המודל הסיני שיטלטל את המערב

תחילתה של 2016 משיקה תחרות היסטורית בין שני מודלים כלכליים, או שתי אסטרטגיות לקידום צמיחה: בפינה אחת של הזירה ניצבת סין, ובפינה הנגדית ניצבות ארצות הברית ושאר מדינות המערב. התחרות הזאת אמנם מוסתרת ברובה מעיני הציבור, אך תוצאותיה יקבעו את גורלה של מרבית אירו־אסיה בעשורים הקרובים.

מה צפוי בעולם ב-2016 – לחצו כאן

רוב האנשים במערב מודעים לכך שהצמיחה בסין הואטה באופן ניכר, משיעור שנתי של יותר מ־10% בעשורים האחרונים לפחות מ־7% כיום (אם לא למטה מזה). ההנהגה הסינית לא יושבת בחיבוק ידיים, ומחפשת דרכים להאיץ את המעבר ממודל מוטה ייצור והרסני לסביבה שמסתמך על ייצור כבד, למודל המבוסס על שירותים ועל צריכה מקומית.

אבל לתוכנית הסינית מתלווה גם ממד נרחב של מדיניות חוץ. ב־2013 הכריז הנשיא שי ג'ינפינג על יוזמה רחבת היקף בשם "חגורה אחת, דרך אחת" (One Belt, One Road), שנועדה לחולל מהפכה יסודית בכלכלת אירו־אסיה. "חגורה אחת" מורכבת ממסילות רכבת שייצאו ממערב סין, יגיעו למרכז אסיה, ויתמשכו משם לדרום אסיה, לאירופה ולמזרח התיכון. "דרך אחת" מורכבת מבניית נמלים ומתקנים שיגבירו את התנועה הימית במזרח אסיה ויחברו את מדינות האזור ל"חגורה אחת", שתאפשר להן להעביר סחורות דרך היבשה (במקום דרך שני אוקיינוסים, כפי שקורה כיום). כדי לממן את היוזמה השאפתנית הזאת, סין פועלת להקמת "הבנק האסייתי להשקעות בתשתיות" (AIIB, שארצות הברית סירבה להצטרף אליו בתחילת 2015). אבל ההשקעות הנחוצות לפרויקט מגמדות את משאביו של המוסד המתוכנן.

תוכנית "חגורה אחת, דרך אחת" מסמלת שינוי יסודי במדיניות הסינית. לראשונה, סין מבקשת לייצא את מודל הפיתוח שלה למדינות אחרות. נכון, חברות סיניות היו פעילות מאוד בעשורים האחרונים באמריקה הלטינית ובאפריקה שמדרום לסהרה, והשקיעו בסחורות, במכרות ובתשתיות הנחוצות כדי להעביר את תוצרי הענפים הללו לסין — אך הפרויקט הזה שונה: הוא נועד להגדיל את רמות הצריכה והתפוקה התעשייתית מחוץ לסין. במקום לייצא חומרי גלם, סין מעוניינת להעביר את התעשייה הכבדה שלה למדינות מפותחות פחות, ובאופן זה להפוך אותן לעשירות יותר, ולהגביר את הביקוש למוצרים סיניים.

נשים מול לוח מניות בשנחאי. ההאטה הכלכלית הובילה לטלטלות בבורסה צילום: בלומברג

השאלה הגדולה בנוגע לעתיד הפוליטיקה העולמית היא, לפיכך, ברורה: איזה מהמודלים ייצא וידו על העליונה? אם פרויקט "חגורה אחת, דרך אחת" יעמוד בציפיות של המתכננים הסינים, כל אזור אירו־אסיה, מאינדונזיה עד פולין, יעבור מהפכה בדורות הבאים. המודל של סין ישגשג מחוץ למדינה ויוביל שם לעליות שכר, ובעקבותיהן לעלייה בביקוש למוצרים סיניים, שיחליפו שווקים קפואים במקומות אחרים בעולם. במקום לעמוד בשוליה של הכלכלה העולמית, יעמוד מרכז אסיה בלבה. והמשטר הסמכותני הסיני יזכה ביוקרה ניכרת, שעלולה להטיל צל כבד על הדמוקרטיה בעולם.

עם זאת, ישנן סיבות לפקפק בסיכויי ההצלחה של הפרויקט הסיני: צמיחה המבוססת על השקעה בתשתיות עבדה היטב בסין מכיוון שהממשל הסיני שולט באקלים הפוליטי. אלא ששכנותיה של סין סובלות מחוסר יציבות, קונפליקטים ושחיתות, שעלולים להפריע לתוכניות הסיניות. סין כבר התעמתה עם בעלי מניות זועמים, מחוקקים לאומנים וידידים בוגדניים במדינות כמו ונצואלה ואקוודור, שבהן יש לה השקעות נרחבות.

אין בכך כדי לומר שבמערב יכולים לחכות בשאננות לכישלון של סין. ייתכן שהאסטרטגיה של פיתוח מסיבי בתשתיות הגיעה לקצה גבול יכולתה בסין, וייתכן שלא תעבוד במדינות זרות, אך היא עדיין קריטית לצמיחה העולמית.

בשנות החמישים והשישים נהגה ארצות הברית לבנות סכרים ענקיים ולסלול רשתות תחבורה. היא חדלה לעשות כן כשפרויקטים כאלה יצאו מהאופנה. כיום אין לה הרבה מה להציע למדינות מתפתחות מבחינה זו. יוזמת "כוח לאפריקה" של הנשיא אובמה טובה, אבל מסלול ההמראה שלה ארוך מדי; והמאמץ לבנות נמל בפורט ליברטה שבהאיטי נהפך לפיאסקו.

ארצות הברית היתה צריכה להיהפך לחברה מייסדת של AIIB. היא עדיין יכולה להצטרף אליו, וכך לדחוף את סין לעבר ציות נרחב יותר לתקנות איכות הסביבה, הבטיחות והעבודה הבינלאומיות. בו זמנית, ארצות הברית ומדינות מערביות נוספות צריכות לשאול את עצמן מדוע הקמת תשתיות נהפכה לעניין סבוך כל כך — לא רק במדינות המתפתחות, אלא גם בבית. אם לא יעשו זאת, יהיה גורלם של אזור אירו־אסיה, ושל חלקים חשובים אחרים בעולם, בידיה של סין ושל מודל הפיתוח שלה.

פרוג'קט סינדיקט, 2015