קודם כל תשואה

הטענה ההולכת ורווחת כי כספי הפנסיה של החוסכים צריכים לממן תשתיות תחבורה, חינוך ובריאות בישראל אינה נכונה בעיניי ועשויה לגרום לנזק רב לחוסכים לפנסיה. בסופו של יום, המחויבות לבניית תשתיות מספקות היא של הממשלה, לא של המשקיעים ולא של החוסכים. לשם מימון התחייבות זו של הממשלה, החוסכים ושאר אזרחי המדינה משלמים מסים. המחויבות היחידה של מנהלי הכספים בגופים המוסדיים היא להביא את התשואה המרבית לחוסך אגב סיכון מינימלי, זאת כדי שהחוסכים יוכלו להתקיים בכבוד וליהנות מהכספים שחסכו בעת זקנה. אם תשואה זו אפשרית אגב השקעה במיזמי תשתיות, מה טוב – אז, גם המדינה וגם החוסכים מרוויחים. אבל אם ניתן להשיא תשואה עודפת לחוסכים בהשקעות אחרות בישראל או מחוצה לה, אז אליהן צריכים מנהלי החסכונות הפנסיוניים להסיט את הכספים.

למעשה, אם בעבר השקעת כספי עמיתים בחוץ לארץ היתה מקובלת פחות בקרב הגופים המוסדיים, בשנים האחרונות אנחנו רואים עלייה מתמדת בהיקף השקעות הכספים בחוץ לארץ, וזאת להוציא את תקופת המשבר של שנת 2008, אשר גרם למוסדיים הישראליים למשוך השקעות מחוץ לארץ בחזרה לארץ. שינוי הרגולציה בישראל בשנים האחרונות, שהורידה את מגבלת ההיקף הכספי להשקעת הגופים המוסדיים בחוץ לארץ, והשינוי בנטייה של המוסדיים הישראליים שהיו "Home Bias", כלומר סבלו מהטיה לטובת השקעות בשוק המקומי, היוו קטליזטור לתופעה. לפי נתוני ה־OECD, בשנת 2014 היקף השקעות הגופים המוסדיים הישראליים בחוץ לארץ היה כ־17.7% מסך השקעותיהם. אגב, שנה לפני כן רק 15.6% מההשקעות של הגופים המוסדיים הופנו לחוץ לארץ. צמיחה מהירה זו בשנה האחרונה מלמדת שכמעט כל הכסף החדש של המוסדיים הופנה אל השקעות במדינות זרות. צריך לזכור שמערכת הפנסיה מצויה בישראל במצב טוב של צבירה חיובית ביחס גבוה מאוד למרבית המדינות בעולם. זאת כיוון שישראל היא מדינה צעירה יחסית ועקב זאת יש במערכת הפנסיה הישראלית הרבה יותר כסף שנכנס אליה מאשר כסף שיוצא ממנה.

מגמה זו משנה את אופי התעשייה בכללותה. המוסדיים מחפשים כיום יותר מנהלי השקעות ואנליסטים המתמחים בהשקעות בחוץ לארץ, ופחות כאלה המתמחים בהשקעות בארץ. עם תחילת המגמה לפני כמה שנים ראינו כי המוסדיים השקיעו באופן טבעי יותר בהשקעות גנריות, כמו השקעות במדדים מובילים בארצות הברית ורק בהמשך הם החלו להתעניין גם בשווקים המתפתחים. נוסף על כך, בתחילה הופנתה מרבית הכסף שזרם אל מעבר לים למניות, ולאחרונה המוסדיים מתחילים להשקיע גם באג"ח. בשנה האחרונה אנו רואים עניין רב מצד המוסדיים הישראליים במדדים המובילים באירופה ויפן, בין היתר בשל תוכניות התמריצים (QE) שהונהגו בהן, ללא מגמה ברורה של העדפת סקטור מסוים.

יש היגיון בריא בכך שהגופים המוסדיים בישראל בוחרים כיום להפנות יותר ויותר משאבים להשקעות בחוץ לארץ. השוק המקומי קטן, ואין בו את הנזילות הקיימת בשווקים כמו ארצות הברית, כך שגוף מוסדי, שרוצה לפעול בהיקפים גדולים בשוק המקומי, נאלץ לפעול באופן אטי בהרבה כדי לצאת או להיכנס לפוזיציה בלי להטות את השוק יותר מדי. מלבד זאת, פיזור ההשקעות בין מדינות שונות מפחית את הסיכונים הגיאוגרפיים שאליהם החוסכים נחשפים, ומגוון את התיק. את היתרונות בכך מבינים מנהלי ההשקעות המוסדיים מישראל, שנהפכו בשנים האחרונות למתוחכמים ומקצועניים יותר. הסטת ההשקעות לחוץ לארץ היא גם אחת הסיבות לעלייה במספר הבנקים והגופים הפיננסיים הזרים המתעניינים בישראל ובמתן שירותי תיווך למוסדיים בהשקעות אל מעבר לים.

לצד פריחה בהתעניינות של מתווכים פיננסיים זרים בישראל, צריך לציין גם את הדעיכה בהתעניינות של משקיעים זרים. לאחר שמעמדה של ישראל השתנה בתחילת העשור, והיא הוגדרה מדינה מפותחת ולא מתפתחת, הפחית הדבר את חלקן היחסי של המניות של החברות הישראליות במדדים הבינלאומיים המובילים (MSCI) וראינו ירידה חדה בהשקעות של המוסדיים הזרים בבורסה בישראל. את המניות הישראליות הגדולות, כמו מניית טבע, הם הרי ממילא יכולים לקנות גם בוול סטריט.

האם יש למוסדיים עוד מקום להשקיע מחוץ לישראל? ובכן, מנתוני ה־OECD עולה שישראל אינה נמנית עם המדינות המובילות בהשקעות כספי החוסכים בחוץ לארץ. בהולנד לדוגמה, 81.7% מכספי המוסדיים מושקעים מעבר לים. באסטוניה 77.7%, בסלובקיה 67%, באיטליה 57.3%, ולמעשה ישראל היא אחת המדינות שבהן שיעור היציאה לחוץ לארץ עדיין נמוך. כך, שאם מדינת ישראל רוצה ליצור תמריצים למוסדיים להשאיר את הכסף בישראל למימון תשתית וחינוך, הדבר צריך להתבטא בדמות תשואה לחוסכים. אם לא, בפני הגופים המוסדיים יש שפע של הזדמנויות השקעה מעבר לים.