מר כלכלה בדימוס

אם יש דבר אחד שאנחנו יודעים לגבי ראש הממשלה בנימין נתניהו, זה שהוא מחזיק בתפיסת עולם כלכלית מגובשת. "חלוקת העוגה היא דבר חשוב, אך הרבה פחות מהצמחת העוגה", אמר לפני ישיבת הממשלה שאישרה את התקציב באוגוסט, "כל שיח שמדבר על חלוקת העוגה ולא על הגדלתה הוא פסול". וכשהודיע עם כחלון על הפחתת המע"מ בספטמבר אמר שהציבור יודע טוב יותר מכל פקיד ממשלתי איך להשתמש בכסף שלו.

הסיסמאות האלה מזכירות מאוד את שר האוצר נתניהו, אי שם לפני קצת יותר מעשור, עם משל האיש השמן והרזה וכל הג'אז הזה. רק מה, מאז שעזב את התפקיד, כמעט כל הנאומים הכלכליים של נתניהו הם בגדר פטפוטים תיאורטיים. געגוע רומנטי של ראש ממשלה שנחשב פעם למר כלכלה ולא חשש לבטא את תפיסת עולמו הכלכלית במלוא העוצמה.

האופוזיציה כואבת

שר האוצר נתניהו לא ראה ממטר. הוא לא בחל בשום אמצעי, לא עצר בשום רמזור. קטע מתוך ראיון בגלי צה"ל שערכה איתו ב־2003 העיתונאית שלי יחימוביץ' ופורסם מחדש באתר "כלכליסט" בסוף השבוע, מאפשר הצצה מחודשת לתפיסה הכלכלית שלו. את קצבאות הילדים, הסביר בלהט, יש לקצץ בדרמטיות. "הן הרגילו אוכלוסיות שלמות שעבודתו של אדם היא לעשות ילדים... זהו תמריץ שיביא אותנו להתמוטטות כלכלית וחברתית", אמר לה.

קצבאות הילדים היו רק פסיק בתוך התוכנית הכלכלית הגדולה. נתניהו קיצץ גם בקצבאות הזקנה, פיטר אלפי עובדי מדינה, קיצץ בשכר במגזר הציבורי בצורה משמעותית, קיצץ בזכויות הפנסיונרים, שלח את כספי החוסכים לפנסיה לשוק ההון, העלה את גיל הפרישה והאיץ את תהליך הפחתת מס ההכנסה. תאהבו או תשנאו את הצעדים האלה, בשנים ההן נתניהו היה נתניהו. לפחות במישור הכלכלי, הוא לא שיחק משחקים.

בנימין נתניהו צילום: עומר מסינגר

אלא שהוא שילם מחיר כבד על כהונתו כשר אוצר. כראש הליכוד בבחירות 2006 השיג 12 מנדטים בלבד מול אהוד אולמרט, ונשלח לשלוש שנות גלות מהממשלה. הישיבה במדבר האופוזיציוני לימדה אותו היטב את הלקח. ומיד אחרי שכבש את ראשות הממשלה בבחירות 2009, החל ליישם אותו: הפוליטיקה קודמת לכלכלה. או באופן מדויק יותר, ההישרדות האישית קודמת לאידיאולוגיה הכלכלית. הוא העלה מחדש את קצבאות הילדים והזקנה. הוא הגדיל מאוד את התקציב, בניגוד גמור לתפיסת עולמו. לכל אורך הקדנציה ההיא נתניהו זגזג בגלל המלחמה הפנימית בין התפיסה הכלכלית לתפיסת השלטון. בתחילה תמך בשר האוצר הטרי יובל שטייניץ, למשל בכוונה לבטל את הפטור ממע"מ על פירות וירקות, אך כשהבין שהמחיר הפוליטי גבוה מדי, הודיע שהפטור יישאר. אחר כך חילק כספים לכל דורש.

תומך בתחרות, עושה ההפך

השיטה המשיכה גם בקדנציות מאז. כשיאיר לפיד היה שר אוצר, נתניהו הדיר רגליו מהזירה הכלכלית כמעט לחלוטין, עם הבלחות קצרות ואמירות כלליות כשלאחריהן נמלט בחזרה ללשכתו. וכעת, בקדנציה של משה כחלון, נתניהו חוזר על אותן הסיסמאות, אבל פועל אחרת.

הוא חושב שצריך להילחם במונופולים, אבל מקדם בחירוף נפש את מתווה הגז שישאיר את מונופול הגז על כנו. הוא בעד הגדלת התחרות, אבל כשר התקשורת פועל להעלאת מחירי הסלולר. הוא תמך בהפחתת המע"מ, אבל נאבק מול כחלון כדי לא להטיל מס על המונופול של כיל. הוא חושב שהפנסיה של קציני הצבא שערורייתית, אבל לא מעז לגעת בה. הוא חושב שקצבאות הילדים צריכות להמשיך ולרדת, אבל שותפים בקואליציה של 61 חשובים יותר. בתדרוך כתבים בוושינגטון אמר שהיה יכול לכתוב את המניפסט הכלכלי של "מגש הכסף", אבל שולח את אנשיו לרכך את מסקנות הוועדות הציבוריות שדנו בתחרות במשק.

לא רק בתחום הכלכלי נתניהו נוהג כמו שבשבת. בפברואר 2014, כשממשלתו הקודמת העבירה את חוק הגיוס התייצב מאחוריו ואמר "אנחנו רוצים לראות עוד חלקים של החברה בישראל נושאים בנטל". מערכת בחירות אחת מאוחר יותר, ובשבוע שעבר נתניהו הוביל את הקואליציה לביטול חוק השוויון בנטל. וזה עוד לפני שאמרנו מילה על התחום המדיני, כשהוא בעד ונגד פתרון שתי המדינות.

זה אפילו לא ביבי־זיג ביבי־זג, אלא ההתגלמות המשעממת ביותר של פוליטיקאי בלי עמוד שדרה ערכי, שהבין שאידיאולוגיה זה נחמד, אבל כדי שהציבור ימשיך לממן את המים בבריכה בקיסריה, צריך להקריב קורבנות בדרך. בחירה לגיטימית של פוליטיקאי? אולי, רק שיעשה טובה, ולא ימשיך למכור לציבור את אגדות הכלכלה שלו. הבלוף כבר שקוף מדי.