תראו אותי

אתה לא יכול לחשוב על שום דבר אחר ביריד תעסוקה שאליו מגיעים 6,000 אנשים בני 50 ומעלה כדי לחפש עבודה, אלא על עצמך. כשכבר אחרי שעה וחצי השומרים סוגרים את דלתות הזכוכית הענקיות של ביתן 2 המפואר בגני התערוכה, ומבקשים מזרם המבקרים העצום להמתין כדי להרגיע את הלחץ על דוכן ההרשמה, אתה רואה את עצמך מצדה השני של הזכוכית.

אתה נראה טוב, בסך הכל. לבוש מצוין, כמעט לא רואים עליך כלום. יש סלולרי וחליפה, לק ואודם, יהלומים ושרשראות, תיקיות מסודרות עם קורות חיים וגינונים של איש עסוק שסיגלת בעשרות שנות עבודה. יש אפילו שמחת חיים מפתיעה על ההתקהלות הגדולה. אבל על פניך רואים את המבט שכבר מפחד לקוות לכך שמעבר לדלת, שנפתחה בינתיים, מחכה עתיד חדש.

מפתה לחשוב שמדובר בפנסיונרים שמחים, בני דור ההורים שלנו שמחפשים קצת עניין לימי הזקנה הצעירה. אבל אלה לא ההורים, אלה אנחנו צילום: תומי הרפז

הדוכנים של 50 המעסיקים, פינות הייעוץ המוארות והמוזיקה הקצבית מנסים לנסוך תקווה. אבל הביתן מלא ייאוש שעוטף אותך באימה. פצצת זמן סמויה־או־כבר־לא שממתינה לכולנו ומוסתרת מתחת "נסתדר איכשהו". הרי אלה אנחנו.

היה מפתה לחשוב שמדובר בפנסיונרים שמחים, בני דור ההורים שלנו שעשו מספיק וחסכו די ועכשיו מחפשים קצת עניין לימי הזקנה הצעירה, משהו שימלא באקשן את החיים שתוחלתם רק מתארכת. אבל אלה לא ההורים שלנו. אלה אולי האחים הגדולים. חצי דור למעלה, לא יותר. פתאום באמצע החיים, סתם ככה, פשוט כי אלו החיים ותמיד קורה משהו והכל נשמט. אתה מאבד את מקום העבודה, מביט לאחור ורואה את המקום היציב האחרון שעליו עמדת הולך ומתרחק. אי אפשר אפילו לשלוח יד כדי להישען. אתה מביט קדימה ורואה, רחוק עוד יותר, את המקום היציב הבא – עאלק יציב – של הפנסיה האכולה וקצבת הזקנה העצובה. ומתחתיך תהום.

השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל. פרויקט לקליטת מבוגרים בשירות הציבורי צילום: אוהד צויגנברג

זה מה שמחכה לי עוד עשר שנים. וגם לכם. עיתונאים ומתכנתים, מנהלי כספים ואנשי שיווק, בעלי בתי קפה וסוכני נדל"ן, פורשי המגזר הציבורי ומלגזנים. בעצם זה לא מדויק בכלל. אלה אנחנו שם עכשיו, האנשים שמחפשים כיום עבודה בגיל 55 ו־60. המון זמן לפני הפנסיה, כשעוד יש משכנתא וילדים והורים. אלה אנחנו. מעמד הביניים שמתבגר לתוך עוני.

במקום ממשלה, ואקום

ואין רשת ביטחון. את פרויקט "דרוש ניסיון" להחזרת מבוגרים לשוק העבודה, פרויקט לאומי מרשים ששיאו ביריד התעסוקה השנתי, יזמה ומארגנת עמותת "והדרת", בשיתוף הג'וינט. "מה שאתה רואה פה זה שהממשלה מתה", אומרת רחל גרין (59) מתל אביב. היא עבדה בבורסה, בלאומי למשכנתאות ועוד, ומחפשת עבודה. "אין לשכת תעסוקה, יש והדרת, ג'וינט וספונסרים. מה נשאר לממשלה? לפרוס חסות על אירוע ש'והדרת' מארגנים. אין יד מכוונת". על עצמה היא אומרת שכבר נמאס לה. "תמיד צריך להיות צעיר, רזה ויפה, ולהיות קליל כשמתקשרים לעשות לך ראיון עבודה בטלפון".

הביתן מלא ייאוש שעוטף אותך באימה. פצצת זמן סמויה־או־כבר־לא שממתינה לכולנו ומוסתרת מתחת "נסתדר איכשהו" צילום: תומי הרפז

יו"ר והדרת עו"ד אמיר הלוי, שותף בכיר במשרד גרוס, קלינהנדלר, חודק, הלוי, גרינברג ושות', מנסה להדגיש את היעדים החיוביים של "דרוש ניסיון", כלומר את הניסיון. "העמותה קמה לפני חמש שנים ביוזמת ישראל אליהו כדי להעצים את מעמד המבוגר, שלא ייתפס כנזקק אלא כבעל ניסיון. מורה למתמטיקה, טייס או מנהל בן 67 יכולים לתרום. פה זה פחות הנזקקים". אבל העמותה גילתה שהקושי האמיתי של המבוגרים הוא עולם תעסוקה אלים, מקובע וצר אופקים שזורק אותנו בגיל צעיר ולא רוצה שנחזור. מאז, המשימה הדון קישוטית שהעמותה לקחה על עצמה הוא לחנך את השוק מחדש.

לעומת הלוי, מנכ"לית העמותה, ריבי בלר, לשעבר סגנית נשיא קרן JVP, מודה שהאנשים המסודרים מסביב הם אמנם נזקקים. "אני רואה מצוקה קיומית. מתפתח בארץ דור חדש של עניים סמויים", היא אומרת. "הרבה אנשים מופרשים לפני גיל 60 תמורת פיצוי שהם נאלצים לאכול אותו, ועד שהם עושים את החשבון הם מגלים שהכסף לא מספיק ל־25 השנים שמחכות להם".

בן זכרי. "אי אפשר לחיות רק מהפיצויים" צילום: תומי הרפז

גילה גמליאל נשארה לבד

השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל, שמשרדה שותף ביריד, כולל מחצית ממימונו וארגונו, מסתובבת בין הנוכחים. "זו פלטפורמה מצוינת למעסיקים לשלב צעירים ותיקים", אומרת גמליאל. "מעסיקים כמו טבע ואסם שכאן פתוחים למבוגרים, ויש מקצועות שיש בהם ביקוש לוותיקים". אבל גם גמליאל מבינה שהיא עומדת מול בעיה קשה הרבה יותר. "יש גם את הצד הפחות יפה, שלאנשים יש פנסיה לא מספקת וכדי לא להיות עניים הם מחפשים עוד עבודה", היא מודה.

צריך לדאוג מכך שאת הפצצה המתקתקת העבירה הממשלה למשרד קטן עם תקציב של 150 מיליון שקל. גמליאל מבטיחה פיילוט של קליטת עובדים ותיקים בשירות הציבורי בשנה הבאה. שמעתי שמדובר ב־100 איש. זה מה שכוחה מאפשר. ממשרדה נמסר שאין תוכניות ממשלתיות מקבילות למה שהולך בכנס. יש השמה לחרדים, ערביות וצעירים, אבל לא לבני 55 עד 67.

ברור שגמליאל לא צריכה לעסוק בכך לבדה. ראש הממשלה צריך להיות כאן, שר האוצר ושר הרווחה. 900 אלף איש בני 65 ויותר יש בישראל. רק 13% מהם עובדים אף ש־50% מהם מעוניינים לעבוד. בתוך 20 שנה יהיו פה 1.6 מיליון בני אדם. כשמוסיפים גילאים שנחשבים למבוגרים בשוק העבודה, נניח 50 ויותר, מגיעים לכשלושה מיליון אנשים. כמו חיים בן זכרי (59), למשל, מאשדוד, שבנו, רס"ן בקבע בחיל המודיעין, מלווה אותו כשהוא שומע הצעה לסדר מדפים במגה. "עבדתי 41 שנה במפעל מתכת, אבל לפני שנתיים פרשתי כי הייתי צריך להיות עם אשתי בגלל עניין בריאותי. עכשיו אני חייב 5,000 שקל בחודש כדי להרים את הראש, כי אי אפשר לחיות רק מהפיצויים עד הפנסיה. הלכתי למבטחים להתחיל לקחת מהפנסיה, אבל אמרו לי שאצטרך לוותר על 5% על כל שנת הקדמה. במקום 6,000 שקל בחודש אקבל 3,000".

בכר. "אין רשת ביטחון ולא משקיעים בצפון" צילום: תומי הרפז

חבל שלא אמרת שאת מבוגרת

היריד מוצלח. בקרב המעסיקים הבולטים נמצאים עמינח, הראל, מגדל, מלונות הרודס ודן, סטימצקי, אסם, מגה, קראון פלאזה, מקורות והולנדיה. בשנה שעברה 200 איש מצאו עבודה. המעסיקים שאיתם שוחחתי דיברו יפה על העסקת מבוגרים, אבל האמת שאף אחד לא התחייב להעסיק אותם. אף אחד לא התחייב למכסה.

הדוכן הפופולרי ביותר הוא של טבע, החברה הגדולה ביותר כאן. יפעת כרמון, מנהלת תפעול הגיוס בחברה, פוגשת אותי עם דף מסרים. "טבע רואה בגיל השלישי נכס חשוב. לאנשים בעלי ניסיון תעסוקתי יש יתרונות כמו מוסר עבודה גבוה, לויאליות לארגון וניסיון מקצועי". היא צודקת. לדבריה יש כ־100 משרות מתאימות בכל הארץ ומספרת שיש דברים שרק ותיקים למדו בכימיה ונדרשים עכשיו במעבדות. "אבל נקבל רק לפי התאמה", היא אומרת.

כל אדם במקום הזה הוא דרמה מהלכת, סיפור חיים שהוא סמל למציאות שלא עוצבה למען בני אדם אלא למען חברות. טלי (54) מנסה לא להסגיר פרטים מזהים או רגשות. אבל הם בוקעים ממנה. היא משדרת רעננות צעירה. לא, היא לא קשישה. "אני מנהלת תחום חשוב בחברת תרופות גדולה מאוד, שבה אני עובדת כבר 20 שנה. אבל בסוף השנה סוגרים את המחלקה כי השוק השתנה. יתנו לי תנאים טובים לעוד שנה, אבל כבר שנה אני שולחת קורות חיים". היא מספרת שעשתה מבחנים להתקבל לטבע. "זימנו אותי לראיון ושם אמרה לי הבחורה: 'הייתי סקרנית לראות של מי התוצאות הגבוהות, חבל שלא אמרת לי שאת מבוגרת'. זה מעליב, אתם הזמנתם אותי". טלי שותקת. העיניים שלה יפות. יש דאגה? היא ממתינה ונושמת עמוקות. "יש תסכול. גדול. לא חשבתי שיש לי תאריך פג תוקף".

שניידר. "אין עובדים אך לא לוקחים מבוגרים" צילום: תומי הרפז

חזרתי לכרמון מטבע. היא אמרה שלא הגיוני שאמרו לטלי שהיא מבוגרת מדי והבטיחה לדבר איתה. היא חזרה על המחויבות לקבל מבוגרים לטבע, אבל בדיוק אז הגיעו שתי נשים שפרשו מהחברה ואמרו שאין סיכוי. "טבע אוהבת רוח צעירה. מה יתנו להם, לטאטא שבילים?".

גב מערכות, חברת תוכנה שמספקת שירותים במיקור חוץ ללקוחות, מנסה לשלב מבוגרים בשוק. "זה לא הגיוני שרק אנחנו ונס טכנולוגיות כאן מכל ההייטק", אומר מנכ"ל הפעילות באזור המרכז, בני שניידר. "יש אנומליה בענף. מצד אחד חסרים אלפי אנשים ומצד שני לא מוכנים לקבל אנשים מנוסים בגלל הגיל. אנחנו אולי חושבים מחוץ לקופסה ביזמות, אבל תקועים עמוק בתוך הקופסה בנוגע להעסקה". הוא מספר כי בשנה האחרונה, מתוך 150 השמות, רק ארבע היו של עובדים מעל גיל 55. וזה מתוך מאגר של 500 אנשים. "צריך לחנך את השוק", הוא אומר. "אלה עובדים מעולים, נאמנים. אחד מאלה שהשמנו החברה לקחה לקליטה ישירה בגיל 62 עם העלאה בשכר".

אנשים שעבדו, עכשיו אבודים

אבל משימה מסובכת לא פחות היא לחנך את העובדים המבוגרים, שמקבלים הרצאות איך להתאים את עצמם לשוק העבודה שכל כך שונה מזה שאליו נכנסו לפני עשרות שנים. "חיפוש עבודה זה עבודה", אומרת אחת המרצות ומתחילה בזרם הססמאות של עולם העסקים הפוסט־מודרני. "זה דורש גישה חיובית, יוזמה, הבנה. אל תתנגדו לשוק, תזרמו איתו".

בהמשך עולה שרון אפשטיין, יועצת מדיה חברתית שזורחת מול כמה עשרות בני 60 ומסבירה איך לשווק את עצמם באינטרנט. "מעסיקים נכנסים לפייסבוק שלכם. שימו תכנים מקוריים. תדגישו עניינים מקצועיים. תגבירו את החיוביות. תדללו את השליליות. תיכנסו ללינקדאין. תורידו תוצאות לא מחמיאות בגוגל. מתי חיפשתם את עצמכם לאחרונה בגוגל?", היא שואלת אנשים שלא מוצאים את עצמם במציאות. אחרי כן אמרה לי לא להיות ציני. זה הכרחי, היא אומרת, והרשתות החברתיות עובדות גם בגיל 60, אם מוכנים לכך.

בחוץ עומד ראובן בכר (60) שהגיע מקיבוץ נאות מרדכי בצפון. 21 שנה עבד בתפקיד בכיר בתנובה, אבל התפקיד עבר למטה בגן יבנה, 220 קילומטר מהבית. "בארבעה חודשים מאז שעזבתי את העבודה שלחתי 150 קורות חיים בכל התחומים, ברדיוס של 100 קילומטר, וההתייחסות היתה 2%. הגעתי לשלושה ראיונות". הוא מסתכל לי בעיניים ואומר "אני לא שונה ממך. יש לי דאגות, ילדים. הילדה שלי עזבה לברלין. אני ציוני, אבל לא יכול להכריח אותה". ובאותה נשימה אומר "הקיבוץ הופרט, זה טוב, אבל אין רשת ביטחון והממשלה לא משקיעה בצפון".

רגע לפני הסוף אני מצטרף לקרולינה בירן שמתנדבת כיועצת. מגיע אליה ע', שהיה עצמאי כל חייו, השקיע בבית קפה ונקלע לחובות. הם חושבים איך להפוך אותו לשכיר והיא ממליצה לו לנצל קשרים, לפנות לחברים ולא לעזוב שיחה בלי שני שמות של אנשים שאליהם צריך להתקשר כדי למצוא עבודה. אתם משדרים המון אופטימיות, אני אומר לה אחרי שע' הולך, אבל אני גומר את היום הזה מרוסק. "התחושה קשה, קשה", היא עונה. "אנשים אבודים. מאוד אבודים. אנשים שעבדו כל החיים בעבודות ברורות ומסודרות והיו מסודרים, ומאיזו סיבה נקלעו למצב הזה ולא יודעים לחפש עבודה".