בגיל 11 הוריי נפרדו, ולאחר שנתיים אמי חזרה הביתה והסבירה: "חזרתי לכאן בגללך"
מנחם קלי, יו"ר ובעלים של קבוצת הביטוח קלי מספר על בית ילדותו: "הורי מעולם לא עשו לי הנחות והבהירו - "אנחנו חוזרים עייפים מהעבודה, אז תן יד ושטוף את הרצפה"
"נולדתי וגדלתי בתל אביב ליוסף ותמימה, שהגיעו לישראל מפולין בסוף שנות העשרים. אבי היה בנאי, ולאחר דלקת באפנדיציט עבר לעבוד בחברת החשמל. אמי עבדה בדפוס הפועל הצעיר והביאה הביתה ספרים וכרטיסים להצגות בהבימה, שאליהן לקחה אותי. חלק גדול מאהבתי לקריאה ולתיאטרון אני מייחס לכרטיסי החינם שאמי הביאה.
"הייתי בן יחיד במשפחת פועלים, שלא עשתה לי הנחות כילד. בבית היו תורנויות שגם אני הייתי שותף להן, כמו שטיפת רצפה. פעמיים בשבוע היה תורי. הוריי הבהירו: 'אנחנו חוזרים עייפים מהעבודה, אתה צריך לתת יד'. בכיתה ב' חליתי בסקרלטינה (שנית), ובמשך שישה שבועות לא הלכתי לבית הספר. אמי, שהיתה דאגנית גדולה, השאירה לי אוכל על הפתילייה, אבל הזהירה אותי אינספור פעמים: 'היזהר ואל תצא מהבית!'
"כשהייתי בן 11 הוריי נפרדו ואמי עבדה להתגורר בחיפה. לפני בר המצווה שלי היא החליטה לחזור הביתה והסבירה לי בלקוניות: 'חזרתי לכאן בגללך'. הוריי חזרו לחיות יחד, אבל לכל אחד היו החברים והעולם שלו. בנקודה זו השומר הצעיר הפך למרכז חיי. סיימתי שיעורים ורצתי ישר לקן, אפילו כדורסל שיחקתי במסגרת נבחרת תנועות הנוער. ב־1 במאי צעדנו עם חולצות כחולות ודגל אדום, חונכנו לקשיחות ולחוסר פינוק על ברכי תנועת הנוער, אבא סטלין ואמא רוסיה.
1943, מנחם קלי, בן חמש, עם הוריו יוסף ותמימה בשדרות רוטשילד בתל אביב
"בסוף התיכון היה לי ויכוח עם אמי. לא הבנתי למה אני צריך תעודת בגרות כשאני עומד לעבוד ברפת. החלום שלי היה לצאת להגשמה בקיבוץ. אמי התעקשה: 'גם ברפת צריך לדעת', ובסופו של דבר עשיתי בגרות. העולם האידאולוגי שלי נסדק כשחרושצ'וב חשף בפומבי את זוועות המשטר הקומוניסטי, ונגד יהודים בפרט. התגייסתי לנח"ל מוצנח, וכשהשתחררתי החלטתי ללמוד כלכלה ולעזוב את הגרעין. החיבה שלי לשירים רוסיים של הצבא האדום היא הדבר היחיד שנשאר מהאידאולוגיה.
"בגיל 33 נמאס לי להיות שכיר ולהוכיח לבוסים המתחלפים מה אני שווה בכל פעם מחדש. רציתי להיכנס לתחום החיסכון ארוך הטווח והקמתי סוכנות שעוסקת בביטוח מנהלים ובתוכניות פנסיה. את הדרייב לעסקים בוודאות לא קיבלתי מהבית, אבל את הזיקה לאמנות כן, ואפילו הדבקתי בה את הילדים שלי. אני אוסף יצירות מ־1964. במובן מסוים זאת מחלה ולא תחביב כי כשאתה נכנס לזה, קשה להשתחרר. אמנות מנקה את הראש, ובתחום עמוס כמו שלי היא מברשת טובה".
