הממשלה ברגע האחרון ממש, בתקווה שלא לעורר יותר מדי הדים ציבוריים.

קו ישר עובר בין נאומו של ראש הממשלה — שאמור להתגאות בכך שתיקן עוול היסטורי אמיתי באומץ פוליטי מרשים, אבל במקום מדבר על הצורך לאכוף את החוק ולהכניס ניידות משטרה לכל היישובים הערביים — לבין העובדה שיישום ההחלטה תלוי ברצונם הטוב של פקידים ולא הופך לעניין ממוסד.

במדינה שבה ראש הממשלה מעדיף להסית במקום להסיט, שבה ראש הממשלה חושב שהאלקטורט שלו בנוי על "הערבים נוהרים באוטובוסים" ולא על "העברתי לערבים מיליונים כדי שיהיו להם אוטובוסים", לא פלא שהפקידים צריכים לעבוד בחשאי למען שילוב ערביי ישראל בחברה היהודית.

ביום שבו ראש הממשלה יעמוד ויגיד לאומה בגאווה שבאותו האופן שבו צריך לאכוף את החוק, גם צריך לוודא שהממשלה משקיעה די והותר בתשתיות במגזר הערבי ובחינוך הילדים ובסגירת הפערים — רק ביום הזה הפקידים יידעו שהם לא צריכים להתחבא, ושרוח המפקד מאפשרת להם לעשות את הדבר הנכון והצודק. עד אז, המוסר הכפול של נתניהו רק גורם נזק.