אבי סירב בתוקף לבקר בסלובקיה: "לא אחזור למקום שבו ראיתי איך מושכים יהודים בזקנם"
פרופ' יוסף קלפטר, נשיא אוניברסיטת ת"א: "כשלמדתי ב־MIT, הוריי חששו שאתפתה לחיות בחוץ לארץ. כשביקרנו בסנטרל פארק, אמי דאגה לומר: 'גם בראשון לציון יפה'"
נולדתי ב־1945 כבן יחיד לשרה וברוך, שהספיקו לעלות לארץ מצ'כוסלובקיה ב־1939, רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. הם הכירו על אוניית המעפילים 'קאטינה' שאורגנה על ידי התנועה הרביזיוניסטית והגיעה לארץ תחת אפו של משמר החופים של המנדט הבריטי. בילדותי המוקדמת גרנו בשכונת התימנים של ראשון לציון, בסביבה שבה אוכלים חילבה וג'חנון, שאני אוהב עד היום. בבית דיברו הונגרית וספגתי את השפה, וזה היה שילוב תרבויות נהדר.
"אבי היה ראש מדור אספקה בצה"ל ואמי עבדה כסייעת לגננת, לאחר פרק זמן שבו התקשתה להשיג עבודה כיוון שלא היה לה פנקס אדום. אבי היה המפרנס העיקרי ומי שמקבל את ההחלטות הגדולות בבית, בעוד שמי שהיתה הדמות הדומיננטית בחיי היום־יום היתה אמא. שניהם היו הישגיים מאוד, ולאמא היה חשוב במיוחד שאצטיין. יום־יום כאשר חזרתי מבית הספר אמא בדקה: 'השתתפת בכיתה?' 'איך הציונים?' וכשלא קיבלתי 100 תמיד שאלה: 'לאן נעלמו 5 נקודות?'. אבא נהג לומר: 'החלטותיך בחיים יושפעו מהסביבה, אבל במה שקשור להישגים הדברים תלויים רק בך, ואין תירוצים'.
1955- יוסף קלפטר, בן 10, עם הוריו שרה וברוך בראשון לציון
"גדלתי בסביבה שבה התגוררו עולים שהגיעו ארצה ממש לפני המלחמה וניצולי שואה. המשפחות כולן היו קטנות, לאף אחד מהילדים לא היו סבים וסבתות, אבל ההורים חסכו מאיתנו את זוועות המלחמה. הוריי החרימו מוצרים מגרמניה והתנגדו נחרצות להסכם השילומים. כשאחרי נישואיי קניתי רכב פולקסווגן — הוריי לקחו את זה קשה, והתלקח בינינו ויכוח סוער. אבי שאל: 'איך אתה יכול לקנות מכונית גרמנית אחרי מה שעבר על המשפחה?'. הבנתי את כאבם. לימים כשלקחתי את הוריי לביקור בצ'כיה, אבי סירב בתוקף להיכנס לסלובקיה השכנה שממנה עלה לארץ: 'בשום אופן לא אחזור למקום שבו ראיתי איך מושכים יהודים בזקנם'.
"כאשר השתלמתי בלימודים ב־MIT הוריי חששו שאתפתה לחיות בחו"ל, וכשביקרו אותי וטיילנו באתרים יפים דוגמת הסנטרל פארק, אמי דאגה לומר: 'גם בראשון לציון יפה'.
"לאחר ששבתי עם משפחתי לארץ, הוריי הקפידו להגיע לכל טקס שבו קיבלתי פרס אקדמי, גם כשאבי כבר היה ישוב על כיסא גלגלים. כשהתמניתי לנשיא אוניברסיטת תל אביב, איני חושב שמצבם איפשר להבין את משמעות התפקיד, אבל בכל סוף שבוע שבו הגענו לארוחה אצל הוריי, המטפלת הפיליפינית שלהם הכריזה חגיגית כדי לעודדם: 'שרה וברוך, נשיא הגיע!'"
