מכת היופי

כשרונדה ראוזי נכנסת לזירה, הכל קורה מהר מאוד - ובדרך כלל מתמקד במרפק. היא משכיבה את יריבותיה על הרצפה, נועלת להן את המרפק בתרגיל ג'ודו שהיה לטכניקת הדגל שלה, וסוגרת עניין. את כל 12 הקרבות המקצועיים שלה בענף האלים והקיצוני שנקרא MMA (Mixed martial arts, אמנויות לחימה משולבות) היא סיימה כך, או בנוק־אאוט מוחץ. לשתיים מיריבותיה נשבר המרפק בדרך. 11 מהקרבות הסתיימו כבר בסיבוב הראשון, תשעה בתוך פחות מדקה. זמן הקרב הממוצע שלה הוא 2 דקות ו־8 שניות בלבד. אף גבר לא מציג סטטיסטיקות כאלה.

אף גבר הוא לא רונדה ראוזי, אלופת העולם הבלתי מנוצחת של ליגת ה־UFC לנשים עד משקל 61 ק"ג וסמל ספורטיבי וחברתי אדיר שחרג מזמן מגבולות ענף הספורט שלה. כי ראוזי היא לא רק לוחמת נחושה עם רוח קרב מעוררת השתאות; היא גם צעירה ממוקדת מטרה עם סיפור חיים לא פשוט, שמינפה את ההצלחה הספורטיבית שלה לקריירה כשחקנית, כותבת ופרזנטורית, מקור השראה לשיר של אמינם "Shady XV" וגם לגיבורת סרט פורנו מתוכנן שייקרא "Ronda ArouseMe". היא מסעירה גברים, אבל גם משמשת מקור השראה נערץ על נשים אמריקאיות רבות, ועל הדרך קוראת תיגר על לא מעט תפיסות מקובלות ומעוררת שאלות ומחשבות על גוף נשי, יופי, כוח, תוקפנות ופמיניזם.

רונדה ראוזי מביסה את מישה טייט. "כשמישהו מנסה לרמוז לי שהגוף שלי גברי מדי, אני אומרת: 'היי, העובדה שהגוף שלי מפותח למטרה שהיא לא זיונים עם מיליונרים זה לא אומר שהוא לא נשי!'" צילום: איי פי

אפילו מייק טייסון מפחד

צילום: אי פי איי

עולם אמנויות הלחימה היווה תמיד סביבה אידאלית לצמיחת אייקונים. השילוב הייחודי של הביטחון העצמי המתפרץ, היופי שבתנועות הגוף ורוח הלחימה הבלתי מתפשרת הופך את הלוחמים לדמויות מסעירות. בשני העשורים האחרונים מהווה ליגת ה־UFC (Ultimate Fighting Championship) את הקרקע הפורייה ביותר ליצירת גיבורים כאלה: היא לוקחת את ספורט ה־MMA - שמפגיש לוחמים מכל הסוגים (אגרוף, ג'ודו, קראטה וכו') לקרב של 15 דקות בתוך כלוב - והופכת אותו לסנסציית בידור בינלאומית שהולכת ומתרחבת, עם עשרות מיליוני צופים בכל העולם ופגיעה בהכנסה של ענפים מתחרים כמו אגרוף והיאבקות. ובתוך הענף הזה ראוזי (Rousey) צמחה.

היא נולדה לפני 28 שנה בקליפורניה כשחבל הטבור כרוך סביב צווארה, מה שהוביל לאפרקסיה, הפרעה נוירולוגית שגרמה לה בילדותה קשיי דיבור חמורים. אמה היתה בעברה ג'ודוקא, וב־1984 היתה האזרח האמריקאי הראשון שזכה באליפות העולם. כשהיתה ראוזי בת 8, אביה נפגע בגבו כשהחליק עם בנותיו על מזחלת, וכשהבין שיהיה משותק - שם קץ לחייו.

ראוזי גדלה בקליפורניה ובצפון דקוטה, לא סיימה תיכון אבל בלטה מאוד בג'ודו. ב־2004 היתה לג'ודוקא הצעירה ביותר שהתחרתה באולימפיאדת אתונה, וב־2008 האמריקאית הראשונה שזכתה במדליה אולימפית בענף. מהג'ודו המשיכה ל־MMA, היתה אלופת הנשים של ליגת Strikeforce והאלופה היחידה בקטגוריית "משקל תרנגול" של ה־UFC מאז הקמתה.

לנוכח טכניקת הקרב המוחצת שלה ורוח הלחימה האדירה, מהר מאוד נוצר סביבה מה שפרשני ספורט מכנים "אפקט טייסון", על שמו של המתאגרף האגדי: היריבות העתידיות שלה כל כך פוחדות, שהן בעצם מפסידות מנטלית הרבה לפני שבכלל שנכנסו איתה לזירה. זה כמובן הופך אותה לדומיננטית עוד יותר, ומקטין את הסיכויים שמישהי תקרא עליה תיגר. בכלל, ההשוואות למייק טייסון של שנות השמונים הן הלחם והחמאה של הפרשנים שעוסקים בראוזי, שמתקשים לקמץ בסופרלטיבים מול הטכניקה, רוח הלחימה, המהירות והעוצמה. טייסון עצמו, האיש שבשיאו ניצח 37 קרבות ברצף, הודה: "היא משהו אחר. היא מעולה, היא פרצוף חדש, והיא בדיוק מה שהספורט היה צריך בשלב הזה. אני מעריץ אותה, ואני גם קצת פוחד ממנה".

לא כלבה שלא עושה כלום

הפופולריות של אמנויות הלחימה המשולבות אמנם גוברת, אבל עדיין לא מדובר באחד מענפי הספורט המרכזיים. במקרה של ראוזי, זה חסר חשיבות; היא יכולה להביא כל ענף אל לב הציבור הרחב, אל קהלים שבכלל לא ידעו על קיומו. היא הרבה יותר מלוחמת, והאופן שבו היא מנהלת את הפרסונה הציבורית שלה הוא בית ספר של ממש. הכל מחושב, המטרה ברורה, כל צעד הוא חלק מהתוכנית הגדולה שעליה היא מצהירה שוב ושוב: לפרוש בעוד כמה שנים כלוחמת בלתי מנוצחת ולזכות הכרה כאמנית הלחימה הגדולה ביותר בהיסטוריה המתועדת.

ואת כל זה היא עושה, אגב, בלי אנשי יחסי ציבור, "כדי לא לפגוע באותנטיות שלי כבן אדם". מתברר שהיא לא ממש זקוקה להם: היא חריפה ביותר, חדה וממוקדת, וזה ניכר בכל ראיון. הילדה שלא הצליחה לדבר נהפכה לאשה שיודעת כמה חשוב להגיד את מה שיש לה להגיד. "אני משתמשת במילים כמו בנשק", אמרה לפני כחודשיים במסיבת עיתונאים, ימים ספורים אחרי עוד קרב שבו שמרה על התואר שלה. "אני לא משתמשת בהן סתם ולעולם לא באופן אימפולסיבי. אני מחליטה מתי ואיך להגיד את המילים הנכונות שישרתו אותי באופן הטוב ביותר. אם מישהו אומר עליי משהו רע, הוא צריך לצפות פגיעה. אולי זה ייקח שנה, אולי שנתיים, אבל כלום לא יעבור בשתיקה".

רשימת הקורבנות המילוליים שלה כוללת יריבות כמו האמריקאית מישה טייט ("צריך לחנך את הכלבה הזאת ואת החבר האומלל שלה"); אלופת האגרוף ליילה עלי, בתו של מוחמד ("היא גדולת ממדים, אבל אני יודעת על הספורט שלה יותר מאשר היא על שלי, אז אם ניפגש בזירה אני זאת שתקבע מי תנצח"); ואלוף העולם בכמה קטגוריות משקל ומי שנחשב לאחד המתאגרפים הטובים בהיסטוריה, פלויד מייוות'ר. אחרי שנתיים של התכתשויות מילוליות בתקשורת, באמצע אוגוסט הכריז מייוות'ר: "היא תופסת מעצמה יותר מדי. שתרוויח 300 מיליון דולר לקרב כמוני ואז שתדבר איתי". ראוזי: "שיצליח לקרוא ספר ילדים שלם של ד"ר סוס מההתחלה ועד הסוף ואז שידבר איתי".

עד לפני שלוש שנים ראוזי לא ממש העסיקה את התקשורת, אבל 2012 היתה שנת החשיפה הגדולה שלה, תרתי משמע. באותה שנה היא נבחרה לככב על שער "גיליון הגוף" המסורתי של "ESPN", שמציג ספורטאים בעירום, ובפנים הציגה סדרת תמונות בעירום כמעט מלא, עם תחבושות אגרוף סביב ידיה, שהסעירה את הקוראים ואת הברנז'ה. הגוף שלה נחשב עד אז "גברי מדי" עבור הטעם האמריקאי, ופתאום נתפס כסקסי בעיני עשרות מיליוני אנשים ברחבי העולם. מוקדם לקבוע שראוזי שינתה את התפיסות של "גוף גברי" ו"גוף נשי", אבל היא בהחלט הטילה אותן לרגע על המזרן, חבוטות משהו.

ראוזי במסיבת עיתונאים. מצהירה שוב ושוב שהתוכנית שלה היא לפרוש בעוד כמה שנים כלוחמת בלתי מנוצחת ולזכות בהכרה כאמנית הלחימה הגדולה ביותר בהיסטוריה המתועדת צילום: אימג'בנק, Gettyimages

גם פרסומאים ומפיקים זיהו את הפוטנציאל, והיא החלה לקבל הצעות לקמפיינים ולסרטים. היא בחרה אותם בקפידה: בשנה האחרונה השתתפה בלא פחות משלושה שוברי קופות קולנועיים - "הבלתי נשכחים 3", "הפמלייה" ו"מהיר ועצבני 7" - והשתתפה בתוכניות האירוח הנצפות ביותר. במקביל פרסמה את האוטוביוגרפיה "הקרב שלי/הקרב שלך", שנהפכה לרב־מכר. בתחום הפרסום בחרה לייצג את ענקית הסלולר האמריקאית מטרו פי.סי.אס, יצרנית האוזניות מונסטר, חברת האופנה באפאלו דיוויד ביטון ורשת ההמבורגרים קארל'ס ג'וניור - שהעדיפה אשה חזקה ודעתנית על פני הפרזנטוריות הקודמות שלה, ובהן פריס הילטון וקים קרדשיאן.

ראוזי היא בהחלט לא הילטון וקרדשיאן. היא חלוצה בתחומה, האשה הראשונה שמתקרבת למעמד של דמויות כמו ברוס לי וצ'אק נוריס ומי שלוקחת את הרעיון של אשה־ספורטאית למחוזות חדשים. המתעמלת נדיה קומנצ'י או הטניסאיות ונוס וסרינה וויליאמס מתחו את גבולות הענפים שלהן ונהפכו לאייקונים נשיים אדירים, אבל אף אחת מהן לא שברה את גופן ורוחן של יריבותיה כמו ראוזי.

זה לא רק הכוח הפיזי. לאמזונה הזאת יש גם חוש הומור, יכולת התמדה מעוררת הערצה - ויחסים קרובים עם אמא. בקרב נשים אמריקאיות, לא תמונות העירום או המהלכים על המרפק של היריבות הם שהופכים אותה לדמות מעוררת השראה. זו האשה שהיא.

"יש מושג שאמא שלי לימדה אותי, שמתאר את סוג האשה שלעולם לא הייתי רוצה להיות - 'כלבה שלא עושה כלום' (do nothing bitch)", היא סיפרה בראיון ביולי. "זאת בחורה שמנסה להיות יפה כל החיים כדי למצוא איזה גבר שיטפל בה היטב. כשמישהו מנסה לרמוז לי שהגוף שלי גברי מדי או משהו, אני אומרת לו 'היי, העובדה שהגוף שלי מפותח למטרה שהיא לא זיונים עם מיליונרים זה לא אומר שהוא לא נשי!'. אני חושבת שהגוף שלי נשי בטירוף. אין שריר אחד בגוף שלי שלא נועד למלא מטרה מסוימת, כי אני פשוט לעולם לא אהיה כלבה שלא עושה כלום". ההצהרה הזאת, אגב, הולידה טי־שירט נשי פופולרי עם ראשי התיבות Don't be a DNB.

ראוזי בזירה. "אני משתמשת במילים כמו בנשק, לא באימפולסיביות. אני מחליטה מתי ואיך להגיד את המילים שישרתו אותי הכי טוב. אם מישהו אומר עליי משהו רע, הוא צריך לצפות פגיעה. כלום לא יעבור בשתיקה" צילום: איי פי

לבנות מעצמת־על של מכות

"אף אחד לא רוצה לראות נשים מרביצות זו לזו ואנחנו לא מעוניינים לשדר את זה", אמר ב־2011 דנה ווייט, נשיא ליגת ה־UFC. אבל ככל שהספורט התרחב והחלו לצוץ לוחמות ברמה גבוהה, האינטרס הכלכלי הכריע, וב־2013 ראוזי היתה האשה הראשונה בארגון. "לא האמנתי בחיים שאיאלץ להודות בזה", אמר ווייט בשנה שעברה, "אבל אישה לוחמת היא הדמות המזוהה ביותר עם הארגון כיום והכוכבת הגדולה ביותר שיצאה ממנו. היא השלב הבא באבולוציה של הספורט, והאתלטית הגדולה ביותר שיצא לי לעבוד איתה. להחתים אותה ואת שאר הנשים היתה ההחלטה הטובה ביותר שקיבלתי בחיי ועכשיו כולם רואים את זה".

במילים אחרות, ראוזי עושה לליגה מה שאף אחד לא היה יכול להעלות על דעתו. כשווייט ושותפיו קנו את הארגון ב־2001, הספורט הזה עדיין היה לא חוקי בחלק ממדינות ארצות הברית. מאז הפכו אותו לליגת אמנויות הלחימה המצליחה בעולם, מכונת כסף ויח"צ משומנת. מטרת־העל שלהם ידועה: להפוך את ה־MMA לספורט האקסטרים הפופולרי והנפוץ בעולם. יש להם כבר חוזי שידור ב־140 מדינות, לוחמים מכל העולם (כולל ישראלי, נועד "ניאו" להט) ושידורים קבועים בענקית התקשורת האמריקאית פוקס. הם מכניסים הרבה מאוד כסף, והשותפים גם משקיעים הרבה כסף בדרך להיות מעצמת־העל העולמית של אמנויות הלחימה. לא צריך לדאוג להם: לצד ווייט מחזיקים בארגון האחים המיליארדרים לורנצו ופרנק פרטיטה, בעלים של רשת בתי הקזינו האמריקאית Station Casinos, וגם ממשלת אבו דאבי - שמחזיקה ב־10% מהארגון דרך חברת הבידור פלאש.

חלק מהכסף הולך למימון אסטרטגיית המינוף ההדדי של ווייט: על פי אסטרטגיה זו, הליגה מאמצת לוחם פוטנציאלי למשך כמה וכמה שנים ומשקיעה בו משאבים גדולים כדי להפוך אותו לידוען מחוץ לתחום הספורט. מעבר לסרטוני התדמית והראיונות המחמיאים, היא בוחרת בקפידה את היריבים שיתמודדו מול הלוחם שנבנה כסלב כך שלא יסכנו את מעמדו. אם הכל הולך כמתוכנן ואכן צומח כוכב, הליגה זוכה לחשיפה אדירה שמושכת צופים חדשים. רק במקרים נדירים האסטרטגיה הזאת כושלת, ומתברר שהלוחם לא מסוגל לספק את הסחורה המצופה, וגם אז הנזק לארגון מזערי, רק הפסד של קצת כסף. וכסף הרי יש להם.

בקמפיין אופנה, אחד מכמה קמפיינים. הפרסומאים אוהבים את הדמות שלה צילום: Jerome Duran

הנבחרים צריכים להיות, כמובן, יותר מלוחמים טובים: הם צריכים להיראות מעולה ולזלוג כריזמה. כך טופחו ג'ורג' סיינט־פייר הקנדי וקונור מק'רגור האירי, אבל רונדה ראוזי השאירה את כולם מאחור. 70 אלף כרטיסים נמכרו לחמשת הקרבות האחרונים שלה והניבו לארגון רווח של כ־18 מיליון דולר; 4.2 מיליון הזמנות לשידורי pay־per־view הולידו רווח של עוד כ־200 מיליון, על פי ההערכות. לאלה מתווספים החסויות, הפרסומות, השידורים החוזרים, המרצ'נדייז ומקורות ההכנסה הנוספים. וזה רק בטווח המיידי, בשורות התחתונות. את האפקט הכלכלי של ראוזי בטווח הרחוק קשה להעריך כרגע: אין דרך לכמת כמה שווה כוח המשיכה שלה, שמכניס לעולם של UFC עוד ועוד קוני כרטיסים, צופים ומעריצים, ואת הכניסה לקהלים חדשים לגמרי, בעיקר של נשים. ראוזי בעצם הכפילה את השוק הפוטנציאלי פי שניים.

לעתים קרובות היא נתפסת כסמל פמיניסטי אדיר, של אשה עוצמתית שקנתה את הצלחתה בעבודה קשה. אבל התמונה, מטבע הדברים, מורכבת יותר. ראוזי מעוררת מחשבה לא רק על כוח נשי ועל היכולת של נשים לחולל שינויים. העובדה שגם ב־2015 ספורטאיות אדירות ונשים מצליחות בכלל הן "סיפור" שמעורר תגובות ציבוריות מגוונות מעלה שאלות על האופן שבו נשים עדיין נזקקות לרוח תוקפנית מאוד ולשימוש בגוף שלהן כדי לפלס לעצמן דרך, ועל כך שסיפורי הצלחה עדיין מתורגמים בתוך הקשרים מיניים ומגדריים לא פמיניסטיים בעליל. ראוזי מעניינת לא רק בגלל סיפורה האישי, אלא כי היא מציבה מראה למצב האשה בספורט ובחברה.

ראוזי (באמצע מאחור) עם עמיתיה בסרט "בלתי נשכחים 3", ובהם ארנולד שוורצנגר, ווסלי סנייפס וסילבסטר סטאלון

אבל הדיון הזה נשאר רק ברקע, כי עכשיו העיניים נשואות לנובמבר, לקרב שבו ראוזי עתידה לשמור על תואר אלופת העולם, בפעם השמינית בארבע השנים האחרונות. היא תפגוש בזירה את הולי הולם, אולי הלוחמת המעוטרת ביותר ב־UFC ומי שהיתה אלופת העולם באגרוף כמעט 20 פעם. זה אתגר ראשון מסוגו לראוזי, אבל הולם כבר בת 33 והיא מגיעה לקרב הזה כאנדרדוג, עם יחס הימורים 10:1.

ראוזי, לפחות לפי הופעותיה האחרונות בתקשורת, לא עושה מזה עניין. "זה לא שאני קמה בבוקר ואומרת 'אלוהים ישמור! אני סמל ואני חלוצה! יש עליי כל כך הרבה אחריות!", אמרה לפני כחודשיים בתוכנית בוקר. "אם הייתי חושבת על כוח המשיכה כל היום לא הייתי מסוגלת לעשות כלום עם עצמי. אני קמה בבוקר, שותה קפה, הולכת להתאמן ולוקחת את החיים צעד אחר צעד. אתה מכיר דרך אחרת לעשות דברים?".